קול הרמ"ז קדשים יט

משנה ה' דאין לבן נח איסור בשחוטי חוץ אלא כר' יוסי דסבירא ליה דחייב ואף ע"ג דרבנן גזרו טומאה בארץ העמים לגבי בן נח לא גזרו כ"כ בעל בה"ז ולמדו מדברי תוס' פ"ק דמגילה דף י' וק"ל דכיון שהנביא מתנבא יהיה מזבח לה' וגו' א"כ לימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר וא"ל דעיקר הפסוק לא בא אלא למ"ש בסדר עולם שכשנפל סנחריב והיה תחת ידו כמה שבויים מכוש וממצרים ואז קבלו עליהם עול מלכות שמים ענין זה הוא אליבא דר"מ כדאיתא בגמרא אבל לרבי יהודה התנבא על חוניו ומיהו אף לר"י יתבאר דומיא דר"מ בבני נח:

יא אדם האי אדם נראה שהוא מיותר ואפשר דיכוין למ"ש ספ"ד דזבחים שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד באופן שהנודר הוא במחשבת הכהן המקריב ומש"ה לא תני שיכוין סתם דהוה משמע דקאי אבעלים א' המרבה וא' הממעיט אלא תני שיכוין אדם כלומר אדם אחר הוא הכהן:

מסכת חולין פ"א מ"א תי"ט ד"ה כשהשלים כו' נראה דאצטריך ליה טעמא דסדר המקראות דקדים (בתורה) זבחים לחולין משום דהוה אמינא דליתני האי מסכת קודם לכל משום דגם היא צריכה לזבחים שיהיו נשחטים כראוי:

בשחיטתן בש"ס גרסינן את שחיטתן וא"ש לפי' רש"י שכתבו לקמן וכך היא בבית יוסף אבל גרסת בשחיטתן דייקא לפר"ת ור"ל יקלקלו לאחרים בשחיטתן. הרע"ב ד"ה הכל כו' ואע"פ כו' זהו ריבוי דהכל:

ע"ש שחיטה כו' ואמר ברי לי שלא נתעלפתי כל זה צריך להוסיף בפי' הר"ב דאיהו מזכי פירושא לב' מימרי דרבינא וכדהתחיל מעיקרא בהכל שוחטין ואף ע"פ שאינן מוחזקין:

תי"ט ד"ה הכל וכו' חידוש וכו' שהרי בכל מידי דאורייתא במליחה וניקור סמכינן עליה לכתחלה. הר"ן:

ד"ה הכל וכו' (דבמי) וכו' חידוש זה משלו שהרי מדברי הר"ב שאמר דכיון דתנן הכל שוחטין פשיט' דכשרה משמע דאי הוה הכל שוחטין חוץ מחש"ו לא הוה קשה ליה מאי אתא למימרא והאי דכתב הר"ב דהאי דמרבינן מהכל וכו' אינו מטעם הפשיטות שכתב התי"ט אלא משום דהלין הכל ריבויא הוא וכדמייתי בריש ערכין (ובכל) דוכתין בכל הגמ' ומפרש ריבוייהו והא דאמרינן בריש דברכות תנא אקרא קאי היינו משום דענין ק"ש ברור מאד בתורה מה שאין כן השחיטה דרמיזה במלת וזבחת:

ד''ה חוץ וכו' ובהא א"ש מאי דתנא יהיב טעמא לחש"ו דמלתא פשיטא היא אלא לדיוק יקלקלו תני ליה ודע שפירש"י פי' הא דאין מוסרים אפילו אחרים (רואין) אותם דלכתחלה אין מוסרין והקשו התוס' ע"ז מסיפא וכו' ששחטו ואחרים וכו' דמשמע דוקא בדיעבד ולכן פר"ת כמ"ש התי"ט כאן אבל לעד"ן דאין דיוקו מוכרח דמדסיפא משמע דוקא דיעבד ולא לכתחלה דאיכא למימר דה"ה לכתחלה מוסרים להם באחרים רואים והא דקתני וכולן ששחטו היינו לגבי סיפא דתני ושחיטתן כשרה בדיעבד חוץ מחש"ו ואהא נמשך דבאחרים רואים ש"ד דהיינו משום דמלת וכולן כוללת איזהו ענין חוץ מחש"ו דאי אחש"ו גרידא קאי הו"ל למתני ואם שחטו על דרך שדייק הרב לשעתיה תדע דאין קושיית תוס' מוכרחת שהרי רבינא מוקי למתני' בב' אוקומתי הראשונה כדפי' הר"ב והשנייה הכל שוחטין פי' המוחזקים שלא יתעלפו והכל מייתי אף על פי דלא נדע שבקיאין בדינין ושחיטתן כשרה בדיעבד באינו מוחזק שלא יתעלף ובלבד שיאמר ברי לי שלא נתעלפתי וכולן מרבה היכא דליתיה קמן דנשייליה אם נתעלף דאז צריך שיהיו אחרים רואים אותו ואז כשרה שחיטתו משום דאחרים הרואים ראו שלא נתעלף והשתא אין לומר דמי שאינו מוחזק שלא יתעלף דלכתחלה אין מוסרין דהא כל המתחילים לשחוט אינן מוחזקים שלא יתעלפו בודאי ויתר ע"כ פר"ת לא ניחא לרש"י דמה דמדמה ליה ר"ת לכיסוי ההוא טעמא לא קאי הכי דבהכי אסיקנא דרבנן לא חיישי להא דלית למיכל משחיטתה עיין שם:

ד"ה שחיטת כו' ואכלת כו' והר"מ כתב שם דקרא זה אסמכתא והוא מד"ס וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שבפ"ב מהלכות אבות הטומאה הביא איסור וכתב עליו זה מד"ס הוא אבל בפ"ב מהלכות שחיטה בדין נפלה סכין ושחטה שהוא אסור באכילה וכדתני לקמן פ"ב משנה ג' הביא הפסוק דוזבחת להורות שזה עיקרו של פסוק והשתא א"ש מאי דמייתי תנא התם בפ"ב האי קרא לאשמועינן דלהכי דוקא אתא ולא צרכינן אמאי דכתב שם התי"ט דתרתי שמעינן מינה:

ב הרע"ב ד"ה מגל כו' דהשתא כו' אבל הג"ה י"ד סי' ל' אסרו לכתחלה אא"כ היתה שעת הדחק:

תי"ט ד''ה בצור וכולי עכו"ם וכולי פירוש דתלוש ולבסוף חברו מקרי תלוש לחייב בה עובדיה דלא חשבו כמחובר לפטור מי שעובדו דכתיב אלהיהם על ההרים ד"ה מגירה כולי זו וכו' ולדידיה זא"ז דמגל קציר דהכא מיירי ששחט בדרך הובאה אלא שינוי שיני המגירה קורעים יותר הרבה ממורשי מגירה וזו מושכל לחוש הענין:

ד העורף נראה דתרי מילי קמ"ל חדא דלא תימא מול ערפו היינו הסמוך אצל שיפוי הקדקוד אלא כל העורף ותו קמ"ל דלא כשר אלא במה שהוא אחורי הצואר לאפוקי מה דבהדי פרצוף:

תי"ט ד"ה השוחט כו' דודאי כו' נ"ל דבפרש"י כל המשנה הולכת בדרך שוה בבא קמא השוחט אפילו לכתחילה והמולק אפילו בדיעבד מציעתא השוחט פסול אפילו דיעבד והמולק כשר אפילו לכתחלה ובבא בתרא השוחט כשר אפילו לכתחלה והמולק פסול אפילו דיעבד ויש לי להביא ראיה לסברת רש"י שהרי אמרו בפ' השוחט שמותר לצייד לשחוט בחוץ והתם אי אפשר אלא מן הצדדין ואם החיה תהיה במקום נמוך ישחוט ממעלה למטה:

ה כשר נ"ל דהאי בבא יתירה דכיון דתני כשר בתורין דהיינו הגדולות פסול בבני יונה מינה דבני יונה בעי' קטנים אלא נראה דתנייה אגב אינון דבתר הכי דבכולהו בעינן תרי בבי והאי דתני כשר בעגלה נ"ל דהיינו דאין המום פוסל אבל בפרה פוסל וב' בבי דכהנים ולוים צריכי דלא מצינן למילף חדא מחברתה מייתי לה מדכתיב בויקרא מן התורים ולא כל התורים או מן בני היונה ולא כל בני היונה פרט לתחלת הצהוב שבזה ובזה הביאו רש"י ז"ל בחומש:

הרע"ב ד"ה כשר כו' דלא לישתמיט כו' הכי אמרינן בגמרא וכתבו התוספות דלרבותא נקטיה דהא אפי' לא הוה כתוב אלא בחד דוכתא תורים ובני יונה ה"מ למדרש מדכתיב בהא בני ובהאי לא כתיב בני דלמה יכתוב הפסוק בני בחנם וק' (דהא) בגמרא אמרינן דאיכא ק"ו למכשר גדולים נמי בבני יונה אלא דכתיב תורים ובני יונה קטנים ולא גדולים ובעיא מאי תלמודא ופי' רש"י מנ"ל דמעכב (ומשני) לא אישתמיט קרא ופי' רש"י בכל מקום דמייתי קינים תמיד כתוב בני ש"מ לעכב וא"כ איך אמרו התוס' דאפילו בחד דוכתא היה סגי דדלמא התם דוקא לקטנים ולמצוה אבל בכל השאר הו"א אפילו גדולים א"נ דוקא גדולים דומיא דתורים:

ו טהור יש לדקדק דהו"ל להתחיל בבבא דטהור בכל הכלים חדא דאינהו כלל ועוד אית בקרא פרשת שמיני דכתיב כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם ובתריה נאמר וכל כלי חרש ונראה דההיא דכלי חרש דאין מטמא במגע טומאה הוי רבותא טפי א"נ משום דכלי חרש שכיחי לכ"ע:

הרע"ב ד''ה טהור וכו' ולכבוד כו' פי' כלי מתכת:

ז הרע"ב ד"ה התמד וכו' החמיץ וכו' ז"ל רש"י האי נמי להכי תנייה הכא משום דדמי' (להנך) דלעיל אלא דעד השתא איירי וכו':

ע"ש מים שנותנים וכו' כפרש"י אבל התוס' פליגי עליה וסברי (דאיירי) דוקא בנותן מים בשמרים דומיא דהתמד דמייתי עלה בגמרא ואינם שוים לגמרי כדמשמע בפרק אלו עוברין דף מ"ב והר"ב גופיה פי' במעשרות המתמד שנותן מים בשמרים וא"כ לא ידענא (איך) מזכי שטרא לבי תרי דפי' כרש"י וכתוס':

פ"ב מ"א עד אי ר"י קאמר אפילו בדיעבד הול"ל ר"י אוסר עד וכו' אלא ר"י לכתחלה קאמר אבל בדיעבד מכשיר וכתב הרא"ש דר"י אדיוקי (דמתני') קאי השוחט א' בעוף בדיעבד כשר אבל לכתחלה בעיא כולו ואהא קא' ר"י דה"ה נמי בוורידין דלכתחלה ישחוט עד שישחוט את הוורידין אבל הר"ן חולק ע"ז דאפי' בדיעבד אסור והא דתני אומר ולא אוסר משום דאינו אסור לגמרי אלא אפשר לחתכו אבר אבר וסגי:

ב הרע"ב ד"ה אפילו וכו' א' וכו' אבל הר"ן פירש ב' בני אדם בב' סכינים וא' למעלה וא' למטה פי' בב' מקומות דכתב דהכי מסקנא בגמר' והיינו דאמר לעיל ממתני' שהוא תורא דאשחט בב' וג' מקומות עלה ר"י בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי א"ל ר' זירא לימדתנו רבינו (פרש"י בלקיחה זו) משנתינו בב' סכינים וב' בני אדם וכתב הרמב"ם פ"ב מה"ש אפילו א' שחט הושט וא' הקנה ולפ"ד זהו א' למעלה וא' למטה שהרי הקנה למעלה מן הושט:

תי"ט ד"ה השוחט וכו' דיעבד וכו' כ"כ הר"ן:

ע''ש שנים וכו' איברא שכ"כ הר"ן דאפילו לכתחלה אבל מאי דתנן שחיטתו כשרה משמע בדיעבד וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה"ש ב' שאחזו בסכין וכ"כ הש"ע סי' כ"א דהאי דתנן ב' אוחזים הוא כלומר שנים שאוחזים וכו' שחיטתן כשרה ודוגמתו שנים אוחזים בטלית ולקמן משנה ח' ומה שמזכיר רפ"ב דקדושין אין משם ראיה אלא שבקדשים כתיב תזבח ואמרי' שלא יהיו שנים שוחטים זבח א' כנז' שם והזכירו כאן תי"ט והשתא גם בקדשים כתיב שלא יהא א' שוחט ב' זבחים והא קמ"ל מתני' בחולין השוחט ב' כא' כשר ולא ידענא מ"ש רישא ומ"ש סיפא דאי ברישא חיישינן שמא ידרוס ומש"ה לכתחלה לא גם בסיפא יש לחוש לזה.