כתר המלך חלק ב תיד

כו' ואשמועינן דגוף הקרקע לא קנוי ללוקח וה"ל מוחזק לאביו לפני מותו דאי כקנין הגוף ה"ל ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כו' וא"כ קשה כיון דרבינו פוסק בזה כרשב"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כמבואר לעיל בפ"ד מה' בכורים ה' ו' ה"ל להביא זה הברייתא דנוטל פי שנים בשדה החוזרת ביובל ומ"ט השמיט

ונ"ל ליישב כן דהנה רבינו פוסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וס"ל נמי דאחין שחלקו לקוחות הן והקשו עליו המפרשים דאיך מצא ידיו ורגליו כקושית רב יוסף בגיטין (דף מח) דא"כ לא מייתי בכורים רק חד בר חד כו' ותרצו המפרשים כן דהנה רבינו ז"ל לעיל בפ"ד מה' בכורים ה' ז' מפרש לה החילוק שאומר רב חסדא שם מחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון ד"ה מביא וקורא דקאי על כל מוכר שאם מכר ביובל ראשון דאכתי לא סמיך דעתא ביובל ראשון דיוחזר לו ומשו"ה מביא וקורא אבל ביובל שני דסמיך דעתא של מוכר מביא ואינו קורא וא"כ שפיר משכחת לה דמביא ביובל ראשון שמכר ורב יוסף דאמר דלא מצא ידיו ורגליו ס"ל דלא כרב חסדא דמחלק בין יובל ראשון ליובל שני ועיין בפני יהושע שם ובש"א (סי' צה) מה שביארו בזה. נמצא דלדברי רבינו פסקינן דביובל ראשון מביא וקורא והוא ע"כ כחו שאמר הגמ' שם דצריכותא דאכתי לא סמיך דעתא וא"כ נחית אדעתא דארעא וא"כ הלוקח נחית אדעתא דארעא כיון דהמוכר לא סמיך דעתא ביובל ראשון דיוחזר לו וממילא הוה אצל לוקח קלין הגוף וא"כ לפ"ד רבינו זה הכא בשדה החוזרת ביובל אצל היורשים א"כ אצל היורשים אף ביובל שני הוה כמו המוכר עצמו ביובל ראשון דלא סמיך דעתא דאצלם לא חזרה השדה עוד וא"כ הוה אחר מיתת המוכר והשדה אצל הלוקח בקנין הגוף וא"כ בכל פעם הוה ראוי והבכור אינו נוטל פי שנים ורק רבא דמייתי האי ברייתא הכא הוא כדברי רב יוסף דלא מחלקינן בין יובל ראשון לשני אבל לדידן דמחלקינן ליתא להאי ברייתא כיון דה"ל אצלו קנין הגוף אינו נוטל פי שנים כמבואר ודוק

הלכה ו בכור שמכר חלק בכורה כו' בד"א בשלא מיחה אבל אם מיחה כו' ואפילו מיחה בענבים כשהן מחוברין ובצרום כו' לא ויתר כו' אבל אם דרכום וחלק עמהם בשוה ביין כו' ויתיר בשאר הנכסים כו' עכ"ל. וכתב הרה"מ ז"ל אמר רבה מסתברא טעמיה דר"א כו' אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפילו דרכום וקיי"ל דרבה ורב יוסף הלכתא כותיה דרבה כו' עכ"ל. והכ"מ כתב ע"ז כתב הרה"מ וקיי"ל דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה ויש לתמוה עליו חדא דאנן אפכא תנינן דהלכתא כרב יוסף כדאיתא בפ' ועוד ליכא פלוגתא בין רבה לרב יוסף אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא וצ"ע דל"פ עכ"ל. והלח"מ כתב כ' הרה"מ ז"ל דהלכתא כרבה לגבי רב יוסף והקשה הכ"מ דאנן קיי"ל כרב יוסף ואני אומר דהתוס' ז"ל בשבועות (דף מד) בד"ה שומר אבידה האריכו לבאר הלכתא כרבה לגבי רב יוסף ומ"מ צריך לבאר דמשמע דליכא פלוגתא ונ"ל דלפי פירוש רבינו ז"ל איכא פלוגתא וה"פ כו' ואתי שפיר לפ"ז לשון ורב יוסף אמר דמשמע דפליגי עכ"ל

ונ"ל לענ"ד דדברי הכ"מ נכונים ולא כמו שהבין הלח"מ דבריו דהנה גם בזה יסבור הכ"מ דבכל מקום הלכה כרבה לגבי רב יוסף כשיטת התוס' והרה"מ ז"ל אך זה מקשה הכ"מ דהכא הלכתא כרב יוסף משום דאומר שם והיכא אתמר דרמב"ח אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל בכור ופשוט שהניח להן אביהם ענבים ובצרום זיתים ומסקום בכור נוטל פי שנים אפילו דרכום מעיקרא ענבי השתא חמרא ארב"ח ליתן לו דמי היזק ענביו עכ"ל. וא"כ מצינו דר"י אמר שמואל ס"ל נמי כרב יוסף דאפילו דרכום כמו שמפרש הרשב"ם ז"ל דמיירי כגון שמיחה וא"כ כיון דקיי"ל הלכתא כשמואל בדינא הלכתא בזה נמי כרב יוסף כמו שמדייק הגמ' במס' כתובות (דף יג ע"א) ובמס' ב"מ (דף קי) דהא קיי"ל הלכה כר"נ בדיני וא"כ אין הלכה כר"נ אלמא דהכלל של הלכה כר"נ בדיני מפיק מהכלל שאומר שם דקרקע בחזקת בעליה עומדת וה"נ בזה דהלכה כשמואל בדיני ראיה דהלכתא הכא כרב יוסף לגבי רבה וזהו שאמר הכ"מ כדאיתא בפ' היינו מה ששמואל ס"ל כותיה וא"כ דברי התוס' במס' שבועות דכתבו דהלכה כרבה לגבי ר"י לא שייך הכא

אמנם נ"ל ליישב דברי רבינו דפוסק הכא כרבה כדברי הרה"מ כן דא"נ כמו שמפרש לה הרשב"ם ז"ל דר"י אמר שמואל דאמר הניח להן אביהן ענבים ובצרום כו' מיירי נמי באופן זה שאומר רב אסי בכור שמיחה א"כ ה"ל לומר בכור שמיחה והניח ענבים כו' ודרכום ועתה עיקר חסר מה"ס. וע"כ נ"ל לומר דרבינו ז"ל יפרש כן דר"י אמר שמואל מיירי בענין אחר ולא מיירי כלל מיחה ורבינו יפרש לה לענין של ויתר ורק רב יהודה אמר שמואל אזיל לשיטתו דהוא ס"ל לעיל (דף קכד) דהלכה כרבנן דאף במלוה בשטר אינו נוטל פי שנים וכ"ש בשבח ובכ"ז ס"ל דאי הניח להם ענבים ובצרום נוטל פי שנים אף דאינו נוטל בשבח מ"מ זה הוה כשבת דאתי ממילא דה"א הענבים היו בעול' ואומר אפילו דרכום ומקשה דרכום ודאי מעיקרא ענבי והשתא חמרא וא"כ ודאי לא חשיב כשבח דאתי ממילא ומשני ליתן היזק מה שהזיק ולא שייך כלל הא דרב יהודה אמר שמואל על לעיל הפלוגתא דרב ורב יוסף ורק רב עוקבא ב"ח אמר המאמר שלו על שני הדברים ורבינו הא אינו פוסק בזה כשמואל דס"ל כרב פפא דלעיל דרק בדיקלא ואלם וארעא ומסיק שרטון ס"ל לרבנן דנוטל פי שנים אבל בזה דשמואל אינו כן ושפיר השמיט וזה הכלל דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה נשאר שפיר כמבואר. והנה הרי"ף ז"ל שם בהלכות השמיט כל המאמר שם מבכור שמיחה ולא הביא כלל זה וצ"ע

הלכה ו מי שיבם את אשת אחיו הרי הוא יורש כל נכסיו של אביו המוחזקים וכל הראויין לבא לאחר מכאן הרי הוא בהן כו' וכשם שאינו נוטל ממנו בראוי כך אינו נוטל בשבח ששבחו נכסים אחרי מות אביו משעת מיתה עד שעת חלוקתו עם אחיו בנכסי אביו כו'. וכתב הרה"מ ופירש רבינו בשבח ששבחו נכסים של האב אחר מיתת האח כו' וזהו מוכרח לפרש שאין לומר בנכסי האח שאינו נוטל שבח שהרי בנכסי אחיו אינו חולק עם אחיו והכל שלו בין קרן ובין שבח והרי הוא כבעל כו' עכ"ל. והנה בש"ע אה"ע (סי' קכג ס"א) יש שני דעות בדברי הרמ"א שם די"א דכל שמקרי ראוי גבי בכור מקרי ראוי ג"כ אצל יבם וי"א דיבם נוטל במלוה ובשאר ראוי רק שאינו נוטל בראוי של אביו אם מת אחר אחיו כו' והב"ש הביא בשם הטור שס"ל שלא כדעת הרה"מ אלא אינו נוטל כלל במלוה ובראוי של אחיו עיי"ש

ונ"ל להביא ראיה לדעת הטור שאינו נוטל בראוי אף משל אחיו מהא דאיתא במס' גיטין (דף עד) ה"ז גיטך כו' ע"ט כו' לא נתנה זקוקה ליבם רשב"ג אומר נותנה לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים כו' והוא משום דרשב"ג ס"ל לו ואפילו ליורשו והנה תקשה דהכא מיירי לענין לפטור מיבום כמו לא נתנה אינה זקוקה ליבום וכן הוא מפורש בירושלמי רשב"ג אומר תנתן לאביו ולאחיו והיא פטורה מן החליצה ומן היבום נמצא דמיירי שיש לו אח שצריך ליבם וא"כ הוא היורש ואחרי מיתת אחיו תיכף הוא היורש שחל עליו מצות יבום וצריך ליתן לו זה ולא לאב ולשאר קרובים ונהי דאח"כ שקיבל המאתים זוז נעשה הגט למפרע ותפטר מן יבום אבל כ"ז שלא קיבל הוא היורש ואיך נותנה לאביו או לאחת מן הקרובים דלא מקרי המה יורשיו וע"כ צ"ל דיבם אינו נוטל בראוי היינו במלוה וזה המאתים זוז שהיא צריכה ליתן מקרי ראוי ולהכי הוא נותנה לאביו שבזה אב קודם לכל יוצאי ירכו ושאר קרובים היינו אם יש לו בן אחים ואח אחד שהאח נוטל המוחזקים ובני האחים שיורשים ביחד עם האח המיבם בראוי נוטלים את המאתים זוז שבזה המה יורשים שוים ליבם ובזה נעשה התנאי והגט בלי אפילו ליורשו והוא כמבואר. ונ"ל דמלת האח שכתב כאן בהרה"מ ז"ל הוא ט"ס וצ"ל אחרי מיתת האב דאי כדגרסינן אחרי מיתת האח ומשמע דאלה ששבתו קודם מיתת האח לא מקרי ראוי זה לא נשמע