קיצור ראשית חכמה קלג

מצובא נחלקה מלכות בית דוד, ואם בנדון דדברים ניכרים הוא ביה להאמין הדבר יצאת פרצה גדולה כזאת בסבת קבלת לה"ר עאכ"ו שיש לו לאדם להרחיק ולסתום אזניו מלשמוע לה"ר שמספרים בכל יום על אנשים נקיים והשומע והמקבל לה"ר ומראה בנפשו שהוא מודה למספרו ומאמין בו בפני אדם הרי הוא כאלו ספרו וגורם קלון ועוזר לרע כי אם יראה כי השומע ישמע לו לא יחשך משקריו אבל אם יראה למספר פנים זועפים יחדל מלדבר עוד, מהדברים הפוגמים ברית הלשון והם מענין לה"ר הוא ליזהר שלא לקלל את חבירו בשם אפי' שלא יזכיר את ה' אלא בלשון לעז הוא אסור ועובר בלאו ואפילו להוציא קללה מפיו שלא בכונה אין ראוי כי ברית כרותה לשפתים וכמה נענשו בזה כמ"ש בגמרא הוה כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה, וע"ז אמרו ז"ל לא יפתח אדם פיו לשטן, וקללת חכם אפילו על חנם היא באה וכן מסוג זה שלא יקלל מי שאינו שומע אותו ועובר משום לא תקלל חרש ואמר בזוהר כי הוא כאלו שופך דמים, עוד יזהר שלא לקלל עצמו בכעס שבהיכל הטומאות ס"א דקליפות יש בו היכל ד' שבו כתות נקראו' אוררי יום, ואלו לוקחים אותה קללה שקלל עצמו ומקיימין אותה ח"ו והם מאותם הג' שגורמים רעה לעצמם כדפי' בזוהר בראשית (דף י"ד). עוד יזהר שלא לקלל אשתו שהרי הזכר הוא פלגא דגופא ושניהם כא' הם אדם שלם ואם מקלל אותה נמצא מקלל עצמו. ונ"ל שאזהרה לכל בחינות אלו מפסוק ושם אלהים אחרים לא תזכירו פגמי הלשון הם מצד החיצוני שהוא אלהים אחרים וכן דהע"ה אמר נצור לשונך מרע הכוונה שכל הדברים שיש בהם תפיסה לרע הוא סמא"ל. וכאשר ישמור לשונו יזכה אל החיים ואל הטוב כאומר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור וגו'

פרק יד פרק זה יהיה בביאור חומר נדרים ושבועות התלוים בלשון וכתב בעל ספר מנורת המאור הנשבעים בהש"י רוצים לומר כי כמו שש"י הוא אמת כך דבריהם אמת בין עבר