קיצור ראשית חכמה קמא

והבלעה ואמר בס"ה פנחס רכ"ו כי כמו שהגוף נהנה מהלחם אחר שנטחן החטה והוברר הסולת מהסובין ומכל הקליפות כן צריך לטחון ד"ת בשיניו עד שתהנה הנשמה מהם, צריך ליזהר בהיותו עוסק בתורה שאל יפסוק בה בדברי שיחה שזה כמערב חול בדבר קודש ועונשו חמור ולייט ליה בזוהר ואמר מאן דפסק מלין דאורייתא על מלין בעלין יתפסקון חייו מהאי עלמא דדינה קיימא בההוא עלמא ואמר בגמ' שמאכילין לו גחלי רתמים שנ' הקוטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם, והטעם לזה מפני שהתורה היא אש ובאש נתנה שנ' מימינו אש דת למו ודבור דברים בעלים הם גחלי אש כי הדבור בא מאש הלב וכאשר האדם העוסק בתורה קולו חוצב להבות אש בקדושה אמנם בעסקו בשיחה בטלה הוא אש נכרי ולכך ברשתו אשר טמן תלכדו באש פגם אש תאכלהו, וגם התורה נקרא חייך ואורך ימיך, והעוסק בה ונפרש ופוסק נפרש מן החיים לכן האדם בעסקו בתורה ישים מוראו של הקב"ה לפניו ולא יבא לפסוק כמ"ש על פסוק שפכי כמים לבך נכח פני ה' כל ת"ח שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה כבי' הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו לכן נאמר נכח פני ה'

פרק ט"ו פ' זה יהיה בביאור קדושת האכילה התלויה בפה ועז"א שהע"ה שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ור"ל שמירת פיו מהמאכלים הטמאים וצריך להתקדש באכילה כי גם בענין המאכלים הזכירה תורתינו הקדושה ל' קדושה כי בפ' שמיני אחר המאכלים המותרים והאסורים אמר והתקדשתם והייתם קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם ופי' בזוהר בענין זה כי המאכלים הטמאים שהזהירה לנו התורה מהם שורה עליהם רוח חיצוני ועמא ולכן ישראל האוכל מאותם הדברים מטמא נפשו ומראה על עצמו שאין לי חלק בקדושה ולא באלהי ישראל כי הדבר הטמא נעשה חלק אבר בעצם האדם והנפש מתלבשת שם נמצא שהוא מטמא נפשו ומטמא הנפש המתלבשת בגוף אלא צריך לאכול ממה שהותרה