קול הרמ"ז קדשים יג

המילואים והנזירות ולפ"ז צדק הר"ב בפירושו דלא קאי אלא אתודה אבל הרמב"ם פירשו לפי סדר המשנה שלפנינו והדין דין אמת:

אחד וא"ת והא אצטריך לגופיה לומר שיקח אחד מכל מין וי"ל דזה למדנו מג"ש דתרומת מעשר כדכתב הר"ב לעיל ואייתר ליה אח"ד:

תי"ט ד"ה ורבוכה וכו' אלא וכו' ונראה שבזה ליכא לאקשויי אמילואים מאי דהוה (הוה) דנ"מ למשבר קרא דלא נימא חלת לחם שמן שמן קרוש ועגול וכד"א חלת דבש:

ג הרע"ב ד''ה ולחומה כו' פאגי וכו' ז"ל של רש"י בב"מ פ"ז דף ז' בית פאגי חיצון של ירושלמי שהוסיף עליו קרוי בית פאגי וכ' שהוא לשון כבישתה של עיר כדקאמר פ"ק זה קנה חמור וזה קנה בית פאגיה ע"כ ובפ"ק דף ט' פי' רש"י בפאגי מה שבראש החמור והוא המוסרה שבה כובשים את החמור להנהיגו:

ע"ש על בסמוך וכו' וכ"ש דלא בעינן על ממש ומלת על משמעה בכאן כמו ולא שתם על צאן לבן פי' עם ואע"פ דלא בעינן סמוך מ"מ צריך שלא יהיה כ"כ רחוק מפני שבשחיטת התודה מתקדש הלחם:

ד''ה שלא לשמה כו' דכתיב על וכו' ראיה זו לא מצאתיה במכילתין ורש"י כתב משום דכי שחטא שלא לשמה הוציאה מקדושתה:

ד הזבח לא תנו הקרבן לרמוז לפסוק זבח ונסכים א"נ ללמד שאין הפיסול בשעה שנשחט שעדיין לא נקרא זבח אלא אחר שנזבח דהיינו מקבלה ואילך כדמייתי התי"ט לקמן משם הרמב"ם:

שם שם דייק' שר"ל שכבר הוא זבוח ועומד שם:

התודה דהתודה יתירה כלומר דוקא התודה והאי דמייתי קראי הוא לרמוז דבפסוק זה יש היתר להקרבה ולדות ותמוה דמפקי' להו מפסוק קמא אם על תודה ונראה שפי' על חודה שהן ולדות ותמורות:

הרע"ב ד"ה אם יש כו' חסורי מחסרא וכו' אין גיר' זו במכילתין אלא ה"ק ור"ל שיש אותו הפי' בכח בדברי המשנה וכן פירשו הרמב"ם וז"ל אבל לא היה שם זבח זבוח פסולין כאילו לנו בלילה וסדר המשנה כך הוא ואם אין שם זבח אחר באותה שעה נעשו כמו שנפסלו בלינה ע"כ ונ"ל דמשום הכי לא תני תנא (עובר) צורתן כמו ששנינו בכ"מ שהרי גם היין שעובר עליו בלילה ודאי שמפיג טעמו האמנם איתא בגמרא מעיקרא דמשמע ליפלוג בדידיה בין יש זבוח באותה שעה לשלא היה זבח באותה שעה וכתבו התוספות וז"ל מכאן מוכח דגרסינן במתניתין ואם לנו ולא גרסינן ואם לאו דא"כ הא קא מיפלגי עד כאן לשונו ולפ"ז ע"כ צ"ל דס"ל דה"ק הוא חסורי אחסרא:

תי"ט ד"ה נסכים וכו' וכתבו התוס' וכו' בהקומץ זוטא ט"ו ב':

ע"ש תמה וכו' גם בעל ברכת הזבח כ"כ:

ה יביא אמרינן בגמרא רצה מביא רצה אינו מביא והכי דייק תנא דלא תני יביא מן החולין דהוה משמע דחייב להביא חולין אבל אמר יביא כלומר מה שירצה:

היא נראה דצריך לפרש היא ולחמה דאי אמר הרי עלי ותודה ולחמה מן המעשר נפרשהו הרי עלי תודה תודה כדינה שהוא מהחולין אבל לחמה מהמעשר ולא יביא אלא לחמה מהחולים דלחם נגרר אחר התודה ולכן תני היא וכ"כ הרמב"ם פי"ו ממע' הקרבן:

הרע"ב ד"ה יביא וכו' ואע"ג דלא אמר הרי עלי תודה ולחמה מתחייב בשתיהן דלחם גלל תודה רש"י פי' וכיון שחייב גם בלחם מש"ה צריך להביאו מהחולין וגדולה מזו איתא בברייתא דאי אמר הרי עלי תודה בלא לחם כופין אותו ומביא תודה ולחמה:

ו בכל מקים בין אמר זבח ונסכים עלי בין אמר הרי זו ואפילו אמר זבח לבד יביא עמו נסכים מן החולין רש"י. הרע"ב ד"ה והנסכים וכו' פי' הנסכים הבאים עם התודה ולחמה מן המעשר ואמר גם על הנסכים כן לא יביא אלא מן החולין:

תי"ט ד"ה אלא וכו' מחטאת וכו' אין להקשות דגם מנחות ולחמי תודה אינן חטאת משום דחטאת הוא בנין אב כולל מה חטאת שמתקרבת לה' אינו בא מן החולין וכו' אבל במתני' תנן שהקיש כל הבא מצאן ובקר לפסח ואין עופות ומנחות בכלל צאן ובקר:

סד"ה והנסכים וכו' ומסיים יצאו עולות שאין עמם אכילה ע"כ וסברי תוס' דה"ה לנסכים דכליל הם אבל ק' לי דביין דנסכים תנן בפ"ג דמעילה משנה ג' ירדו לשיתין אין מועלין בהן שכבר נעשית מצותן ע"כ וא"כ לא דמו לעולות שהרי יש בהם אכילה ושמחה ואמנם הרמב"ם בספי"ו דמעה"ק כתב וז"ל שנאמר בהם והקריב המקריב קרבנו עד שיהיה משלו ולא יהיה בהן צד לגבוה כלל ע"כ והכ"מ לא ביאר כלום בזה אבל הוא פסוק בתחלת פרש' נסכים ופשט קרבנו ר"ל שלו משלו פ"ח מ"א כל קרבנות מאי דכתב הר"ב במנחות קאמר הוא משום דמעיקר דמילתא במנחות דבהו שייך חדש ומן הארץ אבל בזבחים לא שייך חדש אלא דוקא ארץ וח"ל וכדתנן פ"ב דפרה:

חפרים יהושע י"ט:

תי"ט סד"ה כל וכו' כל זהו מהתוס':

ד"ה שאינן וכו' הטעתו וכו' הוא הטעה את עצמו דלא טרח ולא אשכח דהא בח"כ תניא בהדיא בפרשת אמור בפר' מנחה חדשה אין לי אלא מנחת חטין מנחת שעורים מנין ת"ל (בפרשת פנחס) בהקריבכם מנחה חדשה אם אינו ענין לחטין תנהו ענין לשעורים ע"כ והפירוש הוא דאין מנחת סוטה באה מן השעורים חדשות עד דלקרבו העומר והשתא א"ש מאי קרבנות הצבור והיחיד ומייתי עומר ושתי הלחם דאינם אלא של צבור ובהאי ניחא דעומר פירושו ומה דשייך ליה דהיינו מנחת סוטה וגם ב' הלחם מאי דשייך להו דהיינו מנחות יחיד הבאות מהחיטים דלא יבואו מן החדש עד שיביאו ב' הלחם. ב ולא בפ"ק דפסחים י"א גרים רש"י נמי הכא ולא מבית העמקי' ושם כתבו תוס' דאין לתמוה מי איכא מידי דמדאורייתא אסורה לכתחלה ובדיעבד שרי דאיכא מילי טובא דבעינא שישנה הכתוב לעכב כגון קדשים ע"כ והוא כלל גדול לכמה מקומות:

הרע"ב ד"ה ובשנים וכו' וכן וכו' ומסיים רש"י והאי דאין זורעין כולה בכל השנה היינו לפי שאין כח הקרקע להזרע כולה בכל שנה:

תי"ט ד"ה ואם וכו' ברוב חטה וכו' פי' הכ"מ רוב כל חטה וחטה או רוב סאה אע"פ שלא החליטה כל חטה אלא במיעוטא ומהגמ' נראה שכן הוא פירושו דתניא קודם הסולת שהתליעה וכו' רובה פסולה וכן חטין שהחליטו רובן פסולות ואהא בעי רבי ירמיה והרמב"ם אפשר דהו"ל גירסא אחרת:

ג פסול ר"ת גרים ואם הביא כשר משום דאמרינן בגמרא דר"ש בר רבי היה מטבל בו ואוכלו וא"כ שמן הוא וגם הכ"מ כתב בפ"ו מהלכות א"מ שהרמב"ם גורס כר"ת ומעתה ראויים הם ב' מלכים אלו להזכיר גירסתם לכל הפחות בדרך נ"א:

תי"ט ד"ה שנשרו וכו' בברייתא וכו' אין זו ראיה דא"כ חסרה ברייתא שנפלו ומאי שייר דהאי שייר וז"ל רש"י אין מביאין מן הגרגרין של זתים שנפלו נשרו במים ושהו בהם הרבה או שנתבשלו או שנשלקו לפי שאין שמנם יפה מ"א מן הגרגרים שנשרו אין מביאין מאותם זיתים (שאין) מוציאין שמנם אא"כ נשרו במים או שצריך לשולקן או לכובשן קודם שיוציאו שמנם ע"כ והשתא ק' על החי"ט למה הלך לו להרמב"ם אחר שרש"י עצמו פי' כמוהו בדרך הב' ועוד דלא מוכח מפי' האחד שמלת שנשרו היא באפי נפשה חדא דרש"י לא התחיל שנשרו אלא הכל עשה דבור א' ועוד דאי לא קאי אגרגרים אהיכא קאי שנשרו וגם במתני' יהא חסר ו' לכן נ"ל שאין חילוק בין ב' הדרכים אלא בענין השריה שלפי' הא' שרו אותם במים למתקם שכיון שנפלו היו חסרי הבשול ויצטרכו לשהות הרבה במים ולפי' הב' עיקר השריה היא להוציא השמן:

ד''ה ולא וכו' ולא חנן וכו' ול"נ דתנא ושייר דשיר של שחורים ושל ריח רע השנויים בברייתא שהזכיר התי"ט לעיל אבל בתוספתא תני בהדיא השרוי והכבוש והמבושל ולא ידעתי למה לא כתבו הרמב"ם:

ד מגרגרו בלשון זה כתב רש"י בשי' החומש והק' עליו הרא"ם דבעי בגמרא מגרגרו תנן או מגלגלו תנן ומשיב מברייתא דתנן מגלגלו ע"כ וז"ל רש"י מגרגרו תנן שמניחו בזית עד שנתבשלו הגרגרים כל צרכן או מגלגלו תנן נמי דהיינו שמניחן באילן עד שנתבשלו יפה כגון ביצה מגולגלת ע"כ וראוי לעיין מה יש בין ב' הפירושים שהרי בשניהם הפי' הוא שמניחן עד שנתבשלו בשלמא לפי' הערוך שמביאים התוס' יש חילוק גדול שמגרגרו פי' מלקט המבושלות ומגלגל פי' שעושה להן סימן שלא יתערבו עם אחרים ומניחן עד שיתבשלו יפה ויתרככו כביצה מגולגלת ובעדיות תנן זתים מגולגלים ופי' הנמתקים לאכילה ע"כ אבל לפירש"י ק' ונ"ל שיתיישב בהציע מה שפירש"י במש' שהביא ב' פי' בהבנת מגרגרו הא' מניחו להתבשל דנעשה גרגרים והב' מלקטן בראש הזית וכו' וכדכתב כאן הר"ב (ובש"ס או) מגלגלו תנן כתב רש"י או מגלגלו תנן נמי שממנו מוכח דאי תנן מגלגלו צריך גם לגרוס מגרגרו דהא נמי קאמר והענין מפני שמגרגרו יש בו ב' פי' או כראשון שר"ל שמניחו עד שיעשה גרגרים שר"ל משונים מן האחרים או כב' שר"ל מלקט וזו היא הבעיא דגמרא מגרגרו תנן שר"ל לשון בישול או נמי תנן מגלגלו ויהיה פי' מגרגר מלקט ומייתי מהברייתא דתנן מגלגלו ומינה דמגרגר הוא לשון בישול ולא לשון לקופה ומעתה אין תפיסת הרא"ם על רש"י כלום דלפי אמת היינו מגרגר היינו מגלגל אבל על הר"ב קשה דנקט לשון לקיטה:

וכותש פירש"י בחומש במכתש' ולא בריחיים ואע"ג דרבנן סברי בברייתא דה"ה בריחיים ור' יהודה הוא דבעי מכתשת כבר תירץ הרא"ה דתנא דמתניתין סבר ליה כר"י וכ"כ הרמב"ם סוף הלכות איסורי מזבח וכותשו. הרע"ב ד"ה פעיניו וכו' הראב"ע פי' מלשון ישמעאל הוא המקום שיכרנו עליו