כתר המלך חלק ב תכז

דמקרי דבר שמביא לידי זדונו כרת עכ"ל. והנה תירוצו ליתא כלל לפי מאי שמבואר לעיל בפ"א מה' איסורי ביאה בהרה"מ ז"ל שם בה' כ"ב וכן בפי"א מה' גירושין הי"ד בארו הכ"מ והלח"מ דס"ל לרבינו דאם בא הבעל בעצמו על אשה שקינא ונסתרה אינו לוקה וא"כ ודאי גם היבם אינו לוקה דלא חמור מבעל ומכ"ש לפי מאי דיליף שם במס' סוטה (דף ו ע"א) מזה במותר לה נאסרה דאסור לה לא כ"ש ודאי לא נאסרה רק כמו שנאסרה למותר לה וליכא מלקות בזה. ועיין לעיל בפ"א מה' סוטה מה שבארנו וא"כ ליתא תירוץ מרכבת המשנה. ואמנם ליישב דעת רבינו צריך לומר דנפשוט ספיקא של המשל"מ לעיל בפי"ח מה' א"ב ה' י"ט וכן בפר"ד דרך מצותיך ח"ג וז"ל ודע דכל יבמה שהיא אסורה ליבם בלאו דקיי"ל חולצת ולא מתייבמת אם עבר ובא עליה כו'. אך מה דמספקא לי הוא בכהן גדול שנפלה לו אלמנה מן הנשואין דמדין תורה אינו מיבם דלא אתי עשה ודחי ל"ח ועשה ואם עבר ובא עליה חייב כרת כיון דמדין תורה אינו עולה ליבום ה"ל אשת אח שלא במקום מצוה דהא מה"ד אפילו חליצה לא הוי צריך אלא דריבה אותה הכתוב מדכתיב יבמתו השערה ונהי דלחליצה ריבה אותה ליבום אפשר דבאיסורא קיימא והדבר צ"ת דכיון אפשר דריבה הכתוב אותה לחליצה פקע ממנה איסור אשת אח עכ"ל

והנה אם נפשוט זה דאהדריה לאיסורא קמא לאיסור כרת שם הכא נמי ודאי כיון דאינו מיבם אותה מגזה"כ שוב אהדריה לאיסור כרת אם בא עליה אף דבעי חליצה כמו התם דרוצה לומר דאף דבעי חליצה מ"מ אי עבר ובעל חייב כרת וה"נ כן וא"כ ה"ל שפיר זדונו כרת לענין ז"מ דאם יבם אותה הוי בכרת וכן משמע נמי מדברי רש"י ז"ל במס' סוטה (דף ע"א) ד"ה מי קא רמינן עליה למינסבה בע"כ דאלו ליבם אמרינן ליה מצות יבום קודם למצות חליצה אבל בהא אסור למימר ליה וממילא אשמועינן קרא דאסור ליבמה דלא שייך בה יבום והוי כאשת אח שלא במקום מצוה אלמא דס"ל לרש"י ז"ל דכיון דליתא בה יבום ה"ל כאשת אח שלא במקום מצוה והוי כרת בזה משום דאהדריה לאיסורא קמא וכן ס"ל לרבינו וניחא דבריו ז"ל הכא ודוק

שם בסה"ד זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה ה"ז פטור מן המיתה וכן כל כיו"ב עכ"ל. וכתב הכ"מ ומ"ש רבינו זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה כו' הוא משנתבאר בד"ר בפ"ג מה' ביאת המקדש הי"ז יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב כו' ששני לטומאה אם הכניסו למקדש אינו חייב עליו כרת עכ"ל. והנה דבר זה של הכ"מ בדברי רבינו קשה טובא דבאיזה טומאה קמיירי אי בטומאת אדם שנטמא הא שני לטומאה לא משכחת באדם דאינו נטמא אלא מאב הטומאה ואי מיירי בשארי דברים שנטמאו הא כתב רבינו שם בה' ביאת המקדש יראה לי כו' אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אינו לוקה עליו אבל מכין אותו מכת מרדות ומבאר שם הכ"מ דהוא רק מכת מרדות מדרבנן ולא מה"ת ועיי"ש במשל"מ ואם כן אף ראשון לטומאה אינו חייב בזה דליכא בדבר זה לא מלקות ולא כרת דאם הוי בזה מלקות שפיר משכחת ליה ז"מ בדבר שיש בו מלקות אם נחלקים הוי ז"מ דבא לידי זדונו כרת כמבואר הכא אבל בזה דאינו לוקה רק מ"מ מדבריהם ליתא ז"מ אף אם נחלקו בראשון לא באדם ואף שכתב רבינו לעיל הי"א נחלקו עליהם בגזירה מן הגזירות כו' נעשה ז"מ מ"מ הא מסיק דדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת כגון שהתיר חמץ בי"ד בניסן בשעה ששית כו'. וכתב הכ"מ דבר זה פשוט דכיון דהמקדש בחמץ משש שעות א"ח לקדושין כדאיתא כו' ה"ז מחלוקת בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ע"כ נמצא דמשום זה נעשה באיסור דבריהם ז"מ משום דלא הוי קדושין אבל לא הכא גבי שני לטומאה ולא מצי למימר דגם הכא הוא נפ"מ בטומאה אם הוא טמא אז אם נגע בככר של תרומה וקידש אשה אינה מקודשת כמו שכתבו התוס' שם במס' סנהדרין וכמו שכתב נמי במשל"מ לעיל בפ"ב מה' טומאת צרעת ה' ט' דנפ"מ בזה לענין טומאה וטהרה לענין אם נגע בתרומה אם הוא ש"פ לענין קדושין דא"כ אף בשני לטומאה נמי יהא נעשה ז"מ דאי נעשה שני ונגע בככר של תרומה אזי נעשה שלישי ואינו ש"פ ואינה מקודשת אלא כיון דלא מוקמי ליה בשני אף בראשון ליתא זה ע"כ לדעת רבינו

וע"כ נ"ל לומר דלא כדברי הכ"מ דהכא דחמץ בע"פ בשעה ששית הוא משום דנפ"מ אי קידש לא הוי קדושין א"כ ה"ל למימר בכל איסורי הנאה של דבריהם אז נחלקו או אסור בהנאה א"ל ולמה אומר בגזרה מן הגזירות דדבר שיש בו בשגגתו חטאת וזדונו כרת משמע דוקא בהני דברים שיש בהן חיוב כרת ולא מטעם דלא קידש כסברת הכ"מ. וע"כ נ"ל דהוי כמו שכתב המגלת אסתר בספר המצות שורש א' ס"ק ד' וז"ל כי נעשה ז"מ על תקנותיהם וגזרותיהם שגזרו ע"ד שיש בזדונו כרת וש"ח כגון שהתיר את החמץ בי"ד בשעה ששית כו' ויצא לרבינו זה ממה שאמר (דף פא) שם ת"ר ז"מ א"ח אלא ע"ד שזדונו כרת וש"ת דר"מ מ"ט דר"מ גמר דבר דבר כו' מה להלן אף כאן כו' הרי כי לשון הגמ' הוא כדבריו משמע שאף על גזירה של דבריהם שגזרו בדבר שיש בזדונו כרת וש"ח חייב שכך אמרו ז"מ א"ח אלא ע"ד שזדונו כרת כו' דמשמע שיהיה באותו ענין כרת היינו בזה הענין שמורה עליו הזקן להיתר שימצא איזה מקום שיהא בו כרת גם כי בהוראתו זאת אין בד כרת כענין חמץ בשעה ששית שהוראה הוא בדבר שיש בזדונו באיזה זמן כרת והוא בפסח גם כי בשעה ששית א"ב כרת שאם כונת ר' מאיר היה שלא יעשה זקן ממרא אלא כשיהיה בהודאתו ממש דבר שיש בזדונו כרת ה"ל לומר ז"מ א"ת אלא על איסור שיש בזדונו כרת או על איסור שזדונו בכרת אמנם באמרו ע"ד שיש בזדונו כרת רצונו על ענין שיהיה בו כרת בזמן מן הזמנים כו' ע"כ. נמצא דמפרש המג"א דבעי רק שיהא בענין זה כרת וחטאת אז אף אם הוא רק איסור דרבנן נעשה ז"מ וא"כ שפיר ניחא הכא דאי הוה ראשון אזי מדרבנן גזרו שלא להכניס למקדש וחייב מכת מרדות וא"כ הוי גזירה בדבר שחייבין כרת ולהכי נעשה ז"מ כיון דהוא בענין של דבר שח"כ אבל אם הוא שני כיון דליכא בזה איסור אף של דבריהם להכניס למקדש להכי פטור אבל אי הוא ראשון כיון דהוא בדבר שכתב רבינו לקמן דהוא בדבר אי אומר טמא או נכנס למקדש ואכל קדשים במזיד ענוש כרת וש"ת ולהכי נעשה ז"מ אף בדרבנן כמו שמבאר המב"א אבל לא בשני. ולפ"ז ניחא נמי קושית המגיה במשל"מ לעיל בפ"ב מה' ט"ל על רבינו דס"ל דטומאתו הוא רק מדבריהם מספק ואיך נעשה ז"מ ולפ"ז ניחא כיון דהגזירה של דרבנן הוא בדבר שיש בו זדונו כרת וש""ח נעשה ז"מ אף בדרבנן כמו שבארנו אבל על הכ"מ ודאי קשה מדידיה אדידיה דלמה אומר שני הלא אף ראשון א"ב רק מ"מ מדרבנן ולא מה"ת וצ"ע

פרק ה הלכה ג וכן המקלל אבי אביו ואבי אמו ה"ז כמקלל אחד משאר הקהל עכ"ל. והכ"מ דחק למצוא מקור לדברי רבינו. והוא באמת תורת כהנים מפורש והובא בילקוט פ' קדושים על הקרא דאיש כו' את אביו ולא אבי אביו ולא אם אמו והוא כדברי רבינו ואם אמר ל"צ לבאר דשוה לאבי אביו ואבי אמו ועיין מכות (דף יב ע"א) כאן באבי אביו ודוק: הלכה ט שתוקי חייב על אמו וא"ח על אביו אע"פ כו' וכן גר שהורתו שלא בקדושה כו' אינו חייב על מכת אביו וקללו ובה"י כתב כשם שאינו חייב על אביו כך אינו חייב על אמו שנאמר ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וזה שאינו חייב על אביו א"ת על אמו כו' עכ"ל. ודחק הכ"מ למצוא מקור לדברי רבינו ומ"מ זה לא הביא מנ"ל לרבינו קרא ע"ז להקיש במקלל מי שהוא חיוב על אביו כו' שאין דרכו של רבינו להביא דרשות שלא נזכר. אך באמת כל דברי רבינו הוא בתורת כהנים פ' קדושים והובא שם בילקוט על הקרא דאיש אביו ולא הספק אמו ולא הספק כו'