קול הרמ"ז קדשים יז

ד''ה לישתן וכולי לחצות וכולי קשה לי דא"כ ליתני תנא חביתי כהן גדול מדידהן ולישתן וכולי בפנים:

ע"ש לאו וכו' זה הוא הכרחו של רש"י בפרק התכלת דף נ' מדלא מצריך לישת שאר מנחות בפנים אלא חביתי כ"ג ש"מ דדוקא חצי עשרון נתקדש וק' לי טובא דאיהו גופיה פי' בסיפא כל המנחות יש בהם מעשה כלי לישה ועריכה וכדכתבו התוס' וי"ל דאדרבה משם הכרחו של רש"י מדאמרינן בגמרא אהא דכל המנחות שאלו את רבי זו מנין וכדמייתי התי"ט בסמוך דמהא משמע דס"ל למתניתין דעשרון לא מקדש דאי מקדש מאי בעו מרבי אלא ודאי מדבעו אכל המנחות ולא אחביתי כ"כ משמע דחצי עשרון לא צריך קרא משום דודאי נתקדש:

ד"ה כלל וכו' דשבת וכו' עמ"ש שם:

ד הרע"ב ד"ה וקרנותיהן וכו' ק"ל דודאי א"א שבצק זה לא היה יתר על העשרון וא"כ למה לו להדביק הי"ל להמשיך הקרנות מגוף בצק של הדפנות:

ע"ש ודרכו וכו' במחילה לא דמי דהכא הציב ציונים כי היכי דלא יעשו משא"כ שם שהוא ידוע והמפרשים כתבו טעם לדבר בפי' ההגדה:

תי"ט ד''ה כיצד בש"ס ל"ג כיצד:

ה בזיכי אמרינן בפ"ה דפסחים דף ס"ד דכל הבזיכין שהיו במקדש לא היו להם שולים חוץ מבזיכי לבונה של לחם הפנים שמא יניחום ויפרסו הלחם ופרש"י שהתקינו להם שוליים כדי שלא יסמכו כל הלחם שאצלם ויפרסו דפנותיו שהיה עשוי דפנות כמין תיבה פרוצה מב' רוחותיה ע"כ:

הרע"ב ד"ה וכופל וכו' זקופות וכו' האי זקופות קאי אדפנות דאי אקרנות לא אמרינן בגמרא (דלגוויה) דלחם כייף להו וכדכתב התי"ט לקמן א"כ היו הקרנות שוים לדפנות והשתא אין צריך להגיה ובהן הקרנות כדהגיה התי"ט וגם בעל בה"ז הסכים עמו ולפי מה שכתבתי ר"ל והן הן הקרנות כלומר בשוה לגובה הכהנים והשתא ניחא דאצטריך למכתביה אבל לפי ההגהה לא אצטריכא ליה דכבר כתב לעיל שהיו שם קרנות:

תי"ט ד"ה וכופל וכו' פחות וכו' קשה דבהדיא אמרינן בפרק כל שעה דף ל"א דלחם הפנים עביו טפח:

ד"ה ועליו וכו' עליו ל"נ דבכל שאר עליו דקדמי לא הוה שום סברא לפרשה לשון עילוי יותר צעירי' המה דוק ותשכח אבל גבי מנשה שהוא גדול מאפרים ושנה הכתוב וכתב עליו הו"א דהוא לשון עילוי ואינו כן כת"א ודסעיכין עלוהי ה"נ הכא:

ע"ש דוסכות וכו' א"נ משום דיותר דייק לאבא שאול קרא דועליו משום (דוסכות) אינו זז ממשמעו לגמרי משום דאע"ג דגופא דפרכת לא היה על הארון מ"ע ענין הסמיכה מיהא הוה וכפרש"י בחומש וז"ל וסכות על הארון לשון הגנה שהרי מחיצה היה:

הרע"ב ד''ה הפוצלין וכולי פירש הרא"ם דפצולין אלו הם חריצין שחורצין ושאלו הפניפין היו רחבין כשיעור שהיו תוחבין בחריציהון ג' קנים לכל אחד מד' החלות. תי"ט ד''ה לא וכו' דאין וכו' וראייתם ממאי דאמרינן בשבת דף קכ"ג קנים קודם התרת כלים נשנו אבל אני מצאתי בת"כ דמשמע דמן התורה הוא דאסור שכן אסרו שם יערכנו אין עורך את הקנים עמו בשבת אלא נכנס מע"ש וכולי פי' יערכנו דוקא הלחם ולא את הקנים ודוחק לומר דההיא אסמכתא ושמא יש לחלק בין סידור הקנים לנטילתם דאיסור דסידור הוא מדאורייתא פירוש שבשעה שהוא עורך את הלחם יהיה בלי קנים כדמשמע מל' יערכנו וצ"ע בדברי התוס' דהא במכילתין מייתי בברייתא דמנקיותיו אלו הקנים ומקשי רבא דכיון דקנים הם מדאורייתא א"כ למה לא ידחה שכת סידור הקנים אלא ודאי דאינם מן התורה והדר אמר רבא לא מילתא היא דאמרי משום דהוי דבר שאפשר לעשותן מע"ש וכו' וא"כ אין איסור הטלטול שיהא מדרבנן אלא הנטילה אבל הסידור הוא מן התורה והוצרך הכתוב לאסרו בשבת כדכתיב יערכנו:

סד"ה ונתנן וכו' ול"נ דאי הוה נותנן מצפון לדרום קרוב להכשל בהם הנכנס לשם להקטיר ולהטיב הנרות ולכך ממערב למזרח נכון הוא:

ז נכנסין הא דלא נכנסים תחלה המוציאין נראה שטעמו כדי שלא תהיה אפילו הדימה בכח ולסילוק הלחם אלא תחלה תקדים הכנת סידורו בכל האפשר ודוק:

תי"ט ד''ה כל וכולי מצאתי וכולי לכאורה היה נראה שמציאה זו מציאה בהסיח הדעת היא דהא בעל בה"ז שדי ביה נרגא וגם שדבריו סתומים קצת אפרשם בס"ד שהרי התם בתמיד גרסינן בהדיא אחד של כסף וגם הכי גרסי תוס' בההיא דתמיד וא"כ כדפריך אמאי כבדי דשיש וכו' פי' אשולחן דמערב הכבש שבו נותנים האיברים ומשני שמא ירתיח ור"ל שמא יסריח האיברים וכ"כ הר"ב שם בשקלים פ"ו מש' ד' אבל לא פירש הר"ב כן בלחם הפנים שלא יתעפש אלא דימוי הוא שרצה לדמות התי"ט וליתא והוא ז"ל כ"כ מדברי אותו הפי' שיש על מסכת תמיד שאינו רש"י ודאי ושם כתב שאם יתננו הלחם בשלחן של כסף ירחיח וימהר להתעפש איתו לפ"ד כל הקושי הזה שעל התי"ט הוא לפי' התוס' דסברי דהתם בתמיד גרסינן אחד של כסף ולפ"ז כל השקלא והטריא של הגמרא על של האברים אבל לדעת רש"י לא נראה כן כמ"ש התוס' עצמן באותו דבור וז"ל הקונטרס משמע כגירסא דמתניתין דהכא של שיש ובגמרא (דף צ"ט) בברייתא של כסף ופירש שם בקונטרס דהאי דקרי לה בברייתא כסף היא ברייתא דשקלים ופלוגתא דתנאי היא והא דפריך במסכת תמיד מכדי אין עניות וכו' ומשני ר"ש ב"ר יצחק מפני שמרתיח אכולהו פריך ור"ש ב"ר יצחק לטעמיה דחייש להכי ע"כ והא קמן דתירוץ שמרתיח קאי גם לשונתן דלחם וצדק המפר' והתי"ט שסמך עליו ויתר ע"כ ראינו דהתוס' כתבו דרש"י ס"ל דמתניתין גרסינן של שיש וברייתא של כסף כברייתא דשקלים מיהו אנן אין לנו דברי רש"י כמו שהיו לתוס' דעל הברייתא דמכילתין דף צ"ט ז"ל רש"י והאי דקרי הכא כסף ובמתניתין שיש משום דשיש לבן ככסף ע"כ ובעל בה"ז כתב דר"ל דהיינו של כסף ודומה לשיש ולבי לא כן יחשוב חדא דא"כ הברייתא דייקא טפי ממתניתין וזה דוחק ועוד דמדקאמר שיש לבן ככסף א"כ השיש הוא דומה לכסף דקטן נתלה בגדול ועוד דלפי' בה"ז הי"ל לרש"י לפרשו במשנה דתנן של שיש דלאו שיש הוא אלא כסף ועוד דא"כ מה שהיה כתוב לפני התוס' בפי' הקונטרס הוא הפך ממש ממה שיש לפנינו אך לפ"ד אינו כן אלא שחסר לו לפרש דכסף דברייתא לאו כסף ממש אלא דומה לכסף:

ד"ה אוכלין וכו' עיין בהר"ן פ"ק דחולין אהא דאמר השוחט (לחולה) בשבת מותר לבריא באומצא ול"נ ראיה גדולה מהא דתנן פ"ג דביצה משנה ג' כזית חי מבית טביחתה דודאי איירי בלא מליחה:

ח שבת פירוש לאתר שבת שנייה דאי לא תימא הכי לא משכחת ליה נותר:

ט נאכלות אולי מפני שב' הלחם באות חמץ נקרא בשם נקבה:

דוחה דס"ל לכם ולא לנכרים פסחים מ"ז:

תי"ט ד"ה שני כו' הולך וכולי דכתיב ביום קרבנו יאכל ונותר וכמו שכתב הר"ב ספ"ה דחולין:

דל"ק מידי כו' ול"נ דכיון דהחלות מתחלקות לערב דהיינו ודאי קודם מוצאי שבת יכול להאכל לזכרי כהונה קטנים שאינם מתענים:

ע"ש אחר כו' ואז נאכל לחם הפנים ל"א דהיינו ביום שבת קודם יוה"כ שהרי נאפה יום ד' עיין בבה"ז קע"ב:

פי"ב מ"א המנחות בפ"ו מהל' א"מ כתב הרמב"ם הסולת היין והשמן משום דהלכה כרבי טרפון דמתנדבים שמן כנזכר בסוף פ"ו דפסחים אבל תנא דידן בפלוגתא לא מיירי:

פדיון ועושה להם מערכה בפני עצמה ושורפם במזבח הר"מ פ"ו דהלכות א"מ:

הרע"ב ד''ה עד וכו' ודוקא וכו' כתב כן משום דאיכא מחלוקת דמ"ד דאפילו טהורים נמי נפדין משום דהוו קדושת דמים והר"ב פסק כמ"ד דוקא נטמאו וכ"פ הרמב"ם פי"ו דהלכות איסורי מזבח:

תי"ט ד"ה שלא וכו' קדושת וכו' לא הבנתי כונתו שהרי נמי עופות תנן שאינם מכשירים אלא קרבן גמור וגם לא ידעתי למה לא כתב לנו היכן אמרינן דמכשירים אינן קדושת הגוף:

ע"ש הכל וכו' ואין להקל דא"כ ליערבינהו הני דסיפא בהדי הנהו דרישא דבהנהו אית קדושת כלי:

ע"ש הכ"מ וכו' ול"נ דמקומו הוא בת"כ דתני סתמא טמאה לרבות את המתה יכול אפילו אמר ה"ז הקדש ומתה תפדה ת"ל והעמיד והעריך את שיש לו העמדה יש לו הערכה ואת שאין לו העמדה אין לו הערכה ע"כ ומשם נראה שהוא כלל גדול ונקט מיהא שאינה דרשה שדורש הרמב"ם מדידיה ומה שתמה התי''ט אמאי לא נקט הרמב"ם טעמא דמתני' מבואר הוא כמ"ש הר"ב בכאן דטעמא דמתני' הוא לאפוקי עופות וכו' דקדשי קדושת הגוף ואפ"ה אם נטמא לא מפרקי והשתא א"ש חדא דלא ערבינהו תנא להני דסיפא עם הנהו דרישא משום דהני קדושת דמים והני קדושת הגוף ותו דמש"ה איכפל תנא למתני טעמא במתני' לאשמועינן כדכתב הר"ב על אלו הד' אבל הרמב"ם שהזכיר כל הז' יחד כתב טעם הכולל דת"כ:

ב עלי תני הני תרי דשויין אהדדי במעשיהם ואפ"ה לא י''א י"ח וכ"ש אחריני דלא דמיין:

במחבת לא תני הרי כלי מחבת [כמו שקורא לשל כ"ג חביתין] משום דב"ש סברי בפרק כל המנחות דף ס"ג דספק היא אי נדר מנחת מחבת או כלי עצמו של מחבת ותנא דידן בפלוגתא לא מיירי ולא הני נמי מנחת מחבת דכ"ש היא דלא יצא י"ח אם הביא מנחת מרחשת שהרי שונות הן במעשיהם כדתנן לעיל ספ"ה אלא תני במחבת לאשמועינן דקביעות דמנא מילתא היא ודלא כר"ש דמייתי בברייתא דלאו כלום הוא ונראה דקמ"ל מתניתין שאע"פ שהביא מנחת מחבת (שהוא קשה) בכלי מרחשת לא יצא י"ס ושמא לזה מכוין יסורא דמתניתין במה שאמר