כתר המלך חלק ב תיז

רק דהוא מטעם גזה"כ כמו מוציא ש"ר דמצינו דלקי מגזה"כ ומה קשה על מקדים תרומה דליתא לימוד דלקי

ונ"ל ליישב כן עפ"י מאי דבארתי לעיל בפ"א מה' חמורה ליכא קרא יתירא דלקי ורק דידעינן דלקי מזה דמרבינן יהיה לרבות שוגג כמזיד או מקרא דמרבי רע בטוב דאין מזמה"ד מזה ידעינן דהכא איכא מלקות אבל לא יש יתורא בקרא לזה וזה נוכל לומר דלאו מגזה"כ הכא דלקי רק משום דבדיבורא עביד מעשה ושפיר מקשה שם אבל רבינו דאומר דלקי מפי השמועה קאי על ציבור ושותפין דבהו ליכא מעשה והוא משום דפוסק כמ"ד אי עביד לא מהני אבל א"נ כאביי דאי עביד מהני וציבור ושותפין לא לקי בודאי כיון דל"מ ובתמורה לא לקי רק היכא דבדיבורא קעביד מעשה ולהכי כתבה התורה דלקי וא"כ נימא דהה"ד נמי מקדים תרומה לבכורים ודוק

הלכה ה מי שעבר על איסור כרת או מיתת ב"ד והתרו בו ולא קיבל עליו התראה כו' ואין מלקין אותו חזר ועשה כו' ואין מלקין כו' עכ"ל. והוא מגמ' דסנהדרין (דף פא ע"ב) גבי סוגיא דכיפה גבי מלקות נמי שיקבל התראה וכן כתב הלח"מ לעיל בפי"ב ה' ב' דרבינו לא ביאר שם בהדיא דגם גבי מלקות בעינן דיקבל התראה דסמיך על האי דינא דכתב כאן בפי"ח וכן כתבו התוס' במס' תמורה (דף ז ע"א) ד"ה אלא יקשה להר"מ כו' והלא התרו בו והוא קיבל עליו התראה דבלא"ה לא לקי כו' והכל הוא מסוגיא דסנהדרין שם וא"כ קשה טובא על דברי התומים בח"מ (סי' לח ס"ק א) סד"ה ודע דכתב אבל בחייבי מלקות א"צ להתיר עצמו ויצא לנו דין דבמלקות א"צ להתיר עצמו ולא ילפינן מד"נ עכ"ל והכא מבואר הכל להיפוך וצ"ע

פרק יט כל ל"ת כו' כל מח"ו מיתה ביד"ש כו' זר שאכל תרומה גדולה בין טהורה בין טמאה עכ"ל. והנה ס"ל לרבינו בזר דחייב במיתה על תרומה הוא אף על תרומה טמאה נמי ונ"ל להביא מקור לדברי רבינו מתוספתא מפורשת בפ"ה דתרומות וז"ל התוספתא סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין כו' אמרו להם ב"ה וכי במה החמירה תורה באוכלי תרומה לזרים או באוכלי תרומה לכהנים באוכלי תרומה לזרים טהור שאכל אח הטהור וטהור שאכל את הטמא וטמא שאכל את הטהור וטמא שאכל את הטמא כולם במיתה ובאוכלי תרומה לכהנים טהור שאכל הטהור כמצותו טהור שאכל את הטמא בעשה וטמא שאכל את הטהור וטמא שאכל את הטמא בל"ת והרי דברים ק"ו ומה אם במקום שהחמירה תורה באוכלי תרומה לזרים הרי הוא עולה מתוך החולין כו' מקום שהקילה תורה באוכלי תרומה לכהנים א"ד שתעלה מתוך החולין עכ"ל התוס'

והנה תחלה צריך לבאר דברי התוספתא כי יש בה ט"ס דכתב טמא שאכל את הטהור הוא בל"ת ובזה הלא כ"ע מודים דהוא במיתה כדאיתא במס' סנהדרין (דף פג) ויליף לה מקרא דושמרו את משמרתי כו' וכן מה שמסיק וטמא שאכל את הטמא הוא בל"ת נמי צ"ל דט"ס הוא או דנימא דגם הוא במיתה ולפי התירוץ דמשני הגמ' במס' חולין (דף קיג ע"ב) הא דידיה הא דרביה וא"כ לדידיה דס"ל דאחע"א ס"ל דטמא שאכל תרומה טמאה נמי במיתה ולהני תירוצי דשא"ה דגלי קרא צריך לומר דמיירי כמו שכתבו התוס' במס' סנהדרין (דף כג ע"ב) ובמסכת חולין (דף קא ע"א) דהיכא דנטמא הגוף תחלה מייל וחייב כמו בתרומה טהורה שאכל טמא אבל מ"מ זה חזינן דהתוספתא א בטעות הוא וצריך לומר על ל"ת במיתה ועל טמא שאכל טמא או במיתה או בעשה כמו טהור שאכל את הטמא דאומר דהוא בעשה כמו דאומר שמואל משום ר"א שם בחולין (דף קיג) אבל זה ודאי ס"ל דזר שאכל תרומה טמאה הוא במיתה וזהו החומר שבזר דכולם במיתה אף אי אכל תרומה טמאה כדברי רבינו. והנה הלח"מ הכא הקשה ע"ד רבינו דמנ"ל זה כיון דכל עיקר הלימוד דזר שאכל תרומה הוא במיתה ילפינן לה מקרא דכתיב גבי כהן שאכל בטומאה ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש א"כ די לבא מה"ד להיות כנדון ולא נדע על תרומה טמאה ובס' שעה"מ פי"ז מה' איסורי ביאה ה"ח באה"ד ד"ה גרסינן כתב תחלה לתרץ דטעמיה של רבינו הוא דכמו דאם אכל בטומאת הגוף דנטמא הגוף תחלה חייב הה"ד ודאי כן באיסור זר דאיסור זרות הוא תחלה להכי חייב אף על טמאה עיי"ש. אך לפי המבואר בתוספתא זו וראי אינו כן דא"נ כן דלהכי חייב משום דאיסור זרות הוא תחלה ובאיסור טומאה לכהן הוא נמי כן דאי נטמא תחלה חייב א"כ לאו חומר הוא בזרים מבכהנים דגם בכהנים אי אכל תרומה טמאה והוא טמא תחלה נמי חייב דומיא דזרות דהוה תחלה אלא ודאי צריך לומר כמו דמסיק השעה"מ דמשום גזה"כ של ומתו בו כו' אז אפילו אי נטמא הגוף תחלה נמי פטור ממיתה ושפיר אומר דזהו חומר דהכא בכ"ג הוא במיתה והתם בכ"ג אינו במיתה אי אכל תרומה טמאה כהן אף אי הוא טמא מ"מ א"ח מיתה כמבואר וצריך לומר טעמו של הלח"מ הכא דרק גבי טומאה לגבי כהן שהוא מותר בתרומה אוקי טומאה להדי טומאה וה"ל כתרומה טהורה דמותר בה אבל בזר דלעולם אסור בתרומה א"כ כשהוא טמא והיא טמאה דהוי קדש לגבי חייב והביא השעה"מ ראיה לדין זה מגמ' דשבת ומהתוספתא שבארנו הוא ג"כ ראיה נכונה כמבואר

והנה מצאתי בירושלמי בפ"ב דבכורים ה"א מתני' מסייע לר' יוחנן אוכלי תרומה בזדון טהור שאכל טהור וטמא שאכל טמא וטהור שאכל טמא וטמא שאכל טהור בעון מיחה אוכלי תרומה בכהנים טהור שאכל טהור כמצותו טהור שאכל טמא בעשה טמא שאכל טהור וטמא שאכל טמא בל"ת והוא ג"כ מפורש כדברי התוס' וכדעת רבינו דאוכל בזרות חייב אף על תרומה טמאה ומה שמסיק טמא שאכל טהור וטמא שאכל טמא בל"ת מפרש הפ"מ כן דטמא שאכל טהור הוא בל"ת ובמיתה ג"כ וטמא שאכל טמא ה"ז עובר בל"ת אבל אינו לוקה לפי שאינה קודש ע"כ. והוא לא כדברי הלח"מ הכא דכתב דלוקה כו' ורק כמו שמבאר השעה"מ הכא בפ' י"ז מה' א"ב דאף מלקות לית ביה כמו שהוכיח מסוגיא דכל הבשר עיי"ש ודוק

שם בל"ת שאין בו כרת ל"ת ע"ב השוחט את הפסח על החמץ. והנה קשה לי מ"ט לא כתב נמי רבינו כהן הזורק את הדם על החמץ והמקטיר את האימורין וכמו שכתב רבינו לעיל בפ"א מה' ק"פ ה"ה דלקי על כולהו מגמ' דפסחים (דף סג ע"ב) וכמו דקחזינן דקחשיב בל"ת ל"ד המקדיש בע"מ ובל"ת ל"ה קחשיב השוחטו והזורק את דמיהן והמקטיר אימוריהן כל אחד לל"ת בפ"ע ומ"ט לא קחשיב הכא כמו כן וכן חזינן בל"ת ע"ב דקחשיב המוציא מבשרו חוץ לחבורתו והאוכל מבשרו חוץ מחבורתו ואע"פ שגם לעיל במנין המצות נמי לא קחשיב רק במצות ל"ת מ' קט"ו שלא ישחוט הפסח על החמץ ולא קחשיב הזורק והמקטיר מ"מ התם לא קחשיב ליה רק מנין ולאו בפ"ע ליתא הכא מפורש אבל הכא דקחשיב מנין הלוקין ה"ל למיחשב וכמו נמי התם דלא קחשיב רק שלא להוציא מן בשר הפסח חוץ לחבורתו בל"ת קכ"ג דזהו ל"ת בפ"ע אבל האוכל דזה ידעינן מכל דבר שיצא חוץ למחיצתו כמו שכתב רבינו לעיל בפ"א מה' ק"פ לא קחשיב וכן הוא בתוספתא דמכות פ"ג המוציא כזית מה"פ מבית לבית בשעת אכילה ה"ז חייב שנאמר ל"ת כו' אם בשלו עובר עליו משום פסול קודש וט"ס יש שם וצ"ל אם אכלו עובר עליו משום פסול קודש והוא כמו דאיתא בפסחים (דף פה ע"א) בברייתא שם והאוכל ה"ז בל"ת ומפרש לה רש"י ז"ל כדאמר בפ' כל שעה כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו וזהו שאמר משום פסול אמנם הכא לענין מנין הלוקין קחשיב בתרתי וא"כ ה"נ לענין מלקות נחשב בתרתי השוחט והזורק והמקטיר כל חדא במלקות בפ"ע כמו התם דמנו המוציא חוץ לחבורתו והאוכל כ"א בפ"ע ומכ"ש לפי מאי שכתב המשנה למלך לעיל בפ"א בשם דברי הירושלמי דמשכחת דהזורק חייב