כתר המלך חלק ב תכד

דצריך להחזיר לו את השדה ודמי פירות של ג' שנים ומה שאומר ואוכל פירות כלומר דמי פירות ומה שמסיק אר"ז הדא אמרה לא הייך הכא מידי אלא התם בב"ק דאמרינן עד זומם למפרע הוא נפסל ולא משעת שהוזם בב"ד אלא למפרע ומשעת עדותו הוא נפסל למפרע עכ"ל. ונמצא דלפי פירוש הפ"מ ס"ל להירושלמי דצריך לשלם לו דמי השדה וגם דמי הפירות של השלש שנים ורבינו וכן הטור לא הביאו דצריך לשלם דמי הפירות. אמנם בל"ז דברי הפ"מ ליתא דאיתא מפורש בדברי הטור בח"מ (סי' קמה ה"ז) דהיכא דהוזמו העדות אין צריכין העדים לשלם להמערער הפירות וגם המחזיק א"צ לשלם את הפירות שהרי נתבטלה עדותן וא"צ המחזיק לשלם שהרי אומר שלי אכלתי אלמא דמבואר בהדיא דא"ל המחזיק לשלם הפירות

וע"כ נ"ל לפרש דברי הירושלמי כן דפירוש הפ"מ בל"ז דחוק הוא חדא דה"ל לומר נותן לו השדה ודמי פירות של ג' שנים או ופירות ג"ש ומהו הלשון ואוכל פירות וגם מה שמסיק אר"ז הד"א אין לו שום ביאור. וע"כ נ"ל לומר כן אפכא וכמו שכתב הטור דאינו משלם הפירות ודבריו המה ג"כ בדברי הרשב"ם שם בכ"ב (דף לג ע"כ) דכתב אבל אי ליכא סהדי דאכלינהו לפירי אלא בהודאת פיו והוא טוען דזבניתי ממך כו' ארעא כיון דלית ליה ראיה בשטר ולא עדי חזקה הדר למריה וחייב שבועת היסת על הפירות כו' נמצא דכיון דאין עדים אינו חייב לשלם עבור הפירות ולהכי הכא פוסק כן כיון דהעדים נזומו ונפסלו וא"כ ליכא עדים כלל על הפירות א"ח לשלם על הפירות. אמנם כ"ז הוא רק א"נ עד זומם למפרע הוא נפסל אבל א"נ מכאן ולהבא הוא נפסל שפיר משכחת לה חיוב על הפירות כגון דהעדים העידו שאכל שלש שנים מיום ליום כדין ובאו והזימום על השנה השלישית אשר בשנה השלישית היו עמהן במקום אחר וא"כ צריך הוא לשלם דמי הפירות הזמן והשדה חוזר לבעלים כיון דלית ליה שלש שני חזקה אבל א"נ למפרע הוא נפסל נמצא דכל העדות שלהם נפסל וליכא עדות כלל ע"ז ואינו צריך לשלם כלל אף עתה לבעל השדה וא"כ אמאי משלמין העדות לא עבור הפירות דהא הפירות בין כך וכך שייך להמחזיק וע"ז אינם משלמין רק היכא שרוצים להפסידו ועתה אינו מפסיד ולא שייך בזה הזמה וזהו שאמר הירושלמי נותן לו את השדה ואוכל הפירות של ג' שנה פירוש המחזיק אוכל הפירות של ג' שנים דליכא עדים ע"ז דלא משכחת לה כלל אר"ז הדא אמרה עד זומם אין נפסל אלא בב"ד אלא למפרע הוא נפסל וא"כ ליכא עדים כלל דאכל הפירות דכל העדאתן הוא בפסול אף ע"ז שלא הוזמו וא"כ אינו חייב עבור הפירות ואוכל כל הפירות ודייק מכל הג' שנים להורות דאף אי ניזומו על שנה או חצי שנה. נמצא דעל העת הראשונה לא ניזומו מ"מ למפרע הוא נפסל וליכא עדות כלל וא"צ לשלם כמבואר

וענ"ל להביא ראיה לדין זה דאינו משלם את הפירות מדברי הנמ"י שהביא המשל"מ הכא בה' ד' דמקשה על דעה זו דגם גבי ממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וא"כ כיון דאינו חייב רק לאחר גמר דין וזכה בה מיד ה"ל כאשר עשה ומתרץ בשם הריטב"א ז"ל דמיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואחר שנגמר דינו הוזמו עדיו קודם שהחזירהו שם והשתא הוא כאשר זמם עכ"ל. ולפ"ד איך נוכל לומר כפירוש הפ"מ בירושלמי דצריך לשלם הפירות הא גבי פירות הוי כאשר עשה דהא מוחזק בידו הממון שצריך לשלם ולא שייך בזה דהוי חוץ לקרקע כשדן עליו ואתר שנגמר דינו הוזמו עדיו קודם שהחזירהו שם והשתא ודאי מוכרח דגם הריטב"א ס"ל דאינו משלם הפירות והוא מפרש כמו שפרשנו. וכן משמע מדברי הנמ"י שם בתחלה דאינו משלם את הפירות דכתב שם דאל"ה אמאי משלמין כל הפירות הא נאמן לומר אין אכלי ודידי אכלי משום מיגו כדלעיל א"כ לא הפסידו לו כל הפירות וט"ס יש שם כמו שהגיה הכתונת פסים וצ"ל דאינו משלם רק הקרקע ולא הפירות ורק משום שבסוף צריך לומר משלשין ביניהם אומר בתחלה משלמין את הכל עיי"ש אלמא דס"ל כמו שבארנו דאינו משלם את הפירות דאל"ה אין זה שום ביאור והוא כמו שבארנו ולא כהפ"מ. והנה עפ"ד הנמ"י אלו נ"ל לבאר דברי הרשב"ם ז"ל במס' ב"ב במשנה ודף נו) שם דאמר משלמין לו את הכל כפי דמי הקרקע שהיו רוצים להפסידו יגבה מהן כדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה לבד קרקע שלו שיטול מן המחזיק עכ"ל. ודבריו ז"ל צריכין להבין דנהי דנימא דס"ל דגבי ממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה דהא הביא הכא זה גבי דין ממון מ"מ לאיזה צורך הביא זה הכא כלל דל"א כאשר עשה דלא שייך הכא מידי ועייין במהרש"א

וע"כ נ"ל כן דהנה הרא"ש ז"ל כתב משלמין לו את הכל כלומר דמי הקרקע שרצו להפסיד לו וגם דמי הפירות של שתי השנים אם יש לו למערער עדים כמה פירות אכל עכ"ל. וכתב התוי"ט דבזה מתיישב לשנא דאת הכל כלומר כל מה שיוכל להתברר שרצו להפסידו וא"כ מה שאמרה המשנה משלם את הכל אתי לרבויי על פירות נמי דמשלם. אמנם א"נ כדברי הריטב"א דשייך בזה כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ אינם משלמין הפירות ורק הקרקע משלם אי הוה חוץ לקרקע וזה שאמר משלמין לו את הכל כפי דמי הקרקע שהיו רוצים להפסידו יגבה מהן כדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה לבד קרקע שלו שיטול מן המוחזק היינו שרוצה להחזיק בה אבל לא החזיק שהיה חוץ לקרקע ודלא נטעה לומר מזה דאומר את הכל דאחי לומר דאם יש עדים אחרים כמה פירות אכל משלמין הפירות כדברי הרא"ש ז"ל להכי אומר דמשום כאשר עשה אינם משלמין רק דמי הקרקע שרוצים להפסידו ולא הפירות בשום פעם ומה שאומר המשנה את הכל הוא כדברי הנמ"י שהביא התוי"ט דמשום דמסיק משלשין ביניהם לכן אמר הכא את הכל ולא משום פירות כמבואר. וכן כתב התוי"ט הכא וז"ל אבל פירות ליכא לחייבינהו שהרי אין כאן עדות אם אכל או כמה אכל שהעדות שלהם הוזם ונתבטל אלמא מבואר הוא דעפ"י אותן עדים אינו יכול לחייבינהו הפירות וצ"ל עפ"ד דגם הפ"מ מיירי כמו הרא"ש דמיירי דאיכא עדים אחרים שאכל הפירות וא"כ רצו להפסידו הפירות שיוכל לגבות עפ"י העדים אחרים להכי משלמין וחסר לשון הוא הכא בדברי הפ"מ ודוק

הלכה ה שלש כיתי עדים שנתקיים בעידותן ששור זה מועד כו' אבל אם אין שם אחת מאלו הרי כת ראשונה ושניה פטורין כו' ועשה מועד עכ"ל. וכתב הלח"מ הרי כו' וא"כ כיון דהדבר הוי בהיפוך היכא שבאו שלשה כתות ביום אחד ה"ל לרבינו לבאר כן ואע"פ דאז הראשונים לא היי חייבין אלא מספק דאסיק הבעיא בתיקו מ"מ נפ"מ טובא בין ראשונים ואחרונים דאי תפס לא מפקינן מניה עכ"ל. ולענ"ד נ"ל כן דרבינו ס"ל כמו שכתב בס' שיטה מקובצת שם דלא כהתוס' דמוקי לה שהאחרונים מעידין קודם לראשונים אלא דה"ה דקשה ליה מכולהו ואפילו מקמאי אלא ה"ק אפילו בתראי דלא קשה לי כ"כ כמו מקמאי א"א ליעודי גברא תקשה לך אי ליעודי תורא מהנהו בתראי כמו מקמאי כו' נמצא דאפילו מקמאי נמי מקשה וא"כ אף המה אינם מחייבין אף א"נ דליעודי תורא ולא אמרינן דהמה העידו קודם האחרונים לראשונים אלא כסדר ומשו"ה אי לא היו האופנים האלה שמסיק לה שרומזין וכדומה פטורין בודאי ודוק

הלכות ממרים

פרק ב הלכה א ב"ד גדול שדרשו באחת מן העדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמדו אחריהם ב"ד אתר לסתור אותו ה"ז סוחר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנאמר ואל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אתר ב"ד שבדורך עכ"ל והנה דבר זה שחידש רבינו דב"ד הגדול דרשי הדין שלהם באחת מן המדות יכול אתר לסתור זה ולא בעינן בזה שיהיה גדול בחכמה ובמנין כמו גבי גזירה שהביא רבינו לקמן בה' ב' והביא כמו"ח הגאון ז"ל כמה ראיות לזה