קיצור מחברת הקודש תכה

י' יגביהי"ה כנז' בתיקונים ונקודו כך יגביהיה והניקוד מן וגבוהים עליהם, ושם זה בגימט' ג"פ שם י"ה ובגי' שם מ"ה. עכ"ל

מריב"ש זללה"ה, סדר התפלה דברכות אמצעיות שהם שאלות צרכיו לפרנסה ולרפואה כו', לא יהיה כוונתו עבור עצמו, כי אם עבור חסרון שבשכינה, וז"ש אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, פי' לא תתפלל על דבר שחסר לך כי לא יקובל תפלתך ע"י שמכניס גופניות בתוך תפלתו, אלא כשתרצה להתפלל התפלל על כבדות שיש בראש, פי' בכל צרתם לו צר כמאז"ל כשאדם מצטער שכינה אומרת קלני מראשי, וראוי להתפלל שלא יהי' לשכינה צער מחמת צערו, כי הדבר שחסר לך החסרון יש בשכינה, כי אדם הוא חלק אלו"ה ממעל. והחסרון שיש בחלק יש בכלל (זהו פי' אלא מתוך כובד ראש, והפירוש הוא) והכלל מרגיש את החסרון של החלק, א"כ תהיה תפלתך על החסרון של הכלל, זהו פי' אלא מתוך כובד ראש. והפירוש הוא כי כל החסרון של אדם וצער ויסורין הוא מחמת שאינו בדביקות הש"י שהוא מחמת החטא, שעי"ז נפרד מהדביקות כי החטא הוא מסך המבדיל שעי"ז לא יוכל להתאחד עם הקדושה, אבל כשמתעורר א"ע לחזור בתשובה שלמה ויודע שהתורה או התפלה שמדבר הוא ענף מן עולם הדיבור שבדבר ה' שמים נעשו ומחשבתו הוא ענף מן עולם המחשבה ועי"ז יש לו דביקות. אז ניצול מכל צער וחסרון כי הקב"ה ע"כ נקרא שמו שלום שהוא שלימות בלתי שום חסרון. כי אם הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, וא"כ מהו דקאמר שיתפלל על חסרון שבשכינה, אלא החסרון הוא מצדינו מחמת שאנחנו מפרידים את עצמינו מדביקות ה' ע"י חטא. וזהו צערא דשכינתא. וכאשר חוזר בתשובה מעומקא דלבא ומוחא. ומטהר הפגם המסך המבדיל ועי"ז יש לו דביקות שע"י תורתו ותפלתו מתקשר ומתייחד. דהיינו שגורם יחוד קוב"ה ושכינתיה. דהיינו השפעת אור גדול מהקב"ה שהוא אלהות הנעלם לשכינתיה דהוא אלוהות השוכן בתחתונים ומחיה את כולם. וז"ש לך ה' הגדולה כו' לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש. ופי' בזוהר רישא דכל רישין, פי' דאעפ"י דזהו מדת המלכו' שנותן פרנסה ורפואה ועוזר מכל מיני צער לעבדיו שזהו גדולתו ותפארתו, אעפ"כ אין להתפלל בשביל עצמו כ"א בשביל צערא דשכינתא שמצטערת בצער האדם. וז"ש לך ה' הגדולה גו' לך ה' הממלכה גו', פי' אעפ"י שאתה עוזר בגדולתך כו' כי כל בשמים ובארץ מזה ניכר כי לך ה' הממלכה. אעפ"כ איני עבור עצמי כי אם על והמתנשא לכל לראש, פי' אני מתפלל עבור השכינה שהיא לכל לראש, רישא דכל רישין

מ"כ בס' בעלי ברית אברם מבעל המחבר ס' חסד לאברהם על פסוק ויצא משה לקראת חותנו וגו'. כי חסדו אשר גמלו לא ישכח גם מפי זרעו לעד, כי מה שהאכילהו והשקהו נעשו קרובים לבשר אחד, וזהו כי הקורבה בבני אדם הוא. אם מצד הגוף שהם לבשר אחד. ואם מצד הנפש כי לזה נקראו התלמידים בני הנביאים. ודע כי יש תחבולה אנושית לקרב הרחוק ואם אינם ממשפחה אחת, וזהו כאשר יאכלו כאחד ביחד מפת אחד, והנה לפי שהמאכל ישוב חלק אבר. והנה כמו שהאחים הנה קורבתם הוא שנתהוו מזרע אחד. כן אלו הרחוקים חומר אחד ומאכל אחד הוא בכל אחד נעשה חלק אבר. ולזה יתקרבו אחר שנתרחקו, וזה הוא אומרו, ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהי"ם וגו'. והנה כל בעל שכל ישום וישרוק ע"ז. וזה אחר שתכלית האדם הוא השכל. הנה היה כל תפארתו ומעיניו בו ולא בחומר. וזה לפי שהחומר הוא משתתף בו עם בעלי החיים. והנה האדם יאכל וישתה כמו הבעלי חיים ומשגל כמו הבע"ח כי זה לקיום המין וזה לקיום באיש. ר"ל לקיום החומר הזמן הקצוב לו. כמו שחוש המשוש חרפה לנו מצד שאנו משותפים בו עם בע"ח ג"כ. והנה יש לפלא על השלימים כמו אהרן מלאך ה' וזקני ישראל בבואם לאכול עם יתרו. כי יש בעלי שכל מהפילוסופים