כתר המלך חלק ב תיט

דגבי עדות בכתב מה"ת ודאי ליתא דהא בעי דרישה וחקירה וליתא בכתב ורק דברי ר"ת הוא עתה אחרי שתקנו חכמים דבד"מ ליתא דו"ח אבל מה"ת ודאי פסול וא"כ לא קאי כן אקרא וקשה לי ע"ד דא"נ כן ל"ל כלל הקרא דמפיהם ולא מפי כתבם ת"ל דפסול מה"ת מטעם דבעי דרישה וחקירה ולא מצי להיות בכתב. והתומים ז"ל מביא בסי' כ"ח ס"ק ט"ו דברי הראשונים שחקרו בזה אי גבי ד"נ ודיני מלקות כשר מפי כתבם והביאו ראיות לזה ולפ"ד התוס' ודאי ליתא דזה דבעי דו"ח אינו כשר בכתב לכ"ע אלא ודאי ס"ל להני פוסקים כדברי המפרשים דשייך דו"ח גם גבי כתבם ותקשה מהא דשבועות וצ"ע

והנה בזה שכתב רבינו הכא דעדות בשטר שכשר הוא רק מד"ס הקשה הגאון רע"ק איגר ז"ל בתשובה (סי' קעח) מהא דאיתא במס' שבועות ודף מה ע"ב) דאמר שם כגון דאפקיד בשטר וקאי על זה שמקשה שבועת שומרין דאמר רחמנא ה"מ לה ומשני בשטר אלמא משמע דשטרות הוה דאורייתא. ונ"ל לתרץ כן דהנה המפרשים הקשו שם דאמר שבועת שומרין ה"מ לה מיגו דיכול לומר להד"מ יכול לומר נאנסו ומשמע דקאי על שומר שכר דפוטר א"ע בטענת נאנסו והא ש"ש יפסיד שכרו אי יטעון להד"מ ומתרץ הגאון רע"ק ז"ל שם בתשובה דל"ד משומר שכר קאמר והקושיא היא משומר חנם שטען טענת גנבה ואבדה שהוא פטור עיי"ש. והנה לכאורה קשה גם על שומר חנם דגם אצלו עדיף טפי טענת גנבה מטענת להד"ם דהא קיי"ל דאי אמר השומר איני נשבע אלא אשלם אזי קונה הכפל אם נמצא הגנב ורבא אמר במס' ב"ק (דף קח ע"א) דאף אחרי שנשבע או שילם ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשומר וא"כ אי יטעון טענת גניבה ואם ירצה ישלם לבעלים ואח"כ כאשר יתודע הגנב יקח הכפל אבל אי יטעון להד"מ אז לא הוי מהני ליה עוד טענה אחרת דכיון דכשטוען שוב אינו חוזר וטוען ואף שהוא מפטור לפטור ובזה קיי"ל דחוזר וטוען כמבואר בח"מ (סי' פ) מ"מ הא כתב ליה הש"ך (בסי' עט ס"ק כג) דלא יכול ליפטר בטענת מפטור לפטור רק משום מיגו וכאן ליתא מיגו דישאר בטענה הראשונה דהוא רוצה ליקח הכפל. וע"כ צ"ל דקושית הגמ' הוא רק מטענת אבידה דקיי"ל במס' ב"ק וב"מ דבטענת אבידה נמי שומר תנם נשבע וע"ז ליתא כפל והנה טענת אבדה דשוה לגניבה לפטור בשבועה בש"ח לא נמצא מפורש במקרא דהקרא דכל אבידה אשר יאמר דרשינן במס' ב"ק (דף סד ודף קח) דזה קאי על הטוען טענת גנב באבידה ורק גבי שומר שכר דרשינן ליה במס' ב"מ (דף צה) דאין לי אלא גנבה אבידה מנין ת"ל גנוב יגנב מ"מ הניחא למ"ד ל"א דברה תורה כלב"א אלא למ"ד ד"ת כלב"א אמרי במערבא ק"ו ומה גניבה שקרובה לאונס חייב אבידה שקרובה לפשיעה לא כש"כ. והנה למ"ד דיליף מגנוב יגנב דשוה אבידה לגניבה לכל הענינים ניחא בש"ח כמו דנשבע על טענת גניבה ה"ה על אבידה ועוד מדקאמר קרא גנוב יגנב גבי שומר שכר בפרשה שניה משמע ודאי דשומר חנם בפרשה ראשונה הוא פטור אבל למ"ד הטעם דאבידה קרובה לפשיעה תקשה לכאורה מנ"ל דפטור בשבועה גבי ש"ח אי טעין טענת אבידה דלמא באמת הוא חייב לשלם אך פשוט הוא ניחא דצריך לומר כיון דהתורה כתבה בש"ח על כל דבר פשע לחייב על פשיעה גמורה מזה ידעינן דרק בפשיעה גמורה חייב אבל באבידה דהוא רק קרוב לפשיעה פטור ורק בש"ש דקיי"ל דגניבה חייב מכ"ש אבידה אבל בש"ח דהתורה מפרש בה בהדיא בפשיעה דחייב משמע דאבידה פטור וא"כ כיון דבקרא לא כתיב בהדיא דטענת אבידה פטור ורק במשנה איתא דאי טעין אבידה פטור בשבועה א"כ א"ל דקושית הגמ' על המשנה דס"ל דבאבידה נמי נשבע הש"ח הא יכול לומר להד"ם וליכא הקושיא מכפל ומשני שפיר ע"ז הגמ' כגון דאפקיד בשטר דהא לא מקשה מקרא דהא בקרא ל"מ פטור אבידה בהדיא ועל המשנה מתרץ ליה תירוץ פשוט בשטר דהוא נתקנה כבר בימי המשנה דמועיל עדות בשטר כמבואר והגמ' דאמר שם שבועת השומרין דאמר רחמנא ה"מ משמע דמקשה מקרא יש ליישב פשוט דהא התם קאי אליבא דשמואל דאמר שם בתחלה ל"ש אלא ששכרו בעדים ולשמואל איתא נמי הקושיא מגניבה דאיתא בקרא דהא ס"ל לשמואל במס' ב"מ (דף לז) דחולק הוא ר' יוסי בראשונה בשילם ולא רצה לישבע והלכה כמותו בראשונה דמחזיר הכפל לבעלים דאין אדם עושה סחורה בפרתו ש"ח וה"נ כיצד זה נותן לתוך כיסו כפילו של חבירו ושפיר מקשה ציה דה"ל מיגו אף בגניבה דליכא הדיחוי בכפל ואמר שפיר דחייב רחמנא המ"ל. אבל לדידן ליתא הקושיא מאבידה רק שפיר דחי הגמ' כגון דאפקיד בשטר ושמואל הוא יתרץ הקרא לא כגון בשטר אלא בעדים ואי תקשה דהא קיי"ל המפקיד א"ח בעדים א"צ להחזיר לו בעדים וא"כ יכול לומר החזרתי לך איכא למימר דמיירי כגון דאמר אל תחזירנו אלא בפני פלוני ופלוני והם אומרים שלא החזיר לו בפניהם ובזה חייב אף בטענת להד"ם או בהחזרתי לך כמבואר בח"מ (סי' ע ס"ב) דליתא בזה שום טענה גבי הלוה וה"ה גבי פקדון דכל תנאי שבממון קיים וע"ז ניחא מה"ח והגמ' דדחי כגון דאפקיד בשטר קאי אליבא דידן דקשה מאבידה או אליבא דר' יוחנן דהוא אמר נמי שם בשבועות בתחלה ל"ש אלא שששכרו בעדים והוא ס"ל שם במסכת ב"מ ודף לז) דאין הלכה כר' יוסי וא"כ מקשה ע"כ על אבידה דליכא כפל מהמשנה וע"ז משנה בשטר דהוא פשוט יותר ממה שנתרץ כגון דאמר אל תחזירנו אלא בפני פלוני ופלוני כמו דשמואל יתרץ כן ע"כ כמבואר. וקשה לי פ"ז א"נ דעדות בשטר הוא מדרבנן מהא דאיתא במס' ב"ב (דף קס ע"ב) רמי ב"י אמר מהכא עפ"י שנים עדים או ע"פ שלשה עדים יקום דבר אם תתקיים עדותן בשנים למה פרט לך בשלשה לומר לך שנים לפשוט שלשה למקושר ומדדריש דרשא זו על שטר קשור ופשוט מקרא דעפ"י שנים או ע"פ שלשה משמע דעדות של שטר הוא מה"ת דאי מדרבנן לא שייך למדרש ע"ז הקרא והגמ' לא קדחי רק דהקרא אתי לכדר"ע אבל בכל זה מדרבנן לא קדחי. ולכאורה יש לתרץ דרמי ב"י ס"ל כר' מאיר דעדי חתימה כרתי גבי גט אשה וא"כ גבי גט ודאי הוה מדאורייתא העדות ושפיר מיירי הקרא דשני עדים או שלשה לענין גט דמקושר הוא בשלשה ופשוט בשנים דבגט אשה לדברי מ"ד עדי חתימה כרתי ודאי הוה מה"ת העדות. אך לפ"ז הא תקשה מאי מקשה שם עפ"י שנים עדים או עפ"ש כו' אתי להקיש שלשה לשנים בפלוגתא דרע"ק ורבנן כו' וכיון דבארנו דכל עיקר הלימוד מקרא זה על גט מקושר ופשוט הוא רק למ"ד עדי חתימה כרתי אבל א"נ עדי מסירה כרתי לא מצי אתיא הקרא להכי וא"כ א"ל דהאי מ"ד דיליף מהכא ס"ל כר' יוסי דאמר שם במס' מרוח (דף ה) במה ד"א בד"נ אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר אלמא דס"ל דלא דרשינן ההיקש שנים לשלשה בד"מ וכתבו התוס' הטעם דלא דרשינן כן בד"מ מקרא זה דע"פ שנים דמשתעי גם בד"מ הוא משום כיון דבד"מ אתי לענין שבועה לא נוכל לדרוש שם כן וא"כ א"ל דהאי מ"ד נמי לא דריש לענין ד"מ להקישא וס"ל נמי דהתם אי נמצא אחד מהן קא"פ תתקיים העדות בשאר והקרא אתי לענין שטר דמקושר ופשוט וזה הלימודים דילפינן מהתם לעשות הנטפל לעבירה הוא מזה דכתיב גבי ד"נ והמ"ד שם רבי דלא מחלק בין ד"מ לד"נ ס"ל כמ"ד עדי מסירה כרתי וא"כ כל עיקר דין שטר הוא מדרבנן וא"כ ודאי לא דריש לזה הקרא כמבואר וצ"ע

הלכה ה כל עד שנחקרה עדותו בב"ד כללו ש"ד עד אין שומעין לו עכ"ל. וכתב הלח"מ כתב הטור בח"מ (סי' סט) אבל בדבר שמוכח שטעה כגון שמעיד חובתו של המביא אותו שומעין דמסתמא אין אדם מביא עד להעיד לחובתו ע"כ והוא עובדא בגמ' בפ"ב דב"מ ולא ידעתי למה לא הזכירו רבינו עכ"ל. ונ"ל ליישב דברי רבינו כן דהוא ז"ל מפרש ליה פירוש אחר בגמ' דאיתא שם כן כי הא דאבוה דר"פ אזל אייתי סהדי אמר להו ידעיתון ביה דרמאי הוא אמרו ליה אין אמר להו אנא רמאי אנא אמרו לו אנן לאו רמאי את קאמרי אמר ר"ה בדר"י מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשיה עכ"ל הגמ'.