כתר המלך חלק ב תכג

עדים וא"ל מתיירא אני אין טוענין אבל בסתמא טוענין ואתי הרי לאשמועינן דא"ט בשום מקום וגם זה אתי הגמ' לאשמועינן דהיינו מעשה דצריך לומר לא בפירוש דאז טוענין ליה משטה אבל בל"ז א"ט ליה וא"כ רבינו שכתב לעיל בפ"ו מה' טוען ונטען ה"ח דלא טענינן ליה משטה בשום מקום להכי לא הוצרך להביא המעשה דאשמועינן רק דין זה כמבואר ודוק

פרק יה הלכה א מי שהוזמו כו' ואין לוקין במקום תשלומין עכ"ל. וכתב הכ"מ במשנה דמכות (דף ד) פלוגתא דר"מ ורבנן ופוסק כרבנן דאמרי כל המשלם אינו לוקה כו' עכ"ל. והנה הפני יהושע במס' מכות הקשה וז"ל שם דמשמע מהכא דחכמים דפליגי על ר"מ סברי דעדים זוממין ממונא דאל"כ הוי ילפינן ממוציא שם רע דלוקה ומשלם וקיי"ל כרע"ק דאמר ע"ז קנסא וכ"כ הפוסקים וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דבכולי תלמודא פשיטא לן דאינו לוקה ומשלם כחכמים דמתניתין ולא כר"מ ממילא נמי דאין הלכה כרע"ק עכ"ל. והנה קושיתו זה של הפ"י ודאי הוא גם לדברי רבינו דהוא פוסק נמי כרע"ק הכא בה' ח' ופוסק נמי כחכמים. אך נ"ל ליישב כ"ז פשוט עפ"י מאי שכתבו התוס' במס' כתובות (דף לב ע"א) ד"ה דאין וז"ל ועוד תירץ הריצב"א דרבנן נמי מצי סברי דעדים זוממין קנסא ומ"מ לא ילפינן ממוציא ש"ר משום דכדי רשעתו משמע בממון ומלקות אבל לר"מ משום ד"א דמש"ר מוקי כדי רשעתו למיתה ומלקות ומפיק ליה ממשמעותיה א"כ טעמא דרבנן כדמפרש בירושלמי דמש"ר חידוש הוא דבדיבורא גרידא מחייב אע"ג דבע"ז נמי בדיבורייהו גרידא מחייב מ"מ לא הוי חידוש כולי האי דע"י דיבורם נפסד אבל במוציא ש"ר לא אתעביד מעשה בדיבורם אלא ע"י עדים וכן משמע לקמן דאמר ולרבה כו' ואמאי לא מוקים ליה כרע"ק דאמר דע"ז קנסא כו' אלמא דמשמע דאין שום תנא דסבר לוקה ומשלם אלא ר' מאיר לחודיה עכ"ל. נמצא מבואר מדברי התוס' דלא תליא זה בזה דאף דס"ל דעדים זוממין קנסא מ"מ אין לוקה ומשלם וכן ס"ל שפיר לרבינו והפוסקים דפסקי לתרוווייהו כדברי התוס' אלו כמבואר ודוק

הלכה ב ואחר שהעידו ובדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם כל אלו כל היום ולהד"מ לא זה הרג ה"ז הכחשה עכ"ל. והלח"מ מבאר דרבינו ס"ל דהיכא דהוכחש ביחד הבע"ד עם העדים הוה הכחשה והנה האורים ותומים בסי' ל"ח האריך הרבה חכמה סוגיות בדברי רבינו ומבאר שם דרבינו אינו אומר זה רק מכחישים שלא לצורך ב' אומרים הרג וב"א לא הרג והב' האלה הוסיפו להזימום ולומר שפלוני חי ומה צורך לזה אלא דהם מתכוונים ג"כ להכחשה ומי יאמר דהזמה עיקר דלמא הכחשה עיקר אבל במקום שיש תועלת בהכחשה כה"ג לא בטלה הזמה וא"כ הא דאמר פלוני רבעני ל"ק ידשם לא סגי בלא"ה דמוכרח לומר כן ע"כ. ועפ"ז נ"ל דניחא נמי מה שיש להקשות עד"ר מדברי המשנה דסנהדרין (דף סז ע"א) גבי מסית אחר לשנים הן עדיו ומביאן לב"ד וסוקלין אותו. וכן פוסק רבינו לעיל בפ"ה מה' ע"ז ה' ב' דהניסתין הן עדיו וא"כ לשיטת רבינו תקשה דהא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יזימו את העדים לומר עמנו הייתם וא"כ יוכחש גם הענין דאז גם הניסת לא היה שם כמו התם הנהרג וא"כ הוי הכחשה ולא נהרגין וזה ודאי צריך לומר דגם במסית בעינן עדות שאתה יכול להזימום דהכא רק די בזה שיכמינון הערים אבל דרישה וחקירה ודאי בעי כמו שאר חיובי מיתות והדו"ח הוא משום שיהיה עדות שאילה"ז. אמנם לפ"ד האו"ת ניחא כיון דהכא לא סגי בלא"ה דצריך להכחיש הניסתין שפיר הוי הזמה כמבואר

וכן ניחא נמי מה שמקשה ע"ז המקנה במס' קדושין (דף מג) מסוגיא דעד נעשה שליח והן שלוחיו והן עדיו ולדעת רבינו והא הוי נמי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא אי יזימום יוכחש המעשה ובעדי קדושין בעינן עדות שאתה יכול להזימם לפי דעת הפוסקים ולפ"ד האו"ת נמי כיון דהכא לא סגי בלא"ה מודה רבינו כמו שבארנו. ונראה לי עוד לומר דדברי רבינו לאו לכ"ע הוא וכן רבינו לטעמיה אזיל פוסק כן דהנה בהירושלמי אומר בפ"ק דמכות ה"ז כן תני ר' הושעיא הפסוק הזה אומר בשתי כיתי עדים כי יקום עד חמש באיש עד זומם שהוא עונה באיש לענות בו לא בעדותיו ע"כ. וכתב הפ"מ במרה"פ לענות בו מכאן למד רבינו ז"ל לומר דבעדים זוממין צריך שיהיה הזמה בעדים עצמן בלבד אבל אם המזימין העידו גם בגופו של עדות ואמרו זה הדבר לא כך היה אע"פ שאמרו להם עמנו הייתם ואיכא נמי הזמה עצמן אפ"ה לא מקרי הזמה אלא הכחשה הואיל וג"כ בגופו של עדות העידו אלא צריך שיאמרו שא"י מגופו של עדות כלום כמ"ש בפי"ח מה"ע ה"ב כו' וע"ז דחקו המפרשים למצוא טעם לדבריו כמבואר בלח"מ. אמנם מכאן מוכח הוא מדרשת ר' הושעיא דמבאיש דריש עד זומם הוא שעונה באיש ולאפוקי עדים המזימין אין עונים באיש אלא בעד זומם עצמו ומלענות בו דריש שצריך שלא יענה בעדותו כלל ואע"פ שגם בעד זומם עצמו ענה וא"ל עמנו היית אפ"ה לאו הזמה הוי עכ"ל. נמצא דכ"ז הוא רק ידעינן מזה דקרא דבו מיותר. והנה שם בגמ' דידן (דף ה ע"א) מנה"מ אמר רב אדא דאמר קרא והנה עד שקר העד שקר ענה עד שתשקר גופה של עדות דבי רבי ישמעאל תנא לענות בו סרה עד שתסרה גופה של עדות ע"כ והנה שם מבאר הריטב"א ז"ל דכ"ע דריש מקראי יתירא וז"ל לר"א הוה פירש ושקר קמא מיותר לדרשא שבעד עצמו היה השקר שלא היה שם וכן אידך דרשינן מדכתיב לענות בו סרה מיותר דלא בעי למכתב בו דהא כתיב כי יקום עד אחד באיש אלא ודאי ה"ק לענות בעצמו של עד סרה עכ"ל הריטב"א ונמצא דתנא דבר"י דדריש מקרא דבו על דבר זה דבעינן שיזים העדים עצמן מנ"ל לידע למעט אם הוכחש גם גוף המעשה בהזמה לא מקרי הזמה ורק לרב אדא ניחא דהוא יליף מקרא דעד שקר וא"כ מיותר הבו לדרשא זו שמביא הירושלמי למעט אם הוכחשו גם בהזמה כמו שמבאר הפ"מ וא"כ ניחא רבינו לטעמיה דהוא כתב בפירוש המשנה טעמו של רב אדא וז"ל אמרה תורה והנה עד שקר העד ולא נאמר עדות שקר עד שתהיה העדות על עצם הדבר ולא על דבר שהעידו עליו והוא עדות מוכחשת ע"כ וא"כ כיון דסובר כרב אדא והוא משום דר' הושעיא בירושלמי נמי ע"כ ס"ל כן ולא יליף מקרא דבו ולכן מיותר הוא לדרשא זה למעט היכא שהוכחשו והוזמו ביחד אבל לתנא דבר"י דיליף רק מקרא ע"ז נקרא דעד שקר ע"כ אתיא לדידיה לדרשא אחריתא ולא ס"ל כדעת רבינו דאם הוזמו והוכחשו ביחד לא הוי הזמה ותנא דבר"י דריש כמו דאיתא בספרי מנין שעד עושה את עצמו שקר שנאמר והנה עד שקר ומנין שעושה את חבירו שקר שנאמר והנה עד שקר העד כו' וא"כ לדידיה הקרא דעד שקר לזה אתיא ודריש מקרא דבו ולהכי א"ל דהוא לא ס"ל כהירושלמי כדעת רבינו. ועפ"ז א"ל דכל קושית הגאון או"ת שם (סי' לח) מפלוני רבעני לרצוני א"נ דהוא רק לרב יוסף אבל לרבא דס"ל פלגינן דיבורא לא קשה ורק מר"י תקשה וא"כ א"ל דרב יוסף ס"ל כתנא דבי ר' ישמעאל ולדידיה ליתא כלל דין רבינו וכמו שבארנו דרק לר"א כמו שכתב הירושלמי וכן כתב בדל"צ דרוש נ"ג דכל קושית הגאון הח"י ז"ל שהובא ג"כ באו"ת הוא רק לרב יוסף ולא לרבא כמבואר ודוק

פרק כא הלכה ז שנים שהעידו בו שאכל שדה זו שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין לבעל השדה דמי השדה כו' עכ"ל. וכן כתב הטור בח"מ (סי' לח) וז"ל שנים שהעידו לאחד שהחזיק בשדה חבירו ג' שנים והוזמו משלמין לבעל השדה כל דמי השדה עכ"ל. והנה איתא בירושלמי דמס' ב"ב (פ"ג שם ה' ו') על המשנה שנים מעידין דאכל שלש שנים וז"ל אמר לו מה אתה עושה כו' והלך זה והוזמו עדיו ה"ז נותן לו השדה ואוכל פירות של ג' שנים א"ר זירא הדא אמרה עד זומם אין נפסל בב"ד עכ"ל. ופירש הפ"מ דאמר הירושלמי