קיצור ראשית חכמה קטו

שאינו לא קדוש ולא טמא אלא שיחת חול שהוא הצורך להשתמש בו בדברי העוה"ז ועליו אנו אומרים המבדיל בין קודש לחול. כאשר יחשוב האדם מה שכתבנו לעיל שחייב האדם לקדש איבריו מפני שכל אבר ואבר שבו נמצא שם יהו"ה ובהיותו מקדש האבר ההוא מקדש אח יהו"ה, כ"ש שיחוייב לקדש את פיו שיש בה שם יהו"ה בכמה בחינות אם באיברים המוציאים הדבור בה' מוצאות ומוכרח שיהיה בכל א' מהם שם יהו"ה שהרי הם איברים מתחלפים גרון חיך לשון שינים ושפתים, אם בבחינת קול ודבור עצמו שיש בו יהו"ה, וכן ראוי שיחשוב שהרי בתפלה כמה אזכרות מוציא מפיו אם במזמורים אם בברכות וכן ראוי לקדש את פיו שלא יוציא שם יהו"ה בפה פגום

צריך שיהיו פיו ולבו שוים כי הלב רומז לתורה שבכתב והפה לתורה שבע"פ וכמו שהפה מגלה מה שנסתם בלב כן תורה שבע"פ מגלה מה שנעלם בתורה שבכתב ולכן צריך שלא לדבר א' בפה וא' בלב כי נמצא מפריד ומקצץ בנטיעות אלא יקדש את פיו ונמצא מקדש את השכינה הנרמזה בפה. לא מצאתי לגוף טוב משתיקה נאמר על ענייני העוה"ז אבל לד"ת צדק תדברון השתיקה אינה טובה. בפה נקבעו ה' מוצאות שהם אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ ומורים ענין גדול והוא כי מקורם ושורשם הוא למעלה מעלה בראש והם שורש לכל הנמצאות כמבואר באידר' אמנם הם יורדים ומתגלים מעולם לעולם בבחינות אבי"ע והקב"ה לאהבתו את האדם קבע בפיו האותיות האלה כדי שיוכל לידבק בבוראו כי בהזכירו למטה אותיות אלו מתורתו או בתפלתו מנענע ומעורר למעלה השרשים העליונים והיינו שאמר בס"י שהקב"ה קבע בפינו כ"ב אותיות שהוא כעין התוקע שלשלת ראשה א' במקום א' וראשה השניה במקום אחר כי אע"פ שיהיה המקום ההוא רחוק בנענע האדם ראש השלשלת שבידו מנענע כל השלשלת אע"פ שיהיה גדולה כל מה שאפשר להיות ולפיכך חסידים הראשונים שהיו נזהרים שלא לפגום הה' מוצאות בדבורם היתה תפלתם בוקעת רקיעים כי קול