כתר המלך חלק ב תמ

שבירך בכינוי בכל לשון חייב משא"כ בישראל עכ"ל. וכתב הכ"מ שם (דף נו) ת"ר איש כו' ופליגא דר' מיאשא הא דאר"י נפחא לרבית הכנויין ואליבא דר"מ דמשמע הא לרבנן פטור ב"נ על הכנויין פליגא דר"מ דאיהו סבר אע"ג דאמור רבנן על הכנויין באזהרה בישראל בכותי מיהו חייב מיתה ופוסק רבינו כר"מ לגבי ר' יצחק נפחא וצ"ע למה עכ"ל. והלח"מ מתרץ בדוחק. ולענ"ד נ"ל ליישב פשוט שני תירוצים חדא דהנה שם מסיק הגמרא בסנהדרין (דף נו ע"א) ורבנן האי איש איש מאי עביד ליה דברה תורה כלב"א ופירש רש"י ז"ל בין לר' יצחק נפחא ובין לר"מ פריך והתוס' מפרשים דהקושיא הוא רק לר' יצחק נפחא אבל ר"מ ידע תרווייהו מקרא דאיש איש ומכגר כו'. והנה במס' חגיגה (דף יא ע"ב) אמרינן אלא איש איש דברכת השם ל"ל אלא האי מיבעי לרבות לעכו"ם שמוזהרין על ברכת השם כישראל נמצא דסתמא דגמ' שם ע"כ ס"ל כר' מיאשה דהקרא דאיש איש אתי לרבות על כותים שמוזהרין בברכת השם ואי כר"י נפחא אליבא דרבנן אזי לא אתיא הקרא דאיש איש ללמד שום דבר דהא אמרינן דברה תורה כלב"א והסתמא דגמ' שם כר' מיאשא ורבינו נמי ס"ל כמו שמפרשים התוס' שם וכיון דמפרשי דהקושיא הוא רק לר' יצחק נפחא אתיא סתמא דגמ' דחגיגה ע"כ כר"מ משו"ה פוסק כותיה רבינו

ועי"ל כן דהנה לקמן (דף נו ע"ב) אמרינן ריב"ב אומר אף על ברכת השם כמאן אזלא הא דאר"י אמר רב ויצו כו' אני לא תקללוני כו' כמאן כי"א וכתב המהרש"א וז"ל וק"ק אמאי קאמר דר' יצחק נפחא פליג על ר' מיאשא וס"ל אליבא דרבנן דכותי אינו חייב על הכינויין כיון דס"ל איש איש לרבות כינויין אליבא דר' מאיר וכמ"ש התוס' הא אכתי אימא דלר"י נפחא כותי נמי חייב על הכינויין וס"ל כריב"ב דיליף ברכת השם מויצו כו' דכנויין נמי במשמע וי"ל דמ"מ פליג על ר' מיאשא דהוא יליף מן כגר וכאזרח לרבנן ור' יצחק נפחא מאלהים כו' כריב"ב עכ"ל נמצא דאף לר' יצחק נפחא לפי האמת בן נח חייב על הכנויין דכ"ע ס"ל כן ורק בילפותא פליגי כמו שמבאר בזה המהרש"א שבארנו ודוק

הלכה י אחד כו' והבשר מן החי. ועיין כ"מ מה שמקשה ע"ז ובחידושי הרשב"א ובלח"מ הכא ונ"ל לומר דגם דעת רש"י ז"ל הוא דלא כרבינו אלא לר' יוחנן דגמר בשר מה"ח מקרא דבשר בשדה אינו נאסר לב"נ דהנה רש"י ז"ל כתב במס' חולין (דף עד) ד"ה אשמועינן רב דלאו משום נבלה מתרינן ביה אלא משום אמה"ח והקשה ע"ז הגאון רע"ק איגר ז"ל בגליון הש"ס דלמאי דלא אמר בפשיטות דהאבר הוא כזית עם הגידין והעצמות דלגבי נבלה הוה חצי שיעור וכן נמי להושיטו לב"נ ונשאר בקושיא. ונ"ל לומר כן דהנה רב שאמר שם אכלו לזה לוקה קאי על הברייתא דאמר שם תחלה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה חיה ועוף ושחטן שהן אסורין וע"ז אמר אכלו לזה לוקה או אינו לוקה ומה שכתב רש"י ז"ל שם אכלו לזה האבר המדולדל כונתו ע"כ דלא קאי על אבר דעובר דזה ודאי לקי ופירש המהרש"א שם שכתב דאכלו כולו מיירי שאכלו כולו תמוה דאף אי בשר הוי נמי לקי משום בשר מה"ח אלא כמו שבארנו ומ"מ זהו ודאי דקאי על הברייתא בתחלה דמיירי דבשר נמי המדולדלין וא"כ ניחא דלענין כזית ודאי בעי בזה וכן לענין ב"נ נמי אינו מוזהר על בשר כר' יוחנן דקיי"ל כותיה דילפינן מבשר בשדה והכא בזה קאי על ר' יוחנן שאמר תחלה ובזה אינו חולק עליו ולא מ"ל בזה דס"ל כדברי רבינו דעל עוף ב"נ אינו מוזהר והכא אומר שבחיה ועוף דהא רש"י ז"ל ודאי לא ס"ל כן דכתב במס' פסחים (דף עג) להוציא מידי אמה"ח ופירש רש"י לב"נ ושם מיירי בחטאת העוף וכמבואר לעיל וא"כ בזה ודאי לא ס"ל לרש"י ז"ל כדעת רבינו גם בזה חולק וס"ל דבשר מה"ת ב"נ אינו מוזהר ושפיר כתב רק על מתרה ביה כמבואר ודוק

פרק ו הלכה ז קידש אשה מעכשיו ולאחר י"ב חדש ונשלם הזמן במלחמה חוזר ובא לו עכ"ל. וכתב הכ"מ קידש אשה מעכשיו טעם הדבר פשוט דכיון דאמר מעכשיו אגלאי מלתא דקודם בואו כו' אבל אי לא אמר מעכשיו ה"ל כאלו עכשיו אירסה ולא כל הימנו שיאמר במלחמה שהוא יארס אשה כדי לפטור ול"ד למת אחיו כו' דהתם לא עשה מעשה לפטור עצמו מהמלחמה עכ"ל. ולענ"ד נ"ל לומר דלא כן הוא דאם קידש אשה לאחר י"ב חדש ונשלם הזמן במלחמה נמי חוזר דלא מקרי מפקיע עצמו דמנא ידע תחלה בשעה שקידשה שהזמן תכלה בשעת מלחמה ורק דברי רבינו אלו שכתב מעכשיו הוא מדברי הירושלמי שם בסוטה כמו שהביא המשל"מ הכא והירושלמי אזיל לטעמיה דס"ל רפ"ג דקדושין דאי קידש בשטר לאחר שלשים לא הוי קדושין כמו בגט ורק אי קידש בכסף מהני כמו שמביא הר"ן ז"ל בפ"ג דקדושין ומבאר הר"ן דגמ' דידן חולק ע"ז עיי"ש ועיין שעה"מ בפ"ט מה' גירושין ה' ט' ולהכי אומר הירושלמי מעכשיו כי היכי דלהוי מהני אף בקדושי שטר דאי לא אומר מעכשיו אזי היה רק קדושין בקדושי כסף ובעי לפרש קידש בכסף ונשלם הזמן להכי אומר מעכשיו דהוא אף בקדושי שטר אבל בקידושי כסף שפיר אף אי לא אמר מעכשיו אם נשלם הזמן במלחמה חוזר ורבינו דפוסק נמי התם כמו דברי הירושלמי כמו שכתב הר"ן שם להכי כתב נמי מעכשיו כדברי הירושלמי ודוק

פרק י הלכה כ ב"נ שאנסו לו לעבור מותר לו לעבור אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד לפי שאינן מצווין על קידוש השם עכ"ל וכתב הכ"מ סנהדרין (דף עד ע"ב) בעו מניה מר' אמי ב"נ מצווה על קידוש השם או אינו מצווה על קידוש השם כו' אמ"ר דכתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך כו' וכתיב לך לשלום. ואם איתא לא לימא ליה הא בצנעא הא בפרהסיא כך נראה שהיא גירסת רבינו וגם התוס' כתבו שהיא גירסא נכונה ופירוש הענין שמאחר שקיבל עליו נעמן שלא לעבוד ע"ז א"ל לאלישע לדבר הזה יסלח ה' לעבדך שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי וכתוב ויאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו ואם איתא דמוזהר ה"ל לומר בצנעא מותר ובפרהסיא אסור אלא אמר ליה סתם לך לשלום אלמא דאפילו בפרהסיא אינו מוזהר עכ"ל. ונ"ל דאין צריך לכל זה דאף א"נ דרבינו גרים כגירסת רש"י ז"ל דלא נפשט הבעיא וגריס הא בצנעא הא בפרהסיא מ"מ שפיר פוסק רבינו דאינו מצווה לודאי בלא ספק דאיתא בירושלמי דשביעית פ"ד ה' ב' ר"א בעי קומי ר"א ב"נ מהו שיהא מצווה על קידוש א"ל ונקדשתי בתוך בני ישראל ב"י מצווין ואין ב"נ מצוון ר"ל שמע ליה מהדא לדבר הזה יסלח ה' כו' ישראל מצווה על קה"ש ואין ב"נ מצווה ק איתא הירושלמי זה בסנהדרין פ"ג ה' ה' אלמא דהירושלמי ס"ל בפשיטות דאין ב"נ מצווה על קידוש השם ופוסק רבינו כותיה דהירושלמי כדרכו בכ"ד דבגמ' דידן נשאר בבעיא ובירושלמי אפשטא פסקינן כפשיטותא של הירושלמי וכמו שהביא הכ"מ בפ"ו בה' ממרים ה' ד' בשם הר"ן דכל דבר דנשאר בגמ' בתיקו ובירושלמי נפשט פסקינן כהירושלמי וכן כתב הש"ך ביו"ד (סי' קמה ס"ק א) ושפיר פוסק רבינו דאינו מצווה

והנה המפרש מהר"א פולדא על הירושלמי שם בשביעית כתב כן לדבר הזה כו' וא"א לימא ליה טועה אתה בדבר שאין אתה צריך סליחה שהוא בצנעא שאין ישראל מצוון בב"ר אלא ודאי דאינו מצווה שאין חילוק לב"נ בין בצנעא ובין בפרהסיא וכן פירש רש"י עכ"ל. ולא ידעתי האיך מצא ברש"י ז"ל זה דאין חילוק בב"נ לבצנעא לפרהסיא א"ל דיש חילוק והירושלמי דנפשט ס"ל כדברי התוס' דה"ל לומר בפרהסיא מחויב למסור עצמו על קדוש השם ומדאמר ליה סתם לך לשלום ש"מ דאינו מצווה ונפשט הבעיא כמו שבארנו ודוק

הלכה ז במשל"מ ד"ה יצא כו' בס"ד כתב המגיה עיין בתוס' פ' החובל (דף פח ע"א) שכתבו דכי גמרינן בעבד לה לה מאשה היינו לחייבו במה שהאשה חייבת