כתר המלך חלק ב תל

לחלק כן דאינו מוכרח מן הסברא. ולענ"ד ודאי זה ליתא דבכ"ד קיי"ל מלקות במקום מיתה עומדת ואם לא סמכינן אחזקה על מיתה גם לא על מלקות אך לענ"ד נ"ל כן ליישב דברי רבינו דודאי גבי מלקות נמי בדקינן וזה לא איצטריך רבינו לאשמועינן דהא כתב לעיל אם הקיף אע"פ שלא עברו עליו ג' חדשים או עברו עליו ג' חדשים אע"פ שלא הקיף ובודאי מנא ידעינן דלא הקיף אלא דבדקינן ליה אלא הכא אתי לאשמועינן דאם הסו"מ באותו יום אחר המלקות והבדיקה גנב עוד משל אביו ואכל ובאו העדים להעיד להרגו ה"א כיון דכבר בדקו לו היום למלקות אוקמינן ליה על חזקתה כיון דלא בא לו העת של הקפה והג' חדשים ולא נצרך ליה שוב לבדקו משמיענו רבינו דאח"כ למיתה נצרך שנית לבדקו דממלקות למיתה לא מוקמינן אחזקה ואולי הקיף וצריך לבדקו עוד וזה כתב רבינו הבדיקה הכא ודוק

הלכות אבל

פרק א הלכה ב מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל אבל כ"ז שלא נקבר המת איני אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שנקבר עכ"ל. וכתב הכ"מ כתב הטור שכ"כ הרי"ף ושהרמב"ן חולק עליו כו'. והנה החתם סופר בחיו"ד (סי' שכד) כתב לתרץ בשם הראשונים דדוד לא נהג אבלות מטעם דהוה ספק נפל שהתינוק מת בתוך שלשים ללידתו עיי"ש. וע"ז הקשו מגמ' דמ"ק (דף כג) דאמרינן דאבל אסור בתשה"מ מקרא דוינחם דוד את בת שבע כו' מכלל דמעיקרא אסור כו' אלמא דדוד נהג אבילות דמרע"ה תיקן ז"י אבילות וקים ליה בזה הילד דכלו לו חדשיו ותקשה לדעת הרמב"ן איך סך ורחץ בימי אנינותו והת"ס מתרץ ליה בדוחק. ול"נ לתרץ כן דהנה המפרשים הביאו באה"ע חלוקי דעות אם הבחנה הוא מדאורייתא או רק מדרבנן. והנה א"נ דהוא מה"ת כתבו לתרץ ע"ז דדוד נשא ב"ש תוך ג' חדשים אחר מיתת אוריה ואף דהיוצא למלחמת ב"ד ג"כ כותב מ"מ לא היה ג"ח גם משעת הגרושין ובעת הריון ב"ש היה עוד תוך ג' ירחי הבחנה והפני יהושע בהקדמה לסדר נשים הביא בשם ס' הזוהר דהקב"ה אמר דגלי לפניו דלא נתעברה תחלה ודוד לקחה דחשיב דהוא קטנה עיי"ש בפ"י וכ"ז הוא א"נ דהבחנה דאורייתא אבל א"נ דהוא רק מדרבנן א"ל דבימי דוד לא נגזר עוד על הבחנה דגזרו חז"ל אח"כ ולהכי לקחה תוך ימי הבחנה אף דהוא ספק וא"כ א"ל דהרמב"ן והפוסקים דס"ל דבאנינות נמי אסור ברחיצה וסיכה ס"ל דאיסור הבחנה הוא רק מדרבנן ובימי דוד לא נאסר עוד ולהכי לקחה תוך ירחי הבחנה והילד הנולד הוה ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון ורק היה כלו שערו וצפרניו שניכר שהוא בן קיימא. והנה הרא"ש ז"ל הביא במס' ברכות פ"ב ובמ"ק פ' ב' והתוס' ביבמות (דף לז) את דברי המס' שמחות הספיקות ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון מתאבלין עליהן וכתבו דהטעם הוא משום גנאי שלא יתאבלו שניהם עליהם לכן תקנו שיהיו שניהם מתאבלים עליו ואף דבספק דרבנן אזלינן להקל הכא החמירו והגאון רע"ק איגר ז"ל הביא בחידושיו ליו"ד (סי' שעד) בשם הפמ"ג בס' תיבת גומא דהיכא דמת אחד מן השנים שספק בהן מי הוא אבי הילד אז גם השני אינו מתאבל עליו עיי"ש וא"כ הכא ניחא שפיר שדוד לא נהג אבילות על הילד דהוה ספק בן ט' לאוריה ואוריה הא מת ולהכי לא נהג דוד אבילות אבל בת שבע דלדידיה היה ודאי נהגה היא אבילות ואף א"נ דלא כדברי הפמ"ג דכתב דהיכא אחד אינו מתאבל מ"מ ניחא פשוט דא"ל דכיון דזה דמתאבלין על הספק הוא רק חומרת חז"ל שהחמירו משום שלא יהא גנאי אז בימי דוד לא גזרו החומרא ואף דעיקר אבילות תיקן מרע"ה ועוד התירוץ של הרמב"ן דדוד כיון שהיה מלך לא החמיר על עצמו חומרא זו שיתאבל על הספק משום כבודו של מלך אבל בת שבע דמחויבת ודאי התאבלה ומזה הוא יליף שפיר דאסור בתשמיש המטה כמבואר ודוק:

הלכה ח בן ט' חדשים שנולד מת ובן שמונה שמת אפילו לאחר שלשים יום ה"ז נפל ואין מתאבלין עליהן כו' עכ"ל וכתב הראב"ד ז"ל א"א אינו מוחוור שהרי הלכה כרשב"ג דמשתהא עכ"ל. וכתב הכ"מ כבר כתב הרה"מ ז"ל בפ"א מה' יבום טעם לד"ר כו' וכתב הלח"מ דאדרבא נ"ל דתגדל הקושיא דשם כתב דרבינו פוסק דבעי חדא מתרתי או שיהוי ל' יום או שכלו חדשיו וא"כ איך כתב כאן דלא סגי בשיהוי שלשים יום ותימא על תימא שכתב בפ"ב מה' רוצח שההורג קטן שנולד פחות מבן ט' שאיני נהרג עליו כו' ואינו דבה' רוצח פ"ב כתב אבל אם נולד פחות מט' חדשים הרי הוא כנפל עד שישהה שלשים יום משמע דאפילו בן ח' ששהה ל' יום נהרג עליו וכאן כתב דאפילו שהה ל' יום אינו מתאבל כו' ודבר תימא הוא לומר כן דיותר ה"ל להקל בספק נפשות גבי רוצח עכ"ל

ולענ"ד נ"ל ליישב דברי רבינו כן דס"ל כמו שכתבו התוס' במס' יבמות (דף פ ע"ב) ד"ה כיון דרשב"ג פליג בתרתי בסתם ולדות וכן אם הוא ודאי בן שמונה ושהה שלשים לרשב"ג לא הוי נפל וכתבו דזה דספק הוה הדין כרשב"ג אבל בזה דודאי בן ח' דסגי לרשב"ג אם שהה שלשים יום לית הלכתא כרשב"ג אלא כר' אבהו עיי"ש. וה"נ ס"ל לרבינו כן וא"כ התם בפ"א מה' יבום שכתב שם אבל אם לא נדע לכמה נולד וחי שלשים יום ה"ז ולד של קיימא כו' וא"כ מיירי דספק לנו אם הוא בן ט' או בן ח' וכן הכא בפ"ד מה' רוצח כתב אבל אם נולד פתות מט' חדשים הרי הוא כנפל עד שישהה ל' יום אבל הכא בה' אבל שכתב ובן שמונה שמת משמע דהוה ודאי בן ח' שנולד לח' חדשים מהתחלת העיבור בזה ליתא הלכתא כרשב"ג ואפילו אם שהה לא מהני ואין מתאבלין עליו כדין נפל דודאי לא מהני שהייה ורק לספק מהני ודוק: פרק ב הלכה א אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה אמו ואביו כו' ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה כו'. וכתב הכ"מ וא"ת מאחר שרבינו סובר דמדין קרובים שהכהן מטמא להם למדנו שמתאבלים עליהם כמ"ש בתה"א ואשתו כתובה בדאורייתא לענין טומאת כהן דכתיב כ"א לשארו ודרשינן זו אשתו ובר"פ טב"י אמרו שמתה אשתו של יוסף הכהן וטמאוהו ע"כ וכן משמע מדבריו רפ"ג וא"כ למה כתב שאינו מתאבל עליה מה"ת ואפשר לומר דרבינו אזיל לטעמיה דסובר דכל דבר שאינו מפורש בתורה ממש אע"פ שדנו דין תורה מקרי מד"ס ואשתו אינה בתורה דשארו אינו מוכרח שיהיה פירוש אשתו שהרי אונקלוס תרגם לשארו לקרוביה כו'. והנה הלח"מ חולק על הכ"מ ומבאר הכי דרבינו ס"ל דבתרווייהו הוא מדרבנן בין זה שמטמא לה ובין זה שמתאבל עליה והאריך בזה

והנה לפ"ז נדחה דברי הנוב"י מה"ת ת' אה"ע (סי' טו) שכתב וז"ל ויותר אני תמה על הש"ך איך לא שם עינו להפר גדול בדברי הרמב"ם בה' אישות לסד"ר בה' עדות שבה' אישות מסיים אבל בכסף מד"ס וכאן בה' עדות מסיים אבל שאר הקרובים מן האב או מ"ד אישות כולן פסולין מדבריהן הרי שבכאן לא קאמר מדברי סופרים וקאמר מדבריהם והפרש גדול יש בין זה לזה שלשון מד"ס מצינו בין בדבר שהוא מדרבנן לגמרי ובין בדבר שהוא מה"ת רק שלא יתפרש בפירוש בתורה כמו ששנינו במס' סנהדרין (דף פח ע"ב) חומר בדברי סופרים כו' הרי שקורא מנין הבתים שבתפלין דברי סופרים והם מדאורייתא בלי ספק ולכן גם לקדושי כסף שפרשוהו שכונתו שסופרים פרשוהו שפיר כוונו האמת בכונתו אבל כאן בה' עדות שכתב פסולין מדבריהן לשון מדבריהם לפי העולה ע"ז לא מצינו רק על דבר שאינו כלל מה"ת אבל על דבר הנדרש בי"ג מדות או באיזה ריבוי דכתיב לא מצינו שיאמרו עליו מדבריהן כו'

והנה מצאתי סמך לדברי הנוב"י דהנה רבינו כתב לעיל בפ"ה מה' בכורים ה"א וה"ב ומדברי סופרים שמפרישין אחד מכ"ד בעיסה כדי מתנה שנאמר תתנו לו כו' ובה' תרומות פ"ג