כתר המלך חלק ב תלב

משום דתנן באבל רבתי ואמרו שם הרוגי מלכות כו' ולענ"ד כ"ל דדברי רבינו מפורשים הם במדרש רבה פ' מסעי דאיתא שם גבי יואב אלא אמר הרוגי ב"ד אין נקברין בקבורת אבותיהם אלא כו' מוטב לי שאמות ואקבר בקבורת אבותיו ולא כנהרג דאז הוי כהרוגי מלכות אלמא דאי נהרג בידי מלך ישראל כדין מ"מ נקבר בקבורת אבותיו לא הוי כנהרג ע"י סנהדרין ועיי"ש בידי משה שמבאר כן וס"ל לרבינו דשוה הוא כיון דחזינן דיקבר בקבורת אבותיו ה"ה לכל דבר הרוגי מלכות שוה להרוגי ע"י אוה"ע ואע"פ שלפי גמ' דידן והירושלמי לא היתה כונת יואב לזה כמבואר בגמ' דסנהדרין (דף מז ע"ב) ובירושלמי פ"א דמכות מ"מ בזה לא מצינו חולק ע"ז. ועפ"ז יבוארו הפסוקים שם במלכים א' דבתחלה כתיב לך פגע בו ואח"כ כתיב ויאמר לו המלך עשה כאשר דיבר ופגע בו וקברתיו וכתיב סה"פ ויעל בניהו כו' ויפגע בו וימיתהו ויקבר בביתו במדבר וזה דאמר לו הרגהו עתה בדין מלכות ואז פגע בו וקברתיו דלא הוה כדין נהרג ע"י ב"ד ומסיק ויפגע בו וימיתהו ויקבר בביתו דנקבר בקבורת אבותיו ומסיק כמדבר כדברי הגמ' שם (דף מט) דביתו הוה הפקר לכל ודוק

הלכה יד אין הכהן מטמא לאמה"ח וכן המלקט עצמות אביו אינו מטמא להן אע"פ שהשדרה קיימת נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר כו'. והראב"ד ז"ל כתב אין הרב פוסק כן עכ"ל, ועיין כ"מ מה שהאריך ליישב דעת רבינו ז"ל. ונ"ל לענ"ד להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאיתא בירושלמי דמ"ק פ"א ה' ה' הדא ר"מ הורו לר"ה כו' שלא להטמאות כר' יוסי ופירש הק"ע דר"ה כהן הוה והורו לו ר"מ שלא יטמא לעצמות שאין זה בכלל קבורה שיטמא להם כו' והוא דוחק לומר דא"ז בכלל קבורה שיטמא להן בודאי הוא בכלל קבורה להביא אותו אל קברי אבותיו וה"מ חולק בזה אלא הטעם דהורו שלא להטמאות הוא משום דס"ל נמי כריב"א וד' זקנים שאמרו לר' צדוק שם בנזיר (דף מז ע"א) דאינו מטמא לאביו שהודיעהו לאחר שלש שנים ורצה להביאהו לקברי אבותיו כפירוש רש"י שם ואמרו לו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר וה"נ ס"ל כן ולהכי אינו מטמא בלוקט עצמות ואומר שלא להטמאות כר' יוסי דאמר שם לעיל ואפ"ת בארון של עץ אין בו משום ליקוט עצמות והורה הכי שלא להטמאות משום חסר כר' יוסי בזה דאמר אין בו משום ליקוט עצמות וכיון דהורה כן למעשה משמע דהלכה כן וכמו שפוסק רבינו הכא וכן איתא נמי בירושלמי דמס' סנהדרין פ"ו ה' ט' ר"מ הורו לר"ל כו' שלא לטמאות כר"י ומפרש הפ"מ שם כן כמו שבארנו משום דלאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר כו' וכר' יוסי כלומר אפילו לר"י דאף ר"י לא אמר דבארון של עץ לא הוי כליקוט עצמות אלא לקולא שלא להתאבל ולקרוע אבל לחומרא מודה דאינו מטמא להן והוא כדברינו כמבואר ודוק

פרק ו הלכה ד וכן אסור ללבוש כו'. והנה ההגהות מיימונא הביא דעת הפוסקים דכביסה נמי בלא גיהוץ אסיר כל שלשים וכן אפסק להלכה ביו"ד (סי' שפט) דכן נהגו עיי"ש. ונ"ל להביא ראיה לזה דתכבוסת אסור כל ל' מהא דקחשיב שם בברייתא (דף כא) דברים שהאבל אסור בהן והקשו התוס' מ"ט לא קחשיב תכבוסת שם בד"ה א"ד ותרצו דהוה בכלל רחיצה ואע"פ דלעיל מייתי תרי קראי לרחיצה ולכביסה כו'. וקשה לי אף אי הוה כביסה בכלל רחיצה הא הלימוד ילפינן מתרי קראי ואי דדמי לענין עינוי הא בנדרים (דף פא) אמרינן דלר' אסי כביסה אלימא מרחיצה כדשמואל שם כו' ועיין ר"ן שם (דף פ ע"ב) ד"ה ורמי כו' דא"ל דאף לרבנן אלימא כביסה עיי"ש וא"כ מענין עינוי לא נדע אי אסרינן רחיצה לאשור כביסה אלא ע"כ צ"ל דכי היכא דלא קחשיב שם תספורת בברייתא והוא משום דתספורת אסור בכל שלשים ולא קחשיב רק מה שאסור שבעה וא"כ ה"נ כביסה אסור כל שלשים ולהכי לא קחשיב ליה בברייתא ודוק: פרק ו הלכה א וב כיצד מקצת היום כיון שנהג אבילות שעה אחת כאלו נהג כל היום כולו כו' עכ"ל. והנה אי אמרינן גם בלילה זה דמקצת היום ככולו הובא שני דיעות בזה שם בתוס' (דף כא ע"ב) ד"ה אפילו והר"ן כתב שם בדף י"ט דרבינו ז"ל ס"ל דאפילו מקצת לילה הוה ככולו ולא מצאתי לענ"ד זה בדברי רבינו הכא בה' אבל. ונ"ל להביא ראיה לזה דאף בלילה אמרינן מקצת היום ככולו מהא דאיתא שם (דף כז ע"א) מאימתי כו' ולמוצאי שבת אע"פ שאין לו לישב אלא יום אחד חוזר וכופה אח"כ וא"נ דרק מקצת יום ככולו אבל בלילה לא קחשיב כלל א"כ תקשה מאי רבותא דלמוצאי שבת כופה אף ע"פ שאינו נוהג אלא יום אחד הלא כל הלילה צריך לכפות ובפרט לפי הדעה שיש ע"ז שצריך לישן כל הלילה במטה כפויה א"כ ודאי צריך לכפות דנוהג כל הלילה ולמחר ביום אלא ודאי צ"ל דמקצת הלילה נמי הוי ככולו וא"כ אי כופה בלילה רק לזמן מועט וזוקפה תיכף וה"א דלא צריך ותהא כמו אם שמע שמועה רחוקה דנוהג שעה אחת אז אינו צריך לקיים מצות אבילות רק בדבר אחד כמו נעילת הסנדל אבל לא בש"ד וה"נ נימא דרק איסור צריך לנהוג שעה מועטת היינו לבלי ללבוש סנדל ולבלי לרחוץ וכדומה אבל לכפות המטה ולזקוף מיד לא ניבעי קמ"ל דכיון דהוא גמר השבעה בעי בכל הדברים אף לכפות המטה אף שחוזר תיכף וזוקפה ומקצת הלילה הוה ככולו כמבואר. ואולי מזה קצת ראיה לדברי הב"ח דס"ל ביו"ד (סי' תב) הובא בש"ך ס"ק ד' דצריך לישב ג"כ במוצאי שבת שעה אחת היכא דהוי יום ז' בשבת ועיי"ש בט"ז דחולקים ע"ז ולפ"ז נוכל לומר דמזה יהיה ראיה ומיירי דחל יום ז' בשבת ולהכי אומר דאף שאין לו לישב אלא יום אחד היינו זה השעה ומ"מ כופה אותה אע"ג דלאלתר הוא זוקפה ולא מיירי דיום ז' הוא יום א' דא"כ צריך לנהוג אבילות כל הלילה ולמחר בבקר דבלילה ל"א מקצת היום ככולו ופשיטא דצריך לכפות כמבואר ודוק

פרק ט הלכה א כל כו' ומאחה לאתר שלשים כו' עכ"ל. וכתב הלחם משנה קשה למה כתב רבינו בפ"ו האבל הוא אסור בחמשה דברים והא איכא נמי הא דאינו יכול לאחות הקרע תוך ל' יום ורבינו בפיה"מ חשיב ליה והוה ו' עיי"ש. ולענ"ד נ"ל ליישב פשוט דהתם בפ"ו חשיב רבינו אלו דברים שהאבל אסור בהן כל שלשים חמשה דברים וזה החמשה דברים הוא שהאיסור הוא על האיש האבל אבל זה שאינו רשאי לאחות הבגד הוא לא על האבל החיוב רק האיסור הוא על הבגד והראיה דאם מכר הבגד לאחר נמי אסור להלוקח לאחותו כמבואר בגמ' (דף כז ע"ב) וא"כ האיסור הוא על הבגד ולהכי לא קחשיב הכא רק דברים שהאבל לבד אסור ושם בפירוש המשנה קחשיב דברים שיש בהן שיעור שלשים שכתב שם גזירת שלשים ולא קאי על האיש האבל רק גזירת שלשים וזהו נמי שלא יאחה הבגד הוא שיעור שלשים כמבואר דאף להקונה אסור לאחותו וניחא לפ"ז הא דכתב רבינו לקמן בפ"ג ה' י"א ל' יום לתספורת ולשאר החמשה דברים ולפי חשבון רבינו נשאר רק ארבעה דברים אלא התם קאמר על ענין השלשים יום הגזירה הוא תספורת וחמשה דברים עם האיחוי הוה אבל הכא באיסור אבילות הוה רק חמשה דברים כמבואר

וניחא נמי לפ"ז פסק של הרמ"א ז"ל בס' ש"מ (סי' טו) דעל איחוי אין חילוק אם פגע הרגל והוא דברי הריב"א שהובא שם בהגמ"מ והש"ך בס"ק כ"ה חולק ע"ז דהוא בכלל אבילות והא דאמר אבילות לחוד וקריעה לחוד הוא רק לענין אם הלכה כדברי המיקל עיי"ש. ולפ"ז ניחא דלא דמי לשאר האבילות דחיוב האבילות הוא על האבל אבל הכא הוא על הבגד דאפילו קנה אתר שאינו אבל אינו רשאי לאחות ולהכי הרגל אינו מבטל גזירת איחוי דלא שייכי לאבילות ומ"מ זה חזינן דהכא גם לענין איחוי נמי אמרינן קריעה לחוד ואבילות לחוד וא"כ ליתא קושית הקרבן נתנאל על הרא"ש (סי' עה ס"ק כד) שהקשה שם ל"ל להרא"ש ז"ל לומר דבשל סופרים הולכין אנו לקולא ולהכי מתאחין