כתר המלך חלק ב תטז

לכ"ע אף למ"ד דלא ילפינן דורות משעה מקרא גופיה דאמרינן דוקא דבר הגדול כמבואר ודוק

פרק יג הלכה ה מי שנתחייב מיחה בחוה"מ מעיינין בדינו ואוכלין ושותין ב"ד ואח"כ גומרין את דינו סמוך לשקיעת החמה והורגין אותו עכ"ל. והנה זהו מהגמ' דמ"ק (דף יד ע"ב) ואמר שם אתי מצפרא ומעייני בדינא ואכלי ושתי ובאים סמוך לשקה"ח וגמרי לדינא וקטלו ליה כו' וקשה לי כיון דקיי"ל דבדיני נפשות גומרין לחיוב למחרת ומלינן לדינא כדאיתא שם בפ' אחד ד"מ דגומרין ליום המחרת וא"כ בחוה"מ נמי ע"כ מאתמול היה העיון בדין ונשאר רק הגמר דין למחר וא"כ ל"ל עוד לבוא מצפרא ולעייני בדינא אשר עיינו מאתמול ורק הגמר דין נשאר למחר היה להם לבוא סמוך לשקיעת החמה ולגמור הדין ומ"ט אמר אתי מצפרא עוד ול"ל דהוא מהטעם שכתב רבינו לעיל בפ' ב' דמשכימין בבקר למחר והמזכה כו' והמחייב כו' וקאי האתי מצפרא דאמר התם על יום המחרת אשר מאתמול עיינו בדינא ולמחרת המה משכימין ומעיינין בדינו של אתמול ולהכי אומר מצפרא כמו שאומר רבינו ומשכימין אך לא רמי להתם דהתם הוא כי היכי דלא לענות את דינו אמר ומשכימין אבל הכא כיון דגומרין בשקיעת החמה ל"ל השכמה היום הא מאתמול עיינו כבר וצ"ע

פרק טו הלכה א כיצד כו' עולה לשם הוא ועדיו וידיו אסורות כו'. והנה המפרשים לא הביאו מקור לזה דידיו אסורות אך זה נמצא במדרש תנחומא פ' פקודי פ"א משכן כו' איש שהוא מחויב סקילה כו' ובאין העדים ועוקדין לו ידיו ורגליו ושמין אותו בבית הסקילה אלמא מבואר הוא שם דעוקדין לו ידיו ורגליו ורבינו אף דלא כתב רק ידיו ולא רגליו אולי היה כן בגירסתו או ס"ל דעולה ברגלים לא אסורות ושם עקדו רגליו ולהכי אומר בשעה שעולה לשם ידיו אסורות ולא רגליו ודוק

הלכה ו מ"ע לתלות את המגדף כו' והאיש נחלה ואין האשה נתלית שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו עכ"ל. וכתב הלחם משנה שם וחכ"א האיש נחלה ואין האשה נתלית שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ ולא אותה עכ"ל. ודבריו אינם מדוקדקים דלפי המסקנא שם (דף מו) אינו מפיק מקרא דאותו ולא אותה דצריך על אותו בלא כסותו ורק ילפינן זה מקרא דכי יהיה באיש איש ולא אשה וצ"ע

פרק טז הלכה יא ואם הוסיף לו רצועה אחת על האומד ה"ז גולה החזן כו'. ונ"ל לומר א שרבינו לא ביאר זה הא דאמרינן במס' ב"ק ודף לב) כגון שטעה הדיין המונה במנינא ובהכי חייב גלות ורבינו לא ביאר זה דמיירי בכה"ג מ"מ לא קשה. דהנה כ"ז הא מוקמינן לה בב"ק שם רק בתחלה דמתני לה אסיפא דפטור משום דלא סגי ליה בגלות משום דס"ל דהנכנס ברשות מקרי שוגג קרוב למזיד דה"ל לאסוקי אדעתא וה"נ קשה משליח ב"ד שהוסיף דבעי לאסוקי אדעתא וצריך לומר דטעה הדיין דדמי לזה אבל אחרי דמסיק דמאן דתני ארישא אסיפא חייב ול"א דזה מקרי קרוב למזיד הא דבעי לעיוני וה"נ לא בעי לאוקמי כשטעה דזה לא מקרי קרוב למזיד עתה הא דבעי לאסוקי אדעתא וא"כ כיון דרבינו פוסק לעיל בפ"ו מה' רוצח הי"א כמ"ד דחייב אי נכנס ברשות שוב אינו צריך לאוקמי כשטעה דהגמ' לא מוקי זה רק למ"ד דפטור אם נכנס ברשות ובל"ז לא מקשה ולהכי לא הביא רבינו זה אלא כתב סתם דאם הוסיף לו רצועה אחת על האומד ולא מוקי כשטעה כמבואר ודוק

שם לפיכך כל המכה את חבירו אפילו הכה עבד הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה עכ"ל. והנה בגמ' דמכות (דף ח ע"ב) אמרינן דישראל גולה ולוקה ע"י עבד וכותי ומקשה שם אלא לוקה אמאי דלטייה ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כו' אלא אמר ר"א בדר"א הב"ע כגון שהכהו הכאה שא"ב ש"פ דאר"א אר"י ולא מקשינן הכאה לקללה עכ"ל הגמ'. והנה רבינו לא הביא רק דין עבד ודין כותי לא הביא משום דס"ל דזה דמקשה הגמ' בעושה מעשה עמך הוא קאי על כותי ולא על עבד ולא ס"ל כמו שמפרש הריטב"א ז"ל שם בגמ' לדחוק דגם על עבד מקשה דעבד ס"ל לרבינו דמקרי עושה מעשה עמך וכיון דרבינו פוסק כמ"ד דמקשינן הכאה לקללה וא"כ ס"ל להכי דכותי פטור אבל על עבד חיוב דהוא עושה מעשה עמך קרינן ביה וכותי ס"ל לרבינו דפטור מטעם זה דאינו עושה מעשה עמך ומקשינן הכאה לקללה ולהכי אינו מביא דין כותי ודברי הכ"מ תמוה דכתב ומשמע דלרבותא נקיט עכו"ם שישראל לוקה ע"ז וכ"ש עבד שהוא מקיים מצות ומפרש דמיירי בעכו"ם ממש וכותי ל"ד. ובאמת הסוגיא שם קאי על כותי מהכותים שנתגיירו בימי עזרא דקאמר כגון שהעיד בו והוזם משמע דקאי על מי שהיה מחויב מלקות דאר"י אבל עכו"ם ממש לית ביה מלקוח דאזהרתן ז"מ וכן שמקשה דכותי גבי עבד עבד בר עדות הוא משמע דכותי ניחא דהוא בר עדות משמע דלאו בעכו"ם ממש דלאו בר עדות הוא כמו עבד וא"כ דמיירי בכותי הא מקיים מצות יותר מעבד דאינו חייב רק בל"ת ומ"ע שלא הז"ג ורק בזה אינו שוה לעבד דהוא אינו שומר מצות של דבריהם ומשו"ה לא הוי עושה מעשה עמך אבל העבד הוא עושה מעשה עמך ולהכי לא הביא רבינו מכותי דמקיש הכאה לקללה ומעבד מביא ודוק

פרק יז הלכה א כיצד כו' לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר מכין אותו ל"ט שאם יוסיף לו אחת נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו עכ"ל. והכ"מ והלח"מ דחקו ליישב הסוגיא דאמר דחכמים פחתו חדא ולדעת רבינו הוא שלא יעבור על בל יוסיף ומקור לא הראו לד"ר. וכמו"ח הגאון ז"ל הראה מקור לזה שהוא מדרש מפורש בפ' קרח (פ' יח) ארבעים כנגד ארבעים קללות כו' ואמרו חכמים ל"ט ופחתו אחת משום לא יוסיף אלמא שאומר בהדיא כדברי רבינו דחכמים פחתו חדא משום שלא יעבור על בל יוסיף והוא המקור לדברי רבינו ודוק

הלכה ז במשל"מ ד"ה כל מי כו' והמגיה כתב דהא דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן היינו במקום שפטור ממלקות כגון לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכדומה אבל האוכל חמב"פ כו' עיי"ש. ודבריו ז"ל ליתא כלל מסוגיא ערוכה דמס' מגילה (דף ז ע"ב) דאמר שם חלוקין עליו חביריו כו' תנינא אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בכרת וזה זדונו בידי אדם ואם איתא אידי ואידי בידי אדם הוא והא יוה"כ דחייב מלקות מדינא ואעפ"כ אמרינן בזה דחייבי מלקות שלקו נפטרו מידי כריתתן אלמא דבכל חייבי כריתות כן הוא וכן כתבו התוס' במס' שבועות (דף ז ע"ב) ד"ה בשוגג עיי"ש ודוק

פרק יח הלכה ב כל לאו שאב"מ אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר כו'. וכתב הלחם משנה ד"ה כל בסה"ד ואע"ג דר' יוחנן אמר במימר דהוי לאו שיש בו מעשה שם בפ"ק דחמורה לא רצה רבינו לפסוק כותיה בזה משום דמשמע ליה דכיון דבכל המקומות שהביא הגמ' מימרא זו הזכירו מומר ודאי כך נאמרה המימרא ור' יוחנן מסברא דנפשיה אמר לא תיתני מימר כיון דהגמ' מביאו בכל המקומות משמע דלא חש לדברי ר' יוחנן אלא סובר הגמ' דמפקינן משום דרשא אע"ג דאין אנו יודעים אותו ופוסק רבינו כסוגית הגמ' עכ"ל. והנה כמו"ח הגאון ז"ל הקשה ע"ז מגמ' דתמורה (דף ד ע"ב) דאמר ומ"ש מימר דלקי משום דבדיבורו עביד מעשה מקדים תרומה לבכורים נמי לילקי משום דבדיבורו עשה מעשה כו' ואי כדברי הלח"מ דמפקינן ליה משום דרשא דהכא לוקין א"כ מאי מקשה הגמ' דלמא משו"ה לקי מימר לאו משום דבדיבורו עשה מעשה