כתר המלך חלק ב תכב

ונפ"מ לדידן דלפ"ד הירושלמי זה אתי להורות דבד"מ שרי ורק בד"נ הוא גזה"כ מן מנפש ולמות ושפיר הביא הרי"ף ז"ל הירושלמי דמגמ' דידן ר"ל מצד הסברא ה"א דאף ד"מ אסור כמבואר ושפיר א"כ יבואר גם דברי רבינו דהולך בשיטת רבו הרי"ף ז"ל והוא כדברי הירושלמי דיליף מקרא ועד אחד לא יענה בנפש למות בין לזכות ובין לחובה ומה שנאמר כלומר עד שהעיד בנפש למות לא יענה אלא ישתוק וא"כ הוא גזה"כ כדברי הירושלמי דיליף לה מקרא יתירא וא"כ ממילא בד"נ יש לו ללמוד זכות כסתמא של הירושלמי שחולק על ר"ל בהדיא ואף שבגמ' דידן לא הביא רק דברי ר"ל מ"מ כיון דשם בירושלמי מביא מחלוקת סתמא דירושלמי עם דברי ר"ל פוסק רבינו כותיה דסתמא דירושלמי וא"ל עוד דאף ר"ל בגמ' דידן נמי מודה דהוא מגזה"כ מקרא דבנפש ומ"מ יהיב טעמא לזה והוא רק בד"נ חיישינן דהוא גזה"כ אבל לא בד"מ כמבואר

והנה לולא דברי הפ"מ בירושלמי ה"א דפירוש הירושלמי הוא נמי כמו דברי הרי"ף שגורס הוא בעצמו וקאי על הנדון בעצמו ולא מלמד חובה כמו דגריס הרי"ף ומנין שהוא בעצמו לא יענה ת"ל בנפש למות והוא כמו דאיתא נמי בתוספתא פ"ט הכא שאומר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו חובה משתקין אותו בנזיפה והוא נמי דברי הירושלמי כן יתבאר ודוק

פרק ו הלכה ח מותר לכתוב כו' ואין הדיינים צריכין לקרות השטר שמקיימין אותו כו' וכתב הכ"מ וכתב הר"ן ז"ל דדוקא מה שיש בגוף השטר הוא דאין צריכין לקרות אבל מ"מ צריכין הם לראות מי הלוה והמלוה כדי שלא יהיו קרובין לדיינים כו'. ונ"ל דגם דעת רש"י ז"ל הוא כן במס' גיטין (דף ק ע"ב) דאמר שם ד"ה ר"י וכשהוא רוצה לחתום בעד או בדיין כו' אלמא דס"ל דגם דיין צריך לקרות וע"כ ס"ל כן דצריך לראות מי הוא הלוה והמלוה כמבואר ודוק

פרק ט הלכה ב הסומין אע"פ שמכירין הקול כו' ה"א פסולין מה"ת שנאמר והוא עד או ראה מי שראוי לראות הוא שמעיד עכ"ל. וכתב הכ"מ בפ"ב דגיטין כו' אך הראיה שהביא מאו ראה צ"ע היכא איתא והמגיה בכ"מ האריך בזה להביא מקור מגמ' דערכין. ונ"ל כי הוא תוספתא מפורשת במס' שבועות פ"ג וז"ל והוא עד כו' או ראה להוציא את הסומא והוא ממש דברי רבינו אלו ודוק

פרקי הלכה א הרשעים כו' ואפילו עד כשר שידע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירין רשעו אסור לו להעיד כו' ואצ"ל עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני עמו עד שקר אסור לו להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע כו' עכ"ל. וכתב הכ"מ בפ' שבועת העדות (דף ל ע"ב) מנין לעד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק כו' ואצ"ל היכא דער שעמו עד שקר ולא ראה דבר זה מעולם שאסור לו להעיד עמו וצ"ע אמאי לא מייתי רבינו הא דיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו מהיכא דמייתי ליה בגמ' דהיינו מדבר שקר תרחק עכ"ל. והנה דברי רבינו הוא מהתוספתא דמס' שבועות פ"ה דאיתא שם כן היה טוענו מנה ע"פ אחד וכפר בו לא יאמר לאחד בא ואני ואתה אעידנו ונמצא נוציא גזלה מתחת ידו ת"ל אל תשת ידך עם עד רשע עכ"ל התוס' וזהו דברי רבינו דיליף מקרא זה ומביא רבינו הכא מקרא זה דהוא פשוט יותר דמיירי בעד אבל לעיל בפכ"ב מה' סנהדרין ה"י כתב דיין שהוא יודע בחבירו שהוא גזלן או רשע אסור להצטרף עמו שנאמר מדבר שקר תרחק מביא רבינו מקרא זה דהגמ' יליף מניה תרווייהו על דיין יעל עד שלא יצטרף עמו ולענין עדות מביא רבינו מקרא דאל תשת דהוא פשוט יותר דמבואר בתוספתא ולענין דיין מביא הקרא דמדבר שקר תרחק ודוק

פרק יד הלכה ז הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת והעדים קרובים לאחד ממקבלי מתנה ורחוקים מן השני הרי השטר פסול כו'. והנה במס' מכות (דף ז ע"א) איתא אילעא וטוביה קריביה דערבא הוה סבר רב פפא למימר גבי לוה ומלוה רחוקים א"ל ר"ה בדר"י לר"פ אי לית ליה ללוה לא בתר ערבא אזיל מלוה ע"כ וכתבו התוס' שם אי ל"ל כו' מכאן דיש ליזהר בעדי ממון שלא יהו קרובים לא ללוה ולא למלוה ולא לערב עכ"ל. ונ"ל דכונת התוס' לחדש בזה כן דהנה רש"י ז"ל כתב שם אילעא וטוביה עדי הלואה היו קרובים של הערב והר"ן כתב עוד בשם הראב"ד שטענותיהם על עסקי פרעון שהלוה והערב היו מודים בהלואה או שיש עדים אחרים כשרים על הלואה אלא שאומר לו למלוה פרעתיך ובטענה זו נפטר הערב והביא המלוה אלו העדים שהודה לו היום בפניהם שלא פרעו ונמצא הערב מתחייב עכ"ל. והנה הסמ"ע בחו"מ (סי' לג ס"ק כד) כתב ל"ש אם הלוה בא לפטור כו' פירוש ל"מ אם הלוה טוען להד"ם שלויתי פשיטא דפסולין ללוה כיון דהן קרובין לערב ויש הנאה לערב בעדותם די"ל משום דידעי העדים שהערב הוא איש טוב ולא יכפור ודבר שנעשה עליו ערב ויודה להמלוה ומהני הודאתו לחייב נפשו ולא לחייב הלוה משו"ה באו להעיד בעדותן שמעידין שלוה מכניסין הן הלוה במקום הערב שצריך להתפרע תחלה מהלוה אלא אפילו טען הלוה לויתי אבל פרעתי אח"כ ובטענה זו נפטר גם הערב מהמלוה נמצא כשהעדים הללו מעידין שלא פרע אין הנאה לערב מזה קמ"ל דאפ"ה פסולין הם גם ללוה מטעם דאי לית ליה ללוה בתר ערבא אזיל משו"ה כל מה שמעידין על הלוה כאלו מעידין אותו על הערב עכ"ל. וזהו כונת התוס' דרש"י ז"ל פירש עדי הלואה וה"א דוקא עדי הלואה המה פסולין מטעם שכתב הסמ"ע בזה ודאי ה"א דפסולין אבל עדי פרעון שכתב הראב"ד ז"ל כשרים כתבו התוס' אבל מדקאמר הגמ' אי לית ליה ללוה בחר ערבא אזיל וא"כ אפילו עדי פרעון פסולין כמו שכתב הסמ"ע וזהו שאמרו מכאן דיש ליזהר בעדי ממון שלא יהיו קרובים כו' פירוש עדי ממון שלא יהיו קרובים בין עדי הלואה ובין עדי פרעון כסברת הראב"ד כמבואר מדקאמר אי לית ליה כו'. אמנם קשה לי על רבינו מ"ט לא הביא כלל דין זה דאם העדים קרובים המה רק לערב ולא ללוה ולמלוה מ"מ פסולין להעיד כמו שכתב בח"מ הכא ורבינו לא כתב רק הדין דהכותב נכסיו כו' דהוא בירושלמי אשר מביא הרי"ף ז"ל ע"ז המאמר במכות שם וזה הדין השמיט וצ"ע

פרק יז הלכה ד אחד המורה כו'. וכתב הלחם משנה שם ובגמ' פ' ז"ב (דף כט) איכא תרי עובדי חדא דאמר ערי ושכבי להוי עליך סהדי חייב וא"ד חיי ומותי להוי עליך סהדי כו' והזכיר זה הטור בח"מ (סי' לג) ולא ידעתי למה לא הזכיר רבינו זה עכ"ל. ולענ"ד נ"ל ליישב כן דהנה הש"ך בח"מ (סי' פא ס"ק כט) הביא קושית המהרש"ל והב"ח על הגמ' דהא פשיטא דכשמיחה לא הוה הודאה דהא לעיל שם כשהכמין ואמר מתיירא לא הוה הודאה וכ"ש כאן, ונ"ל לתרץ דנפ"מ זה לענין אם תפס דהא בשתיקה אי אמר משטה לא מהני אם תפס כמבואר שם בח"מ ס"ד דאי תפס לא מצי טעין משטה אבל הכא דאמר בפירוש לא אף אם תפס לא מפקינן מניה והש"ך תירץ וז"ל דהכא כיון דאמר לא לא הוי הודאה כלל וא"צ לטעון משטה אני בך משא"כ לעיל דלא טענינן ליה כדאיתא בגמ' וטור וכן מוכח לשון הש"ס אמר ר"כ הא לא. וכ"מ לשון הטור כו' שכתב בהדיא אבל אם א"ל הרי מוחה בהדיא כו' וס"ל לרבינו דכל עיקר המעשה לא הוצרך להביא רק דברי ר"כ דאמר בהדיא לא דהכא טענינן ליה אבל אי לא אמר לא כמו התם דהכמין צריך שיטעון משטה ואי לא טעין אנן לא טענינן ליה דדבר זה דאין טוענין משטה מביא הגמ' לעיל בחסורי מחסרא וכתב תחלה שם אפילו הכמין ליה עדים אחורי הגדר ואין טוענין אי לא טען וביאר בזה האו"ת בס' ג' על דברי הר"י שהביא הש"ך שם בס"ק י' דכתב דאי לא טעין ל"ט ליה דאתי לאשמועינן דאי מדברי הברייתא ה"א בזה העובדא דהכמין