קול הרמ"ז קדשים יא

ד התמידין וא"ת למה לא הקדים התנא לשנות זו דהתמידין מכל הקרבנות וי''ל דבמאי דמפרש דהאי עיכובא לאו דוקא ככל דלעיל אלא נענין קדימה תנן ומש"ה תני תנא כל דמעכבי ממש:

כבש הא דלא קתני לא הקריבו תמיד בבקר נראה משום דאיכא למיטעי בתר הכי במאי דתנן יקריבו בין הערבים דהו"א דיקריבו תמיד כולו שנאמר בין הערבים לקיים תמיד כל מאי דאפשר דאף על גב דלא להוי תמיד כסדרו מ"מ תמיד ליקרו בערך הימים מש"ה תני כבש לאשמועינן דאחד יקריבו בין הערבים וכדכתב התי"ט לקמן ד"ה אר"ש:

תי"ט ד"ה לא כו' מחנכין כו' דחינוך מאן דכר שמיה:

ד''ה אר"ש כו' ואע"ג כו' הרב בעל בה"ז כתב דדברי התי"ט הם לתינוקות של בית רבן ובאמת הדין עמו דמ"ל שלא נתחבר ספרו על שמות כו' באמת הקושיא עצומה דאמו מחבר ספרי לא ראה פסוקי פ' תצוה ששקולים הם לשל פ' פנחס ותי' הרב הנ"ל ז"ל דואת הכבש השני דפ' תצוה קמ"ל דאף השני טעון מנחות ונסכים כמ"ש במנחת הבקר וכנסכה ואחר שגלה זה בפ' תצוה לא הוצרך לחזור ולצותו בפ' פנחס דמהיכי תיתי לחלוק ביניהם וגם דבפ' תצוה סיים עולת תמיד לדורותיכם וא"נ פסוק דואת הכבש השני דפנחס מיותר לדרשא שלנו דאחר שנתחנך מזבח יקריבו דשל בין הערבים מ"מ זו היא כוונת דבריו ונכונים הם ונ"ל עוד סיוע לתירוצו דכתיב בפ' פנחס עולת תמיד העשויה בהר סיני ופי' רש"י בחומש באותן שנעשו מימי המילואים והרי דקפיד קרא שתהיה שוה למילואים ולא היה צריך פסוק ואת הכבש השני ואפשר לדרוש בזה מ"ש בפנחס (דכתיב) אחד ובתצוה כתיב האחד לרמוז שגם שחסר בבקר לא יחסר השני ודוק:

ד''ה אבל כו' אותן כו' והכי דייק תנא ולא הקריבו כו' לא יקריבו כו' שהיה די שיאמר אבל אם היו מזידים לא יקריב:

ד"ה לא כו' דקדקו כו' ז"ל התוס' דלא שכיחא ומעתרא עיקר הטעם משום דלא שכיחא דבפ"ב דיומא מוכח מקרא דכתיב וכליל על מזבחך ברך ה' חילו דעולה מעתרא ע"כ וכוונתם שמל' הגמ' משמע דב' טעמים הם א' דלא שכיחא והב' דאע"ג דשכיחא מעתרא ולזה אמר תוס' דאינה כן שהרי ביומא אמרינן שהקטרת מעשרת דכתיב ישימו קטורה גו' ברך גו' ופרכינן והכתיב נמי עולה ומשני הא שכיחא והא לא שכיחא ומשמע ומשום דלא שכיחא מעתרא ואי לא הוה טעמא דלא שכיחא אף העולה הוה מעתרא כדמשמע מן הכתוב ודוק ומצאתי בס' בה"ז דהולך כמעט בדרך זה אבל אינו כדרכי ממש ולפ"ז מאי דאמרינן דלא שכיחא ומעתרא פי' ומש"ה מעתרא:

ה חביתי היינו נמי בכלל עיכובא ששני החצאין מעכבין זא"ז ומש"ה תני לא היו באות חצאין:

אבד פי' תעובר צורתו שיפסל בלינה וישרף ומה שחזר ואמר נמצאו ב' חצאין וכו' הענין הוא שהיה ס"ד בגמ' דבשלמא חצי דכהן ראשון ניחא דליבעי צורה משום דמעיקרא כי אפרשה כולה מנחה הויא חזיא אבל דכהן שני מעיקרא לאיבוד אתו ומשני דכיון דאי בעי האי מקריב ואי בעי האי מקריב מחזא חזי ע"כ ומש"ה אשוינהו תנא לתרווייהו:

פ"ה מ"א המנחות גם לחם הפנים בכלל והראיה ממתני' סוף מס' שקלים הילך חמץ הילך מצה:

אף היא ואנן קי"ל דעשרון מיעוטו מעכב את רובו. חסירה בגמרא מקשי שימדוד תחלה עשרון ויקח ממנו מעט ויעשנו עיסה ויכרוך העיסה במטליתו ויטמנוה בשאור דעלמא עד שתקלוט הריח יעשה שאור ויחמיץ את העשרון ואז יהיה שאור מן המובחר ולא תהיה חסרה או יתרה ומשני גזרה דלמא אתי לאתויי מעלמא אי שרית ליה לחמצו מבחוץ ולא בתוך הסולתה כנז"ל ולהחזירו כאן הרואה שהוא מביאו מבחוץ (לסולת) ולשו בכאן ואינו מודד עכשיו העשרון סבור שהוא מוסיף לעשרון ואתי לאתויי לבד מהעשרון הלכך לר"מ בודה מתוכו עדיף ולר' יהודה קודם מדידה עדיף ע"כ קושית הגמרא ותירוצא לפי' התוס' וא"ת לר"י יקח מהעשרון ויחמיצנו ויתננו במדה וימלא את המדה י"ל דאפשר (דאיכא) חסר או יתר והרואה יחשוב דמותר חסר או יתר:

הרע"ב ד"ה אף היא וכו' נ"ל דר"י לא חש לקושיא זו משום דאפשר למדוד אותו הקמח שעשה ממנו השאור בביתו וכשיתננו לתוך הסולת יקח מן העשרון אותו שיעור קמח שהיה של השאור ואז לא חסרה ולא יתרה:

תי"ט ד"ה חוץ וכו' אבל וכו' ונ"ל שבתודה היו ג' מינים שהם ממין המנחות כדלקמן פ"ז וא"כ ה"ק כל המנחות היו מצה בלי שום עירוב חמץ חוץ מן התודה שהיתה חציה ממין המנחות וחציה חמץ:

ב כל אמרינן בגמ' דדוקא בכשרות שנא' אשר תקריבו לה' בראויות להקרב ומש"ה מייתי קרא:

הרע"ב ד''ה שנאמר כו' ארישא וכו' הא דלא אמר דאכולה קאי דכתיב כל המנחה דמשמע כולה בין קומץ בין שירים משום דאצטריך כל המנחה להביא כל המנחות והכי אמרינן בגמרא:

ע"ש סד''ה פריכתה וכו' וקטיף וכו' והרמב"ם פי' שהוא ציור החלות תי"ט ד''ה לישות וכו' הרמב"ם וכו' ולחם הפנים דנעשה בחוץ משנה בפרק כל שעה צבור שאני ומנחת מאפה דיחיד דלישתה ופריכתה בחוץ תירצו תוספות דתנא דהכא סבר דמדת יבש נתקדשה וא"כ כל המנחות נעשות בפנים:

סד"ה עריכתה וכו' (וצ"ע וכו') וי"ל דשייר לתיתה נמי דחייבין עליה אם לתתה בחמין שהחמיצו או שראן אפילו במים קרים זמן כדי חימוץ:

ג והחלות לא נקטינהו תנא כסדרן בתורה שהרי מנחת מאפה דהיינו חלות או רקיקין היא שנייה אחר מנחת סולת וי"ל דמשום דלא בעי למקדים מאפה כדכתיב אלא חלות ורקיקי' לאשמועינן דמייתי חדא מינייהו מש"ה תניא בסיפא כיון דהיא כמנחה חלוקה לשתים משא"כ ג' ראשונות ועי"ל דתלתא קדמאי שויין ביציקה ובלילה משא"כ במנחת מאפה כדלקמן פ"ו משנה ג' והכל למדנו מפסוק מנחה היא הנאמר במחבת דהמנתה מרבינן כל המנחות ביציקה וממלת היא ממעטינן מנחת מאפה ונמצא שאעפ"י שהתורה הפסיקה בדמאפה בין סולת ומחבת חזרה אחר כך לחברו בריבוי דמנחה ומיעוט דמאפה והוא הוא סדר התנא:

הרע"ב ד"ה והחלות כו' מייתי כו' פירוש האומר הרי עלי מנחת מאפה כ"כ רש"י:

ע"ש ד"ה ומנחה כו' בה ולא כו' ז"ל הגמרא בברייתא ושמת עליה לבונה (עליה) לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה שהיה בדין ומה לחם הפנים שאינו טעון שמן טעון לבונה מנחת נסכים שטעונה שמן אינו בדין שטעונה לבונה ת"ל עליה עליה לבונה ולא על מנחת נסכים וכן דורש למעוטי לחם הפנים שאינו טעון שמן מפסוק ונתת עליה שמן ולא על הלחם הפנים (שהיה) בדין כו' ומעתה דברי הר"ב לא דייקי שכתב בשניהם משום דאין כתיב בהו ולאו היינו טעמא דאע"ג דלא כתב בהו היה בדין שהיו טעונין אי לאו יתורי דב' עליה:

ד וחייב על וא"ת פשיטא דחייב אתרוייהו רב' לאוין נינהו וכדכתב הר"ב סוף משנה דלעיל ולכאורה רציתי לומר דמשום רבותא דלבונה קתני לה דאע"ג דלבונה ילקטנה מ"מ חייב אבל קושטא דמילתא במאי דס"ד בברייתא דיכול דב' לאוין מיירי דוקא בב' כהנים אבל חד כהן לא מחייב כפי' רש"י ותוס' הקשו עליו ופי' דמיירי בב' מנחות וב' כהנים זה נתן שמן בא' וזה לבונה באחרת אבל כהן א' דלמא לא מחייב ב' אלא א' משום דכיון דנתן עליה שמן מפסלה ותו לא מחייב קמ"ל:

ה הגשה האי דלא מתחיל תנא בטעונות תנופה והגשה ע"ד מתניתין דלעיל משום דתני תחלה מאי דנפישי מיליה וכן במתניתין דלקמן וגם מתיישב דאמאי לא התחיל בטעונות תנופה דהתנן הניף ואח"כ הגיש:

הרע"ב ד"ה וכל כו' מן המנחה וכו' הר"ב דקדק לכתוב קמיצה להתיר וכו' ור"ל הקמיצה הסתמית שהיא נשרפה והשאר נאכל ובדרכו מיושבת יפה קו' התוס' דמקשו מתני' אברייתא ודחקו עצמם בתירוצם ונ"ל שהר"ב למד פירושו מפי' הרמב"ם דכתב וז"ל ורש"א כל שאין מהן לכהן אינם טעונות הגשה והוא ענין מה שאמר כל שיש בהן קמיצה ע"כ הרי דהרמב"ם תשוה מדת המשנ' ו' והברייתא יחד דממנו למד הר"ב:

תי"ט ד"ה מפני כו' דבמתניתין כו' אי לת"ק ל"ק מידי דלדידיה כל מנחת כהנים א' היא ואי לר"ש לא חשש לשנות מדברי הת"ק:

ן לוג אע''ג דאשמו קדים בקרא ללוג שמן מ"מ הקדים התנא את הלוג מפני חשיבתו שהיה מזה ממנו ז' פעמים לפני ה' וגם על ראש המטהר משא"כ בדם האשם:

והזה אע"ג דבפסוק דמייתי הר"ב קודם שוק לחזה מ"מ תנא הקדים חזה לשוק כי כן הוא קודם במצותן בפ' צו ועי"ל כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' שמיני שאעפ"י שהזה ושוק שוים בתנופה והרמה בכל זאת נותן הפ' תרומה לשוק מפני שבאיל המילואים השוק היה תרומה לה' שהוקטר לגבוה אבל החזה לא היה בו כי אם תנופה שהרי למשה היה למנה ואח"כ רצה ה' ששניהם גם השוק יהיה לכהן ולכן התנא שונה תמיד חזה ושוק כלומר ל"מ חזה שמתחלה נאכל למשה אלא אפי' השוק יהיה לו:

אשר הא דמייתי קרא הוא ללמד שמוליך ומביא קודם למעלה ומוריד א"נ ללמדנו שמאיל המלואים ילפי' כדכתב הר"ב והענין שהכתוב אומר וקדשת אח הזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם וח"א דאתרם ודאתפרש