כסא רחמים על מסכת סופרים ג:יג

מעשה בר"א שישב לו על גבי המטה וס"ת עליה ועמד כלומר שנזכר ותכף עמד וכן הוא בהקומץ דף ל"ב: ודומה כמי שנשכו נחש מרוב צערו עמד מהר כאלו נשכו נחש ובמנחות שם גרסינן ונזכר שס"ת מונח עליה ונשמט וישב על גבי קרקע ודומה כמי שהכישו נחש:

דרש אפשר לומר במשז"ל דהיצה"ר הוא נחש הוא שטן וסימנא מילתא נחש גימטריא שטן עם הכולל. גם יש סברא דבתחילה אדם חוטא בשוגג ואח"ך בא אל המזיד גם אמרו רז"ל דמי שהוא עניו אין הפ' שולט עליו כמ"ש בכמה דוכתי. ואפשר דר' אלעזר היה שוגג וכשהרגיש נתירא דעתה שחטא בשוגג יבא לעבירה במזיד לכן חרד חרדה גדולה ודימה כמי שנשכו נחש הוא היצה"ר ועשה עבירה במזיד שכן הוא הדרך כי מהשוגג יבא למזיד ולכן השפיל עצמו ונשמט וברח מהיצה"ר וישב ע"ג קרקע בשפלות ובזה לא ישלוט עליו יצה"ר כאמור:

פירוש ממי שפקד עליו חייב אדם לעשות ציצית וכו' וקולמוס נאה ולבלר אומן ובקלפין נאים וכורכו בשיראין נאים כצ"ל ועיין במסכת שבת דף קל"ג: ר' עקיבא אומר ארבה בנאות שלו כצ"ל פי' ארבה בשבתי של מקום: אדמה לו פי' רש"י ז"ל דדרש ואנוהו אני והוא אשוה לו מה הוא רחום וכו': מה הוא רחום וכמשז"ל בסוט' דף י"ד והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו' עיין שם באורך:

תוספות לא יתננו ע"ג המטה וכו'. כתב הרב נחלת יעקב זו ואין צריך לומר זו קתני בכל הני ד' בבות עכ"ל. ויש להעיר דהתוס' בפסחים דף ט"ל ד"ה לא שלוקין וביומא דף פ"ד ע"ב ד"ה מכבין ובקמא דף ק"ה ע"ב ד"ה ושמואל דקשיא להו לתוס' מאי דקתני זו ואצ"ל זו וכ"כ הרב הליכות עולם שער ג' פ"ב וז"ל זה התירוץ דזו ואצ"ל זו. ותו יש להעיר במאי דקתני ולא ישב אדם על המטה שס"ת עליה והא אמרת לא יתננו ע"ג מטה ולפום ריהטא עלה בלבי לומר דאפשר דמאי דקתני לא יתננו ע"ג מטה לא במרגלית המטה ולא תחת המטה תנא והדר מפרש לא יתננו ע"ג מטה ומפרש דהיינו דוקא במרגלית המטה ומשו"ה לא קתני ולא במרגלית המטה אלא לא במרגלית המטה כלומר דמ"ש לא יתננו ע"ג המטה היינו לא במרגלית המטה אבל כשאינו במרגלית המטה שרי ולא זו אף זו תחת המטה אפי' גבוה עשרת טפחים דהוא רשות אחר והו"א דשרי קמ"ל דאסיר דהוא גנאי שיהיה תחת המטה ולא זו אף זו דס"ת בראש המטה בכבוד לא ישב אדם על המטה שס"ת עליה ועפ"ז נחה שקטנה האר"ש זה נראה לכאורה וצריך ישוב וחיפוש:

מעשה בר"א שישב לו על גבי המטה וכו' במנחות דף ל"ב אמרינן אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מותר לישב ע"ג מטה שס"ת עליה ואם לחשך אדם לומר מעשה בר' אליעזר שהיה יושב על המטה ונזכר שס"ת מונח עליה ונשמט וישב על גבי קרקע ודומה כמי שהכישו נחש התם ס"ת על גבי קרקע היה וראיתי למרן בכסף משנה פרק עשירי מה' ספר תורה דין ו' דהרמב"ם ז"ל פסק ואסור לישב על מטה שס"ת עליה וכתב מרן בכ"מ דפסק כרב הונא ואע"ג דבהקומץ פליג ר' יוחנן פסק רבינו כרב הונא משום דאיתא במסכת סופרים דעבד ר' אליעזר כותיה עכ"ל. ותימה דהרי ר' יוחנן עצמו נרגש מעובדא דר' אליעזר וקאמר דהתם ס"ת על גבי קרקע היה וא"כ מה יוכיח הוכח ממ"ס דעבד ר' אליעזר כותיה דרב הונא ואם נאמר דכונת מרן דממ"ס משמע דעובדא דר' אליעזר היה ס"ת ע"ג מטה דהרי בריתא דידן קתני ולא ישב אדם ע"ג המטה שס"ת עליה ומעשה בר"א שישב לו ע"ג המטה שס"ת עליה ועמד וכו' דהרי ברישא קתני ולא ישב אדם על המטה שס"ת עליה ועליה קאמר דר"א ישב ע"ג מטה שס"ת עליה ומוכח דסבר דעובדא דר"א כפשוטו דהיה ס"ת על המטה ומייתי ליה לראיה על מאי דקתני לא ישב אדם על המטה שס"ת עליה והיינו דקאמר מרן דפסק הרמב"ם ז"ל כרב הונא משום דאיכא במ"ס דעבד ר"א כוותיה כלומר דממ"ס מוכח דעובדא דר"א כפשטיה ועבד ר"א כרב הונא:

עדיין צריכין אנו למודע" מה היא הוכחת מרן ממ"ס נהי דמ"ס סבר דר"א עביד כרב הונא. הרי ר' יוחנן ורבה בר בר חנה פליגי וסברי דמעשה דר' אליעזר היה ס"ת על גבי קרקע וחזר הדין דהכל במחלקת שנוי ואין ראיה דעבד ר"א כרב הונא. ואי משום דמ"ס בתרא ונתחבר אחר התלמוד כמ"ש הרא"ש ז"ל ואיהו סבר דר"א עבד כרב הונא ומעשה רב. ס"ס אין הדבר תלוי דר"א עבד כרב הונא. דר' יוחנן פליג דלא עבד הכי. אלא ההוכחה היא דמ"ס בתרא וסבר כרב הונא. והא הו"ל למרן ז"ל למימר דפסק הרמב"ם כרב הונא דהכי סבר מ"ס והוא בתרא ושנה דברי רב הונא סתם בלי מחלוקת. וחזה הוית למרן ז"ל עצמו בבית יוסף י"ד סי' רפ"ב דמהדר אטעמי אחריני לפסוק כרב הונא ולא בא בפיו ראיה ממ"ס ע"ש:

שנאמר את שבתותי תשמורו וכו'. כלומר דמשם למדנו דצריך לירא ממי שציוה על המצות. וכן ר' אליעזר נתירא ודומה לו כמי שהכישו נחש שנתירא מה' שציוה לכבד התורה:

חייב אדם לעשות ציצית נאה וכו'. נמשך מהאמור דכיון דצריך לירא מהקב"ה המצוה המצות מינה דצריך לקיים המצות בשלם שבפנים והוא חובת גברא. ואמרו בתנחומא פ' ויגש אמר רשב"י אמר הקב"ה לישראל בני הוו מכבדין את מצותי שהן שלוחי ושלוחו של אדם כמותו אם כבדת אותם כאלו לי כבדתני:

שנאמר זה אלי ואנוהו עשה לפניו מצות נאות. פשט זה אלי כיון דמלא כל הארץ כבודו א"כ שפיר אמר זה אלי ח"ו כאלו מורה באצבע וזהו עשה לפניו דייקא מצות נאות לכבודו שהוא ציוה אותם ואני לפניו והמצות הן הן שלוחיו הן הן עדי"ו בעדי עדיים:

רמז אפשר כי זה אלי ואנוהו גימט' ענו עם הכולל רמז שהעניו תמיד משפיל עצמו שחושב שהוא לפני ה' דמלא כל הארץ כבודו והוא נעשה מרכבה לשכינה וז"ש זה אלי אם הגעת למדת הענוה כרמוז בתיבת זה אלי ואנוהו גימט' ענו. אז ואנוהו תהיה מרכבה לשכינה וכביכול תהיה נוה שלו וז"ש יאנוהו כמשז"ל דכביכול משרה שכינתו עליו כמו שנאמר אני את דכא. ולכן ענ"ו גימטריה אחורים דשם אדנ"י והוא בגימטריה זה אלי ואנוהו:

חרש הן קדם נבין דרשת ר' עקיבא דדרש ארבה בנאות שלו כבר כתבתי בקונטריס שצ"ל ארבה בנאות שלו והנה במכילתא פ' בשלח איתא א"ר עקיבא אדבר בנבואתו של הקב"ה וכו' ולדעתי הקצרה הוא ט"ס וכצ"ל ר' עקיבא אומר ארבה בנאות שבחו של הקב"ה וכו' ואין צורך לידחק כמו שנדחק הרב עיר וקדיש מהר"ר חיים כפוסי ז"ל הביאו רב חביבא כמהר"י נאגא"ר נר"ו בס' שבות יהודה ע"ש. ויש לחקור במאי פליגי הני תני. ואפשר במ"ש רז"ל אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו. והנה הרב פני יהושע בברכות דף ל"ג ע"א כתב דלגבי הקב"ה לא שייך לחלק על דרך אומרים מקצת שבחו בפניו וכו' עשיב ואני הדל כתבתי בקונטריס פתח עינים בעירובין על דף ח"י דאיברא דהסברא נראית כמ"ש הרב הנז' אבל רז"ל אמרו בב"ר פ' ל"ב ובספרי פ' בהעלותך ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו שנאמר אמרו לאלהים מה נורא מעשיך ואומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. וא"כ אם הוא מדבר לפני ה' לנכח חשיב כביכול כאלי מדבר לפניו ואומר מה שרוצה בשבחיו יתברך וליכא משום סיימתינהו לשבחי דמארך דאומר מקצת שבחו בפניו. אבל כשאינו מדבר לנכח אז לא מצי לו כי אם הגדול הגבור והנורא דאמרינהו משה רבינו ע"ה ותקנום אנשי כנסת הגדולה. ואפשר שזה כונת ר' עקיבא דדריש זה אלי ואנוהו ארבה בנאות שלו כלומר ארבה בנויו ושבחו וליכא משום סיימתינהו דחשיב כביכול בפניו ואומרים מקצת שבחו ודייק זה אלי שהוא מורה באצבע ומדבר לנכח אז ואנוהו ארבה נוייו ושבחו:

אך תנאי אחריני סברי דלצד עילאה לא יכון בפניו או שלא בפניו דמלא כל הארץ כבודו ואפ"ה איכא סיימתינהו ואין להרבות בשבחיו יתברך בין כשמדבר לנכח בין כשמדבר שלא לנכח דהכל הוא בפניו ואפ"ה איכא סיימתינהו דנהי דבפניו אומר מקצת שבחו. אבל גם זה לא יכון דנראה שזה שהרבה מקצה. ושבחים אחרים כמו אלה הוא הכל ואיכא סיימתינהו ולכך לא רצו אינך תנאי בסברת ר' עקיבא דדריש ואנוהו ארבה בנאות שלו דסברי דבשום אופן בין מדבר לנכח או שלא לנכח לא ירבה ומשו"ה מר דריש התנאה לפניו במצות ומר דריש הדמה לו וכו':

סוד זה אלי קב"ה ואנוהו אחברנהו עם מלכות נוה שלו אלהי אבי בסוד אחותי בת אבי. וארוממנהו בסוד גדלות ודוק כי קצרתי. ולעיל פ"א הלכה ט' נכתב בסגנון אחר בס"ד:

אבא שאול אומר הדמה לו מה הוא רחום וכו'. אבא שאול לא אמר כר' ישמעאל אעשה לפניו מצוה כאות דהשירה הזו בקי"ס דעדיין לא נצטוו מצות. ור' ישמעאל סבר דכבר הקב"ה אמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה והיה יודעים שהקב"ה יתן להם תורה ומצות וכשם שאמרו אח"כ נעשה ונשמע כן הנבואה דברה עליהם התנא' לפניו במצות. ודרשת אבא שאול ואנוהו אני והוא להדמות בדרכיו לא משמע ליה לדרוש ואנוהו אני והוא כמו שפירש רש"י ז"ל: