כתר המלך חלק ב תלא

גבי תרומה נקט שיעור שנתנו חכמים הוא אחד כו' וזהו כמו שכתב הנוב"י ז"ל עצמו במה"ת ח' יו"ד (סי' רא) דגבי חלה אף דדי בכ"ש הוא להפקיע מידי איסור טבל אבל לקיים מצות נתינה דכתיב תתנו לא מקיים מה"ת עד שיתן כשיעור אבל גבי תרומה כל עיקר התקנה מארבעים חמשים וששים הוא רק מדרבנן וא"כ ניחא דהכא גבי תלה כתב ומדברי סופרים היינו דהוא מה"ת ורק חכמים פרשו השיעור אבל גבי תרומה דכל עיקר הוא מדרבנן להכי כתב ושיעור שנתנו חכמים ולא מד"ס רק כמו שאומר מדבריהן כמבואר

אך מדין זה של טומאה ואבילות על אשתו תקשה על דברי הנוב"י דהנה הכא כתב לענין אבילות ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה ולקמן ה' ז' גבי טומאה כתב אשתו של כהן מתטמא לה ואינו מטמא לה אלא מד"ס עשאוה כמת מצוה כו' וא"כ ליתא לפ"ד הנוב"י לתרווייהו א"נ כדברי הכ"מ דתרווייהו הוא מה"ת א"כ למה שנו וכתב הכא מדבריהן והתם מדברי סופרים לענין טומאה דשניהם דינם שוה ולפ"ד הלח"מ הא תרווייהו רק הוא מדרבנן בין הטומאה ובין האבילות ולמאי שני והכא נקט מד"ס והתם מדבריהם ומשמע דאין חילוק בדבר אלא בתרווייהו נוכל לומר חד משמעות בין זה שאומר מדברי סופרים ובין זה שאומר מדבריהם ונוכל לומר בתרווייהו או דהוא מה"ת או מדרבנן ודלא כדברי הנוב"י דמחלק ויש בדבר זה להאריך הרבה בדברי רבינו ובמ"א נבאר

הלכה ז אשתו כו'. וכתב המשל"מ נסתפקתי בהא דקיי"ל דאינו מטמא לאחותו ארוסה אי נתקדשה קדושין מהו מי אתי קדושין ודחה עשה דלה יטמא או לא. והנה ראיתי בפ' האשה רבה על ההיא דאשתו קטנה דמטמא לה בעלה דמייתי תלמודא והא הכא דמה"ת אביה מטמא לה ואתו רבנן וקאמרי בעלה מטמא ותירץ דעשאוה כמ"מ שא"ל קוברין כו' אלמא דפשיטא ליה לתלמודא דכיון דנשואה אינו מה"ת אין כת לעבור על הלאו דלא יטמא אלא משום טעמא דמת מצוה הוא דמטמא לה וא"כ בנ"ד כיון דלא שייך טעמא דמת מצוה נראה דאין כח בקידושין לדחות עשה דלה יטמא עכ"ל. ולענ"ד נ"ל מה שפשוט להמשל"מ מהגמ' דהאשה רבה לא דמי כלל דהא התם מקשה רב חסדא לרבה דס"ל דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה מזה דמטמא הוא לה וע"ז משני דמשום דעשאוה כמת מצוה להכי מותר לו לטמא ולעבור בידים ע"ז אבל הכא הספק של המשל"מ הוא שלא יטמא ולעקור דבר תורה בשב ואל תעשה בודאי בזה יכול לכ"ע ואף רבה מודה בזה דאינו מטמא לה היכא דקידשה קדושין דרבנן ועקרו רבנן מצות לה יטמא בשב ואל תעשה ולא יטמא כמבואר

פרק ג הלכה ו כמה חמורה כו' בד"א בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואין מוזהרת על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים עכ"ל. והראב"ד ז"ל השיג מהא דתניא אשתו ארוסה כו' והכ"מ כתב בשם הרמב"ן ז"ל לתרץ זאת דאגב שיטפא נקיט הא דתניא לו כו' אבל לא נתברר מהיכן יצא לרבינו ד"ז ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו בלה יטמא והני נשייא הואיל וליתנייהו בלא יטמא ליתנייהו במצות לה יטמא א"נ כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכולי ענינא כתיב עכ"ל. ובשו"ת הרשב"א ז"ל שם (סי' כז) משמע דס"ל כטעם הראשון של הכ"מ דתליא בזה דכל שישנה בלא יטמא ישנו במצות לה יטמא עיי"ש. והנה קשה לי ע"ז מהא דאיתא במס' קדושין (דף לה ע"ב) אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת מבני אהרן כו' ואי ס"ל דכי כתב בני אהרן אכולי ענינא כתיב נשתוק קרא מניה ותיתי בק"ו א"ל ג"ש ה"א הפסיק הענין ופירש"י ז"ל הפסיק הענין ולא קאי בני אהרן אלא אטומאה לחוד שיש הפסק בינתים כגון לה יטמא עכ"ל. ואי כדברי רבינו תקשה ל"ל הג"ש דפאת פאת נילף מק"ו ובמה הפסיק הענין דהא דהפסיק הענין דאמרינן הוא הקרא דלה יטמא כמו שפירש רש"י ז"ל ולא מיבעיא לתירוץ השני של הרמב"ן ז"ל דכל הקרא דבני אהרן ולא בנות אהרן קאי אכוליה ענינא אף על הקרא דלה יטמא ולהכי כהנות אינן מחויבות ודאי לא הפסיק מקרא דבני אהרן אלא אף לתירוץ הראשון של הרמב"ן דס"ל דהטעם הוא משום דאמרינן דהוקשו כל שישנו בבל טמא ישנו בלה יטמא א"כ נמי לא הפסיק הענין דהא נשים נמי אינן חייבות לטמא וצריך לכתוב נמי הכא הקרא דלה יטמא לא להפסיק הענין אלא ללמד על נשים שאינן בבל יטמא אינם בלה יטמא ומוכרח לכתוב הכא הקרא זה דלה יטמא והאיך נימא דהפסיק הענין

אך נ"ל ליישב כן עפ"י מאי דכתב שם המהרש"א על רש"י ז"ל וז"ל למאי דקיימינן השתא לתנא דמתניתין דמחייב לנשים מדלא תני נמי חוץ מבל יקרחו כמו שכתבו התוס' ד"ה אי כו' המ"ל לא יקרחו הפסיק הענין עכ"ל. וא"כ ניחא לדברי רבינו דלא יפרש כפירוש רש"י ז"ל דהפסיק הענין הוא הקרא דלה יטמא רק הקרא דלא יקרחו ורש"י ז"ל שפירש לה יטמא משום דאזיל לטעמיה דהוא ס"ל במס' כתובות (דף נג ע"א) ובמסכת ב"מ (דף יח ע"א) גבי אשתו ארוסה דנשים מחויבות לטמא לקרובים עיי"ש. וזה לא קשה על איסי ב"י דס"ל דנשים ליתנייהו בבל יקרחו וס"ל דלא הפסיק הענין בבל יקרחו ל"ל הג"ש דפאת פאת א"נ כמו שאמר אביי שם קרחה קרחה משום דהפסיק הענין ולדידיה מה הפסיק הענין דא"ל דאיב"י ס"ל כמ"ד במס' סוטה (דף ג) ר' ישמעאל אומר לה יטמא רשות וא"כ לא קשה מידי עליו דהא הקרא זה דלא יטמא הפסיק הענין דלא צריך למעט נשים שאינן מחויבות לטמא דגם כהנים המה לטמא אינן מחויבין ולרשות ל"צ לנשים דאינן מוזהרות על טומאה וה"ל שפיר הפסיק הענין הקרא דלה יטמא כמבואר

והנה זה הא צריך לומר לדעת רבינו כמו שכתב הטורי אבן במס' ר"ה ודף יד) דא"נ הטעם דלהכי נשים אינן מצוות משום דאינן בבל יטמא ליתא בלה יטמא א"כ ה"ה ישראלים נמי אינן מצווין ורק כהנים שישנו באזהרה דלה יטמא עיי"ש. ומ"מ ניחא דברי המהרש"ל והמהרש"א במס' גיטין ודף עט ע"ב) שם ברש"י ד"ה מטמאין לה אם כהנים הם עכ"ל. וכתב המהרש"ל לאו דוקא אלא אחד כהן והשני נזיר א"נ יש לפרש אין מחויבין לטמא ושפיר מיירי בישראל עכ"ל. וכן כתב שם המהרש"א דברי המהרש"ל וכתב שהוא דחוק קצת. והנה התירוץ הראשון של המהרש"ל ודאי ליתא באחד נזיר דהא נזיר אסור לטמא אפילו לקרובים כמו דמפורש בקרא וא"כ לא מצי לומר בנזיר דאסור לטמא אפילו לאשתו ודאית. ולפ"ד רבינו ליתא גם התירוץ השני דהא ישראל אינו מחויב לטמא כיון דליתא בבל יטמא. אך לפי מאי שבארנו דרש"י ז"ל לא ס"ל ע"כ כדברי רבינו וכמו שבארנו מדברי רש"י בכ"ד וביבמות (דף כט) וא"כ ס"ל דאפילו נשים מוזהרות לטמא לקרובים ומכ"ש ישראל ומפרשים שפיר זה לדעת רש"י והראב"ד ז"ל דס"ל דמצוות ע"ז אבל יש לומר ע"ז שכתב רש"י ז"ל אם הם כהנים ומשמע דשניהם היו כהנים צריך לומר ע"כ כמו שמפרש המהרש"א דהשני נשא אחרי מיתת הראשון וס"ל דלא הוי גט מ"מ נקטינן לחומרא דאינו מטמא לה וכן יפרש רבינו ודברי המהרש"ל לא מיתוקם רק לדעת רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל ודוק

הלכה ט כל הרוגי מלכות אע"פ שנהרגו בדין המלך והתורה נתנה לו רשות להרגן ה"א מתאבלין עליהן ואין מונעין מהן כ"ד כו' ונקברין בקברי אבותיהן כו'. וכתב הלח"מ קשה דבפ' נגמר הדין אמרו מי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי ב"ד הרוגי מלכות כיון דשלא כדין היו מקטלי ה"ל כפרה הרוגי ב"ד כיון דבדין היו מקטלי לא הוה כפרה תדע דתנן לא היו קוברין אותו בקברות כו' ואס"ד ופירש רש"י הרוגי מלכות של אה"ע בזה"ב אבל הרוגי מלכות דקטלינן בדין הוה כהרוגי ב"ד וכיון דבדין היו מקטלי לא הוה להו כפרה וא"כ האיך כתב רבינו ז"ל דהרוגי מלכות אע"פ שנהרגו בדין הוה כשאר מתים כו' וי"ל דרבינו