קול הרמ"ז קדשים טו

(כר"מ) אבל הרמב"ם פסק בפ' מהלכות כלי המקדש דלא כוותיה:

ד"ה בירוציהם עיין בשם הערוך כו' גם רש"י פירש בערוך מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא היינו בירוציהן ע"כ והכי מסתברא דלפי' הר"ב הול"ל גדשן אלא דגידש הוא בעודו עדיין בכלי אבל בירוציהן הוא אחר שנפלו ממנו:

ו שחטאתו איידי דתני החטאת והאשם הקדים חטאת מצורע לאשמו דלפי סדרן בתורה האשם קודם לחטאת:

תי"ט ד"ה וכל קרבנות כו' נסכים כו' כל מין קרבן עוף אין טעון נסכים והכי ילפינן בגמרא ולפ"ז צריך לומר הכא כדאמרינן בריש בכל מערבין ושאר דוכתי אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ אי נמי נוכל לומר תנא (ושייר) דשייר גם מנחת הבאות בפני עצמן שאינן טעונות נסכים ומנחה נקרא קרבן כדכתיב ונפש כי תקריב קרבן מנחה. ד"ה אלא באין כו' קשה דהניחא אשם מצורע דאינו בא אלא על ידי הכשר וכדתנן פרק י' דזבחים משנה ה' אבל חטאת בהדיא אמרינן בגמרא דבא לכפר ופירש"י דעל ז' דברים נגעים באים וכן כתוב וכפר על המטהר מטומאתו ור"ל גרם בחטאו להצטרע ולהטמא ולא הבנתי מ"ש התי"ט:

ז אף אף זה אינו מוסיף על הב' הנזכר דר"ש לא מודה בשעיר המשתלח אלא אף קאי אפר העלם דבר וסבר ר"ש דכמו שבפר הבא על העלם כל דבר יש סמיכה כך בשל עכו"ם דכופר בכל התורה:

הרע"ב ד"ה ושישה מזקני כו' דכתיב וסמכו זקני העדה ואין ב"ד שקול ומוסיף עוד אחד סנהדרין פ"ק ואע"ג (דזאת) סברת ר"ש בפ"ק דסנהדרין ור"י פליג עליה סובר דמן הירושלמי מוכח דבהא ה כה כר"ש ע"ש:

תי"ט ד"ה חוץ כו' קרבנו כולי פירוש פסוק וסמך ידו על ראש קרבנו וג' קרבנו כתיב למעוטי בכור ומעשר ופסח ומעיקרא אמרינן בגמרא דאצטריכי הני מעוטי למעטינהו משום שהיה בדין דליבעי סמיכה ק"ו משלמים והדר פריך הק"ו וקאמרינן דקראי אסמכתא נינהו והשתא דאתאן להכי נזכיר דבור תוס' דבפרכינן הק"ו כתבו תימא נילף מהיקשא דכל הקרבנות כדדרשינן (פ"ק דזבחים ז') ביום צותו זה פסח ומעשר ובכור ע"כ ולא תירצו כלום ול"נ דלא הוקשו אלא בעבודות הקרבנות כדכתיב להקריב את קרבניהם אבל סמיכה לאו עבודה היא כנ"ל:

ח הראש ברפ"ג דזבחים דף ל"ג א"ר יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס מ"ט כל כחו בעינן:

תי"ט ד"ה סומא כו' מכל מום כו' ונראה לומר שדוקא סמיות העין הוא מפני שנק' עיני העדה ולענין קושית (מידו) י"ל דדילמא דלא לימעטו נשים שהרי מצינו דבורה ששפטה את ישראל:

ע"ש מידו כו' לקמן מוכס דאינו כדבריו:

ע"ש שבקי כו' נראה דהאל''ק להו משום דלא אתכלילו בכלל ישראל בענין הקרבנות כי היכי דלמעטינהו מכללא דזקני העדה שהרי לא הושוו נכרים לישראל לענין כל שאינו נידר ונידב:

ד"ה והעבד כו' ותמיהני (וכו') י"ל דנקטינהו הכי כדכתב התי"ט משום דאמרינן בגמרא ל"מ עבד דלאו בר מצוה אלא אפי' שליח דשלוחו כמותו ודבר מצוה הוא ואי אשמועינן הני תרי דלאו כגופיה דמו אבל אשתו שהיא כגופו אימא לא קמ"ל ולזה אצטריך דרשא דבני ישראל דכתב הר"ב דאי לאו קרא הו"א דאשתו מקריא שפיר ידו ועיין לקמן בדיבור התוס' דבני ישראל:

ע"ש בת"כ מתניא כו' וכ"כ הרמב"ם בפירוש אלא דכתב וז"ל ואמרו וסמך ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו ולא יד אשתו ואמרו בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות ע"כ הרי שהביא ב' הלימודים משום דאי לאו בני ישראל הו"א דיד אשתו כידו כדאמרינן בכמה דוכתי:

ע"ש ומדכתיב כו' גם בה"ז הגיה כעין זה וק"ל חדא דאי בת"כ למדוהו מבני ישראל וכדהזכיר התי"ט א"כ איך יחליפו התוס' לומר דלא נפקא מהתם הכי הול"ל בת"כ נפקא מבני ישראל ועוד דכיון דאיכא סברא רווחת דיד אשתו כידו היכי קאמר בכאן דקמ"ל דאפילו אשתו לא דנקשה כדאקשי' בעלמא ואימא ה"נ אלא ודאי דסמיך אקרא דבני ישראל ואין סברא לומר דמיעוטא דבני ישראל מיירי בשאר נשים אבל לא אשתו דדומיא דנכרים ממעטינן דכי היכי דנתמעטו נכרים בכללות כולם ה"נ נשים אלא דמ"ש לא נפקא ט"ס וצ"ל וראיה גדולה דיבור תוס' עצמן שהביא התי"ט לעיל גבי דכתבו למה לי בני ישראל למעוטי נשים:

ע"ש ותנן כו' כוונתי לדעת בה"ז ותירץ דאי לאו קרא הו"א דנשים פטורות כמו בשאר מ"ע שהזמן גרמא אבל דאי בעו מותר להן לסמוך קמ"ל אין בנות ישראל סומכות פי' דאסור להן:

ט מניף נקרא חומרא שאסור לכל אחד להניף אבל מצד אחר הוא (קולא) דלא מצרכינן לכולהו להניף ונראה דמש"ה לא הדר ותני חומר בתנופה כדהדר בספ"ח דחולין חומר בחלב שהחלב כו' דהתם הויא חומרא בלא צד קולא:

בתנופה זה חומר ממש דמצריכים לעשות כן ובכולל ומש"ה הדר ותני חומר:

כן שאינו נוהגת בשחוטין אלא בדבר שיש נו רוח חיים רש"י וכתב כן משום דאף הסמיכה נוהגת בקרבנות יחיד ובקצת קרבנות צבור כדלעיל וכ"ת א"כ אמאי תני האי בבא כיון דשוות בם סמיכה ותנופה היינו משום דבקרבנות יחיד התנופה דוקא בשחוטין והסמיכה בחיים לבד ובקרבנות צבור התנופה בחיים ובשחוטין:

תי"ט ד"ה שאחד כו' דתנופה כו' ול"נ דעיקר הדרשה מיותר המלה דכתיב להניף אותו תנופה לה':

ע''ש תרווייהו כו' פי' דאמרינן בסוטה ובב"מ אתיא יד יד משלמים כתיב הכא ולקח הכהן מיד האשה וכחיב התם ידיו תביאנה מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלים אבל התוס' כתבו עוד דבירושלמי משמע כפרש"י דמקשו התם ואין הדבר כיעור (פי' שיגע הכהן ביד האשה) ומשני מביא מפה ומקש' ואינו חוצץ ומשני מביא כהן זקן ואפילו תימא כהן ילד אין יצה"ר באותה שעה ע"כ והתוספות דייקו לפרש לפי פירושם דאף על פי שזה למטה וזה למעלה פעמים נוגעים ידו בידיה ע"י שמתייחד בתנופה ע"כ ובודאי דוחק גמור הוא שכיון שהדבר הוא ספק שיגעו זה בזה לא הוה מקשי הירושל' שהוא כיעור שהיה יכול להשמר שלא יגע:

ע"ש בעלים עיקר כו' שלכן נאמרה תנופות הבעלים בפרשת קרבנות. פ"י מ"א היה הא דמקדים שבת דאינו כ"כ מצוי לחול דמצוי יותר י"ל דנקטיה לפי סדר החשבון דג' קודם לה' וזה אני אומר לפי סדר שבגמרא שפרק זה שם הוא פרק ששי אבל לפי סדר המשנה שהוא פרק י' י"ל דקאי אסיפא דפ"ו העומר היה בא עשרון מג' כו' וסברי ר"י דהיינו בשבת ובהכי ניחא מה שהיה נראה דהו"ל לתנא להקדים מחלוקת ר' חנינא לשל ר"י משום דקצירה קודמת להבאת העומר:

בשבת כתבו תוס' שבת דמודה בה ר"י נקט ברישא עיין במסכת סוכה דף כ' ד"ה א' גדולה:

הרע"ב ד"ה בשלשה וכו' לפרסם וכו' כך פירש"י והרמב"ם פי' כדי שיגמר המעשה במהרה ונ"ל דמטי בה משום טורח צבור שלא יתעכב שם זמן רב א"נ כדי שיהיה להם זמן לעשות כל המלאכות הצריכות עד שיהא ראוי להקרב אבל כשפרש"י לפרסם הדבר נ"ל שר"ל שיראו הבייסותים דהלכה רווחת שתהיה קצירת העומר אחר י"ט דע"כ לא היו משנים ממה שהיו עושים בחול וכמו שהיו בכל הקרבנות הדוחים שבת שהיו נעשים ממש כדרך חול:

ב מביאים פירוש מותרים להביאו ולא שייך לומר היה בא אלא במה שהוא תדירי:

הלחם מכאן נראה דגם ב' הלחם היה בא מן הקרוב אלא שבאותה שעה בא מן הרחוק ולפי"ז טעם כרמל הנזכר בגמרא אינו אלא בעומר אבל טעם דאין מעבירין כולל ולכן הר"ב לא כתב כי אם טעם זה:

תי"ט ד"ה מצות וכו' שתהא וכו' יתר על מה שנז"ל והר"ב לא הזכיר זה הטעם מפני שאינו אליבא דר"מ דלקמן דסבר מהבהבין אותו באור וזה היה יכול להעשות מיד שם בשדה והוה שפיר כרמל דאחרי הכתובה שוב לא יקשנו הרוח אבל לרבנן דמצרכי רחיים אתי כוותייהו:

ג נוח מכאן נראה סיוע לפי' הרמב"ם הנז"ל גבי נקצר בשלש כדי שיעשה במהרה:

קצור כאן לא שייך להשיב הין כמו באחרים כי כל השאר הוא דבר תלוי במוחש ויצדק להשיב עליהם הין אבל באקצור שתלוי בפועל לא יכון להשיב הן כי שמא לא יבוא לידי פועל והתי"ט לא פי' דבריו:

ד בקנים ובקליחות ז"ל הרמב"ם בפירושו וחכ"א שלא יגישו אותן באש קודם שידוש אותן לפי שהוא מתלחלח ובשעת הדישה יתפרד ויפסד ע"כ ויש להקשות למה לא הביא מ"ש הגמרא והזכירה הר"ב דאין קלי אלא ע"י דבר אחר וי"ל דאף ר"מ סובר שאח"כ היו קולין אותו באבוב כדי שיתקשה ויוכל להטחן שבודאי בהבהוב לחוד לא היה ראוי לטחינה ומכח זה אמר ר"מ דלא היה צריך הכתוב לומר קלוי כי מעצמנו נדעהו אלא ע"כ שצריך לומר דקלוי דאמר קרא הוא עודו בשיבליו וז"ש לקיים מצות קלי וחכ"א דא"א לומר כן שהרי יתלחלח ויפסד אלא מת"ל אביב קלוי שיקצרוהו רך עד שיצטרך לקלותו דאי לאו הכי הייתי אומר שיביאוהו ממקום רחוק שיתקשה עד שיהיה ראויה להטחן ולא נצריכנו לקלוי קמ"ל ועי"ל דאיצטריך לומר קלוי באש כדי שלא יקלוהו בתנור כי זהו דרך הארץ כמא דאמרינן בקמחא דאבישונא אלא צונו ה' שיעשה ע"י כלי שבזה עדיין הוא רך בקצת כי לכן ישטחוהו בעזרה שהרוח המנשבת בו תקשנו עוד ויתר ע"כ יש קיום מצות קלוי באש בכלי מנוקב כדלקמן וע"ד דאמרינן בצלי אש דפסח דעל אסכלה מנוקבת נק' צלי אש כמ"ש הרמב"ם בה' ק"פ פ"ז:

שולט ובזה היו מקיימים קלוי באש