קול הרמ"ז קדשים טז

בחלה אע"ג דפיטורו מן המעשר קודם לחיובו בחלה הקדים של החלה להסמיכו אל ונאכל לכל אדם:

בחלה ל"מ בחלה אלא אפילו במעשרות:

ה יוצאין מכאן נ"ל לדקדק שכמו שהיה נקצר בקיבוץ עם רב כך היה קרב בקהל גדול והיינו דיוקא דיוצאין וגם מלת מוציאין א"ש לר"מ דס"ל דבלא רצון חכמים היו עושים ומ"מ יש להקשות דמה ראו לעשות שלא ברצון חכמים וי"ל שהם ידעו דטעמא דמילתא משום שמא יאכל וא"כ כיון שהם היו יודעין שעושים בלתי רצונם זה היה מזכיר להם לשלא יאכלו ממנו:

הנף נקרא יום הנף ע"ש הפסוק ביום הניפכם את העומר:

מפני יש לדקדק למה לא נתן טעם זה מיד לעיל כשאמר והרחוקים מותרים מחצות וי"ל דאיכא בגמרא מ"ד עד עצם היום ולא עד בכלל ומש"ה עד הביאכם הוא למצוה וא"כ למעלה לא יש קושיא מ"מ מותרים הרחוקים כיון דמן התורה מהאיר היום מותר אבל השתא דר"י מפרש עד עצם עד ועד בכלל וא"כ בזמן המקדש צריך להמתין עד שיקרב העומר א"כ למה לא החמירו על הרחוקים לאסרו עליהם כל היום ותירץ שהן יודעים וכו' פי' לא משום טעם חזקה דב"ד זריזים אלא שבודאי הם מקריבים קודם חצות כדי שלא יבואו הרחוקים לידי איסור ו תי"ט ד"ה ואם וכו' הביא וכו' התימא עליו שאחר שרש"י פי' יין (שביכר) רצה להביא ממנו ראיה דתרתי קאמר וכ"ש דמשפרש"י לאו אביכורים דפירות האילן ר"ל כדי שיהיה היין בכללם אלא ביכורי דגן קתני. וז"ל הרמב"ם בפ"ק דאמר אין מביאים מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם מפני שהוא מצוה הבאה בעביר' שהקב"ה שונאה ע"כ ובפ"ז דתו"מ כתב וז"ל כבר ביארנו שאין מביאים מנחות ולא מנחת נסכים ולא ביכורים מן החדש קידם לעומר ואם הביא פסול ע"כ והרב בעל בה"ז כתב על התי"ט דלא דק שהרי הרמב"ם לא כתב בחו"מ אלא מנחת נסכים ולא כתב נסכים וש"מ דלא ס"ל דיין פסול אלא אסולת דוקא ומינה דמ"ש בא"מ ונסכים משום שאר איסורים נקט כגון דטבל וכו' ותדע דלא קאי איין דמסיק מפני שהיא הבאה בעבירה מזה לא שייך ביין דלא נאסר יין חדש ובמחילה מכבודו מ"ש הרמב"ם הבאה בעבירה לא קאי אלא אערלה וכלאי הכרם דמעיקרא נעשתה בהן העבירה וגם מ"ש דבא"מ כדי נסבינהו לנסכים לגבי חדש הוא דוחק גדול אבל ל"נ ליישב הכל כמ"ש הרמב"ם גופיה ברפ"ה דמעה"ק ששם נסכים כולל היין והסולת ושם מנחת נסכים היא הסולת לבדה וא"כ מ"ש בה' א"מ דאין מביאין נסכים הוא מפני הסולת שנכללת בשם נסכים ולכן אח"כ בתו"מ ביאר כונתו ב' פתח ואמר כבר ביארנו (דהיינו בה' איסורי מזבח) שאין מביאין מנחת נסכים שהוא הסולת לבדה והרי הכל מיושב אבל היין לא הזכיר לא שיתירו ולא לימרו דמי הכניסו שיצא:

ז הפסח מוחלפת השטה וכאן גרס העומר ואח"כ הפסח וה"ג רש"י ותו' ובעל בה"ז וכך משמע מדברי הר"ב מדכתב ואסורים בחדש כדכתיב ולחם וגומר ופסוק זה איירי בעומר:

ומלקצור ומאי דתנן לעיל ברצון חכמים היו עושים היינו על ידי קטיפה ולא בקצירה בכלי ה"ק בגמרא וע"ע במשנה דלקמן:

הרע"ב ד''ה ומצטרפין וכו' אע"ג דכבר תני לה בריש חלה התם נקטה משום חלה והכא משום חדש וכדאמרינן בכתובות וקדושין גבי המקדש את האשה מ"מ שאין עליה נדרים וכו' דתני לה בקדושין משום בבא דאינה מקודשת ובכתובות משום בבא דתצא בלא כתובה:

ע"ש שיצטרפו וכו' זהו פירוש התוספות הב' שהביא התי"ט:

ד"ה ואם וכולי אשר תזרע וכולי ז"ל רש"י וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע משעת זריעה שרי ובשתי הלחם כתיב ואזריעה דעומר דשתי הלחם לא שרו למקדש אלא תבואה דשריא עומר להדיוט:

תי"ט ד"ה ואסורין בחדש וכו' פי' אסורים באכילה קודם הבאת העומר ובקצירה קודם הפסח אבל מוצאי י"ט אחר קצירת העומר מתיר לקצור ומשום דחד באכילה וחד בקצירה מש"ה לא ערבינהו:

ח הרע''ב ד"ה קוצרים וכו' שתבואתן וכו' ומתרה נפסדת ולכן התירו לקצרה רש"י. ע"ש ד"ה אימתי בזמן וכו' ז"ל רש"י אימתי בזמן שהתחיל לקצור לצורך בהמה עד שלא ה יאה שליש קוצר ע"כ ושמע מינה דהביאה שליש היינו שגדלה שליש הראשון וכ"כ בעל בה"ז מתמה על הר"ב מנ"ל לפרש שליש אחרון אבל גם הרמב"ם פירש בפירוש כפי' הר"ב ול"נ להביא להם ראיה ממ"ש פ"ק דר"ה דף יג אחד גבי עומר ראשון שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ דהקשו התם דדילמא עייל שליש ביד נכרי ופרש"י שם דנתבשל עד שלא באו לארץ והכתוב אומר קצירכם ולא קציר נכרי ושם נראה בפי' שהביאה שליש הוא שליש האחרון ע"ע:

תי"ט ד"ה קוצרים וכו' נראה שהוא מקום מדרש שם בעמק ולכן אין המים משתהים שם שהרי סתם בית השלחים הוא מקום גבוה שהמים נגרים משם זהו לכ' הגירסא שלפנינו אבל בפ"ק דפסחים דף י"א גרסינן קוצרים בית השלחין ושבעמקים ופרש"י ושל בית העמקים תבואה גדילה בין העמקים:

ט הרע"ב ד"ה מפני וכולי פירוש אחר וכולי פי' זה נראה מפשיטות הסוגיא דעל כל הג' בעי מ"ט ומשני קצירכם אמר רחמנא ולא קציר מצוה ומתני' זא"ז ל"מ היכא דאיכא איסורא דמל"ת אלא אפילו ג"ח דמ"ע איהו ול"ט משום ג"ח אלא אפי' משום ת"ת ומכאן ראיה למ"ד בזבח ובמנחה אינו מתכפר אלא בג"ח ודוגמא לזה דייקינן בפרק מפנין דגדולה הכנסת אורחים יותר מת"ת מדאקדמיה לג"ח לת"ת:

תי"ט סד"ה אבל וכו' ומהא משמע נמי דאין צבתים אגודות קטנות דא"כ נפיש בטרחא משום דזוכר בשיעורא:

סד"ה מן וכו' במכילתין דף ס"ו איתנהו לתרוייהו דמעיקרא תניא בהדיא כרמל רך ומל ופרש"י רך ומל נמלל ביד ובתר הכי תנא דבי רבי ישמעאל כרמל כר מלא ופרש"י האי כר לשון כרים וכסתות שיהא הזוג של קליפה מלא בגרעין שיהא הגרעין מבושל כל צרכו:

ד"ה ודוחה וכו' להקרבה וכו' והרמב"ם פסק בפ"ז דה' תמידין ומוספין דדוחה לקצירה והרב בעל לחם משנה הניחו בצ"ע אבל הרב בעל בה"ז הליץ בעדו יפה עיין דף קכ"ד וקכ"ה דבאמת קושי' אלימתא היא דכיון דכתב דביום כשר א"כ למה תדחה שבת והתימה מהתי"ט שלא העיר בזה:

פי"א מ"א הרע"ב ד"ה לחם וכו' החלה וכו' נ"ל שמלת החלה מיותרת ודוק בפסוק ולכן דרשינן שבשעת הלישה שאז נעשות החלות אז יהיה החלה האחד. ע"ש ושמת וכו' הפסוק אומר ושמת אותם שתים מערכות שש המערכות ואין לפרש דהשימה קאי אמערכות דאם כן הול"ל ושמת שש מערכות וגומר אלא לדרשא אתא:

תי"ט ד"ה נותנין וכו' ונכנס וכולי פי' להעמיד ב' כתלי הלחם הזקופים כעין ח' הפוכה כזה $ציור$ באופן שהדפוס השני לא היה כי אם לפי מדת החלל שיש בין ב' הכתלים ושם היה נתון והכתלים נסמכים בו והנאני ענין זה שבו אני מבין ומדקדק כמה דברים האחד שאם הדפוס הב' שבו היה נאפה היה בגודל הלחם ושבתוכה היה נתון מה הוא החכמה של בית גרמי ברדיית הפת מה היא המעלה לרדותו מן התנור בפוך דפוסו וכשיהיה חוץ לתנור להוציאו לאט לאט מתוך הדפוס ליתנו תוך הג' אבל השתא א"ש שכל הלחם היה מצד חוץ ועלול להשבר ועוד בזה דייקא הברייתא וז"ל ג' דפוסים הם נותנה לדפוס ועדיין היא בצק וכמין דפוס היה לה בתנור וכשהוא רודה נותנה בדפוס וכו' דוק ש שני אמר וכמין דפוס לפי שלא היה הלחם נתון לתוכו כבשאר ב' הדפוסים האחד והג' ויתר ע"כ בענין זה אני מבין דברי רש"י שכתב בברייתא וז"ל וכעין דפוס היה לה בתנור והיו מסיקים אותו עם התנור ואופה את הלחם ע"כ ור"ל שלפי זה שזה הדפוס היה נתון תוך הלחם היה צריך שיסיקוהו בהיסק התנור כדי שיאפה אותו החלל דאל"כ יאחר מאד להאפות ויבא לידי חימוץ בודאי ולכן מסיים ואופה את הלחם ולא אמר ואופה בו ועוד נ"ל להכריחו בהכרח גמור וזה שאם היה נאפה בתוך הדפוס למה צריך לדפוס הב' ולמה לא יאפוהו בתוך הא' שבו נתקנה צורת הלחם זאת ועוד בזה יתורץ מה שהוקשה להרא"ם שלא נזכר במשנה כי אם ב' דפוסים והניחו בצ"ע והשתא ניחא דמתני' לא מיירי אלא בב' הדפוסים שהיה ממש דפוסים לצייר צורת הלחם ושהלחם היה בתוכם ממש ואף גם זאת ינעם שם לחם הפנים דהיינו שאותם הב' כתלים הזקופים היו מצד החלל ממש בשולי הלחם מפני דוחק הדפוס שבתוכו אבל מצד חוץ היו ממש בעליונו של פת והם הם פניו בעצם:

ב לומר בגמרא דייקינן דמדקאמר האי לישנא ש"מ דלא פליג ר"ש אר"י מכח דרשא דקראי כמו דהוה ס"ד מעיקרא אלא אגמריה סמיך דהכי גמר מרביה ולכן אמר הוי רגיל לומר פי' שצריך להתמיד במאמר זה כדי להזכירו ובדרך שאר תורה שבע"פ ובתוספתא תניא לעולם אל תמנע לומר כו' פירוש גם שיעלה על דעתך פי' אותם הפסוקים במשמע כר"י אל תמנע כו' שהלכה אני אומר:

הרע"ב ד"ה לישתן כו' אתברירת כו' דוק שלא אמר לא אתמר טעמא אלא לא אתברירת משום דבגמרא אמרינן לה בדרך דלמא ודכתב התי"ט דלמא עשרון לא מקדש וזו היא דרך דחייה כי היכי דלא ליקשי הא גופא קשיא תדע שהרי הלכה כר"י דפ"ט מ"ה דסבר דכל הכלים נמשחות מבפנים וכדכתב הרמב"ם פ"א מה' בה"מ ואם כן מ"ש בגמרא דלמא עשרון (כו') הוא אליבא דר"ע דהתם ודו"ק:

תי"ט ד"ה ואפייתן כו' על הרמב"ם כו' אמ"ז בילמדנו משמע בהדיא כהרמב"ם ועיין בילקוט דשמואל דף ק"ל ובעל בה"ז דף קכ"ה:

ג ועריכתן ה"ג בהדיא פרק התכלת שהובאה שם מתניתין דהכא ופרש"י וז"ל עריכתן תקון החלות והרי שכך היתה גרסתו:

תי"ט סד"ה חביתי וכולי איני יודע מאי בעי על הר"ב דאיהו לא נקט אפייתן משום דזה פשוט שהתנור היה בפנים: