כתר המלך חלק ב תלד

פרק ג הלכה א בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הס"ת שהניחו לו אבותיו כו' אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל והשני לא יזוז מלפניו אלא בעת שיכנס לבה"כ או לבה"מ כו' נכנס והוא עמו כל ימי חייו עכ"ל. וכתב הכ"מ וצ"ע למה לא כתב רבינו שאותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו כדאיתא בברייתא שכתבתי שם עכ"ל. וכתב הלחם משנה ומה שמקשה שם וכאן אמאי לא כתב דעושה כמין קמיע ותולה בזרועו דקאמר בברייתא ד' כ"א ל"ד דא"כ האיך אמר במשנה יוצא למלחמה מוציאה עמו כו' אלא לעולם היתה בזרועו זולת בהמ"ד ובה"כ וכיון דהיא תלויה ודאי היתה עמו לעולם אלא ודאי דמתניתין הודיענו דלאו כמין קמיע ממש קאמר אלא שכיון שבכל אלו המעשים היתה עמו ה"ל כאלו היא תלויה בזרועו עכ"ל. וקשה לי ע"ד דשם (דף כב ע"א) אמרינן אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרועו כו' שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ואידך האי שויתי מאי עביד ליה כדר"ח בר ביזנא ארש"ח המתפלל צריך שיראה את עצמו כאילו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד עכ"ל הגמ'

והנה המהרש"ל פירש שם הגמ' דחד מ"ד ס"ל דזה דכתב משנה תורה הוא משום דכתב עשוי להשתנות ואידך מ"ד ס"ל דהמשנה תורה הוא דהס"ת השניה היתה משונה דהיתה קטנה והיתה תלויה על זרועו ומקשה ואידך דלא דריש להמשנה תורה דהס"ת היתה משונה רק דהכתב עשוי להשתנות מקשה האי שויתי דמסיק כי מימיני בל אמוט מאי דריש כו' ומשני דאתי להמתפלל כו' והמהרש"א דחה שם דברי המהרש"ל ופירש כן דרשב"א דדריש את משנה תורה כו' על ב' תורות כו' דריש רישא דקרא שויתי ה' לאותה ס"ת שמונחת בבית גנזיו והיינו שויתי ה' לנגדי תמיד למרחוק קצת כמו מנגד הרחק ואסיפא קרא כי מימיני בל אמוט דריש על אותי ס"ת שיוצאה ונכנסת עמו כו' ורש"י שדקדק כו' ומדקאמר ב' תורות ע"ד דדריש נמי סיפא דקרא כי מימיני כו' על ס"ת שיוצאת כו' ומשו"ה כי פריך ואידך כו' לא פריך אלא ארישא דקרא שויתי מאי עביד ליה מא דדריש משנה כתב העשוי להשתנות ולית ליה כלל ב' תורות דסיפא דקרא כי מימיני כו' ודאי דריש ליה נמי אס"ת שיוצאת כו' כמתניתין דידן דכולהו מודו דהך ס"ת שיוצאת כו' ומשני דרישא דקרא לא דריש על ס"ת שבבית גנזיו אלא דדריש ליה כדרב ח' ברש"ח המתפלל כו' עכ"ל. נמצא דבין לדברי המהרש"ל ובי לדברי המהרש"א ודאי לא ס"ל כדברי הלח"מ דוה דדריש משויתי דתלוי כמין קמיע בזרועו הוא ל"ד דהא הגמ' מקשה ואידך האי שויתי מאי עביד ליה משמע דהוא דרשא גמורה דזה דריש ליה לזה וזה דריש ליה על דרשא אחרת כמבואר

אמנם דברי רבינו בלא זה לא מיבעיא לשיטת המהרש"ל דמאן דדריש ליה ממשנה תורה לא שעשוי להשתנות ורק שהכתב משונה ידע דתולה כמין קמיע אבל מאן דדריש שהכתב עשוי להשתנות וכן מאן דדריש על זה דהמתפלל לא ידע זה דהוי כמין קמיע ודאי ניחא דברי רבינו דהוא יסבור כמ"ד דהכתב עשוי להשתנות ולא ידע דהוי כמין קמיע כו' אלא אפילו לפירוש המהרש"א ז"ל דאפילו מפרש דהקושיא ואידך הוא למ"ד דלא בעי שתי תורות כמו שבארנו נוכל לומר דאף רבינו בעי שחי תורות וא"כ לא ס"ל כהאי ואידך מ"מ בזה ס"ל כר"ח ב"ב דאתי ע"ז דהמתפלל צריך שיראה עצמו כו' וא"כ אף דבעי שתי תורות מ"מ בזה דתולה כמין קמיע לא ידע דהקרא צריך לדרשא אחריתא דס"ל כר"ח בר ביזנא דלא דריש ע"ז כמבואר ודוק

פרק ו הלכה עמון ומואב אין שולחין להם לשלום שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם כו' וכתב המ"מ כתב רא"ם בד"א בדרישת שלום אסור אבל תשלומי שלום מותר כגון אם עשה עמך חסד מותר לפקדם לשלום שנאמר וימת מלך ב"ע כו' ויאמר אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אדוני עמדי וישלח דוד לנחמו עכ"ל. ויש לתמוה ע"ז שאמרו חז"ל במדרש עכ"ל הכ"מ. והנה הכ"מ לא ביאר על איזה מקום הוא במדרש שיש לתמוה ונ"ל דכונתו הוא על מדרש ר"פ פנחס פ' כ"א דאיתא שם כן את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים לבסוף בא לידי בזיון ומלחמות וצרור וזה דוד שאמר אעשה חסד עם חנון ב"נ א"ל הקב"ה אתה תעבור ע"ד אני כתבתי לא תדרוש שלומם וטובתם ואתה עושה עמהם גמ"ח כו' שלא יהא אדם מוותר ע"ד תורה כו' מי גרם לו לדוד כך שביקש לעשות טובה עם מי שאמר ל"ת שלומם לכך כתיב צרור עכ"ל המדרש אלמא דס"ל להמדרש דגם לשלוח זה לנחמם עבור גמול אסור ודוד עבר בזה עד"ת כמבואר ודלא כהרא"ם ז"ל ודוק

הלכה ח אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כרי שייבשו שנאמר לא תשחית את עצה וכל הקוצץ לוקה ולא במצור לבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה עכ"ל. והנה הכ"מ הביא ראיות הרבה דלוקה על הקוצץ אילני מאכל אפילו שלא בשעת המצור וכל ראיות שלו דחה הבעל מגיה הכא דמ"ל דודאי כל הני בל תשחית דהביא הוא רק מדרבנן עיי"ש. והנה כמו"ח הגאון ז"ל מבאר כן דהנה ע"ז דאסור בשעת המצור ילפינן מלא תשחית את עצה ואסור גם מקרא זה למנוע אמת המים כמו דדריש בספרי שם בפ' שופטים מנין דאפילו למנוע אמת המים אסור ת"ל ל"ת כו' ומקרא זה של כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות ילפינן אפילו שלא בשעת מצור ולהכי רבינו כשהתחיל אמר אין קוצצין אילני מאכל ואין מונעין מהם אמת המים שנאמר ל"ת א"ע כו' ומסיק בכל מקום ולא במצור בלבד כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה ואם מנע אמת המים לא הביא דע"ז אינו לוקה רק במצור בלבד משום דילפינן מלא תשחית א"ע דנדרוש בספרי ע"ז אבל שלא במצור דילפינן מלא תכרות לא ידעינן על אמת המים וא"כ יש הוכחה גמורה דלקי שלא בשעת המצור דהא במס' מכות ודף כב ע"א) אמרינן וליחשב נמי הקוצץ אילנות טובות ואזהרתיה מהכא כו' ואותו לא תכרות מדהביא סיפא דקרא דאותו לא תכרות ולא תשיא רישא דלא תשחית משמע דלא בשעת מצור מיירי ואעפ"כ אומר דליחשב בהדי הני דלקי ועוד פשיט מדקאמר סתם וליחשב נמי הקוצץ אילנות טובות ונא אמר בהדיא בשעת מצור אלא סתמא משמע דלקי בכל מקום כדעת רבינו ז"ל כמבואר

והנה התוס' במס' ב"ק (דף צא ע"ב) ד"ה החובל כו' שס"ל נמי דעל קוצץ אילנות לקי בכ"מ כדברי רבינו הכא. ותמוה דברי הספר תורת חיים דמשמע מדבריו שם דאשתמיט ליה דברי רבינו הכא. והנה הט"ז ביו"ד (סי' קטז) הקשה על הפוסקים שלא הביאו דין זה דאסור לקצוץ אילנות טובות והדגמ"ר הביא מדברי רבינו אלו. ולענ"ד מצינו ג"כ בטור ת"מ (סי' שפב) דאסור דאמר שם הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור והוא דאינו רשאי הוא האיסור שהגמרא אומר שם במסכת ב"ק ודוק

הלכה ג ארבעה דברים פטרו במחנה כו' וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן כך פטורין בחזירתן עכ"ל. וכתב הכ"מ אפשר שלמדו מהא דתנן פ' מי שהוציאוהו (דף מה) כל היוצאין כו' ועיין לח"מ שדחה זה. ובאמת נ"ל כי דברי רבינו הוא מפורש בירושלמי שם בעירובין ספ"ב ר' יוסי כו' כשם שפטורין בהליכתן כך פטורין בחזירתן כו' והמה דברי רבינו וכן כתב שם בש"ק. והנה איתא עוד שם כן בירושלמי היוצאים למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים לחים ואסורים בגזל עצים יבשים היוצאים למלחמת חובה מותרין בגזל עצים לחים ויבשים עכ"ל. והנה רבינו לא חילק כלל וכתב סתמא ואפילו מצאן תלושין ויבשין אין מקפידין על כך במתנה ולא חילק בין מלחמת חובה למלחמת הרשות דאז אין מותרין רק בלחין ומשמע דאפילו במלחמת הרשות שרי הכל דלא כהירושלמי: