כתר המלך חלק ב תיג

מיירי כשחב לאחרים והת"כ דמייתי הוא דס"ל דמיירי בכל גונא הברייתא כמו שכתב הק"נ כמבואר

ועוד נ"ל לומר אף שרבינו ס"ל נמי חילוק של הרמא"ב ז"ל מ"מ ס"ל להר"מ כמי שבארנו דמיירי כשחב לאחרים. דהנה אומר כן לימא כו' מ"ם הילך לאו כזכי דמי וכתבו התוס' דזה דאמר שמואל מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר אותו טעם לאו עיקר הוא כו' וזה, דוחק אך כפי מאי שבארנו ניחא דהכא מיירי דחב לאחרים וא"כ אכתי תקשה כמו שמבאר הק"נ דאמאי אמר שמואל דאם בא לחזור חוזר דנהי דלא הוי תפיסה נגד דעת אחרים אבל הלוה מ"מ אינו יכול לחזור כו' וצ"ל דיכול לחזור מטעם דחייב באחריותו וא"כ חוזר כה"כ דלקבל אחריות שפיר אמר שמואל הטעם ע"ז דיכול לחזור מתוך שחייב באחריותו והוא מיירי רק כשחב לאחרים דע"ז שייך תירוץ זה כמבואר

והנה בס' קצות החושן (סי' קה) כתב לדחות גם אח הראיה השניה שהביא הרה"מ מגיטין (דף יא) אשר הלח"מ הסכים ע"ז וז"ל גם ראיה האחרונה אינו מכיר דז"ל הגמ' בגיטין (דף יא) ש"מ התופס לבע"ח קנה כו' ואפילו במקום שחב לאחרים אר"י התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וא"ת משנתנו כל האומר תנו כאומר זכי דמי והתם ודאי כיון שאינו תב אלא לבעלים והבעלים בעצמם אומרים זכה ורצו בדבר ודאי אין זה חב וגם בתופס לבע"ח אם הבע"ח אומרים זכה בשביל זה ודאי זכה אבל היכא דהלוה אמר זכה וחב לבע"ח זה לא שמענו עכ"ל

ולענ"ד נ"ל לומר דניחא הראיה שהביא הרה"מ מזה הסוגיא דצריך לכאורה להבין לפ"ד הקצוה"ח דברי הגמ' שם דאמר אפילו דחב לאחרים היכא רצה לומר מזה על חב לאחרים הא הכא אינו חייב רק לבעלים והבעלים בעצמם מזכים לו. וע"כ נ"ל ליישב כל הסוגיא כן דהנה הרא"ש ז"ל הביא בפ"ק דב"מ דעת הרי"ף ז"ל דס"ל בתשובה דדוקא במקום דאיכא פסידא לבע"ח כגון דמית לוה ואי לא תפיס למלוה מפסיד כו' כה"ג אמרינן דקנה ותקנה הוא שהתקינו כו' ולא נראה לי דאר"י התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה מכלל דהיכא שאין חב לאחרים מדינא קנה ולא מחמת תקנה ולא מסתבר לומר דה"ק ר"י דהיכא דחב לאחרים לא עשו תקנה כו' אלמא דינא קאמר הלכך נ"ל דשורת הדין קאמר. והנה קשה לכאורה לפ"ד הרי"ף דהוא תקנה מה שקנה חבירו ולא תקנו רק במקום דאיכא פסידא וא"כ מ"ט הכא גבי עבד אומר דקנה למי נתקן הכא התקנה. וע"כ צ"ל דדברי הרי"ף ז"ל הוא רק לפי המסקנא הכא בגיטין. ויבואר כן דהגמ' אמר ש"מ התופס לבע"ח קנה והוא לא מטעם התקנה אלא מדינא והוא ע"כ כמו שביאר הר"ן שם וז"ל הקשה ר"י ז"ל כו'. ועוד דא"כ היכא בעינן למילף מהכא דתופס לבע"ח קנה שא"ה דהאדון ניתנו לו ע"ד כן ול"נ דברים כפשטן דמתניתין שמעינן דכל אדם מדעתו יכול לעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו ומשו"ה כיון שהאדון אומר תן שטר שחרור זה לעבדי הרי שליח יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו והרי הוא כאלו עומד במקומו של בע"ח. וכתב רש"י בפ"ק דב"מ (דף יא) וא"כ משנתנו דמשמע מינה דתופס לבע"ח אפילו במקום שחב לאחרים קנה כל האומר תנו כאלו אומר זכה ואין זה כשאר תופס שהרי האדון עשאו שליח לזכות בו אע"פ שהעבד לא ידע זכין לאדם שלא בפניו כו' עכ"ל. ויבואר כן תחלה אמר ש"מ התופס לבע"ח וא"ל אפילו במקום שחב לאחרים דלא הוי הכא מטעם תקנה דנימא דבמקום שחב לאחרים לא התקינו אלא דהוי מטעם שביאר הר"ן ז"ל דהוי כמו שהשליח תופס בעצמו לזכות עבור העבד ונעשה שליח לקבלה עבורו ואף דהעבד לא עשאו שליח וא"כ ש"מ דכיון דמיירי דאומר תנו לאו כאומר זכי דמי לפי הס"ד הוא הדין דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה ונעשה בעצמו שלית הבע"ח ממש והוה כאלו תפוס הוא דאל"כ האיך משתחרר דכאן מי עשאו שלית א"ל לא לעולם לא קנה במקום שחב לאחרים דבמקום דלא חב הוה רק תקנה וחב לא התקינו והכא כיון דאומר תנו כאומר זכי והבעה"ב מזכה לשליח זה והוי מטעם שליח ואין ענין לתופס לבע"ח כמו שביאר הר"ן ז"ל ולהכי מהני הכא וא"כ שפיר כתב רבינו דינו דהיכא דאומר זכה לחבירו הוא קונה אפילו חב לאחרים כיון דאומר דהכא התקנה של תופס לבע"ח ליתא ומ"מ כיון דאומר תנו כאומר זכי וא"כ נעשה שליח לא לקנוח וזכה הוא מעצמו כמו גבי עבד דנעשה שליח לקבלה וא"כ זכה אף אי חב לאחרים הכא ושפיר מייתי הרה"מ ז"ל ראיה מזה לדינא דידן הכא דקונה בכ"מ אי אמר זכה לחבירו כיון דאף אי ליתא דין של תופס מ"מ הכא זכה דנעשה שליח עבורו כמבואר ודוק

הלכות טוען ונטען

פרק ט הלכה ז שנים שהם אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבין ע"ג בהמה אחת כו' זה אומר הכל שלי וז"א הכל שלי כ"א משניהם נשבע בנק"ח שא"ל פחות מחציו ויחלוקו כו' ולקמן בה' ט' כתב רבינו היו שנים אדוקין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת עכ"ל. וכתב הלחם משנה שנים כו' אוחזין בכלי אחד קשה דאמאי נוטל זה החצי להוי כטלית דזה נוטל עד מקום שידו מגעת כו' וקשה מזה עוד דברי הרה"מ ז"ל שכתב בדין זה הטלית שיש חולקין ולכך רבינו לא הזכיר טלית אלא כלי משמע דבכלי ל"א עד מקום שידו מגעת ול"י וצ"ע דהא אפילו בשטר א"ל בגמ' זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו' אע"ג דרבינו בשטר לא פסק הכי מ"מ חילוק בין טלית לכלי ל"י וצ"ע עכ"ל. ונ"ל ליישב כן דהא חזינן דהטור והמחבר בח"מ (סי' קלח) התחיל ב' שהיו אוחזין בכלי אחד כו' במה דברים אמורים כשאוחזים בשפת הטלית שאין ביד אחד כו' ולא חילקו בין כלי לטלית. אמנם דברי רבינו ניחא על פי מאי שכתב השיטה מקובצת במס' ב"מ (דף ח) שם וז"ל שנים אדוקין פרשנא לעיל דמשו"ה קתני אדוקין ולא אוחזין משום דאדוקין משמע בגוף הטלית ואוחזין משמע דתפסי בכרכשתא אלא דגמ' לא אסיק אדעתא הכי ופריך אלא מתניתין ה"מ לה כו' עכ"ל. נמצא כן דבתחלה כתב רבינו דין שנים שהיו אוחזין בכלי אחד ואוחזין הוא הכונה שאוחזים בשפת הכלי אשר אין להם שום שויא והוה הדין דיחלוקו ואח"כ כתב בה' ט' היו שנים אדוקין בטלית דאדוקין הוא הפשט בגוף הטלית הוה הדין דזה נוטל עד מקום שידו מגעת וכן הדין בכלי שאדוקין הוה הדין כן ואח"כ מסיק היה זה אוחז בחוטין בשפת הטלית רק אחיזה הוה הדין החלוקה כמו הכלי ובאשר כי עיקר החילוק נמצא בגמ' בטלית להכי נקט רבינו בזה גבי טלית אבל בכלי אם היו אדוקין הוה הדין כמו בטלית כמו דאיתא בח"מ וכונת הרה"מ נמי כן הוא דבכלי דרך להחזיק רק בשפת ואין בזה חילוק אבל בטלית נמצא בגמ' חילוק של אדוקין דהוה בגוף נקיט רבינו בזה החילוקים כמבואר ודוק

פרק יד הלכה ב כל חזקה כו'. והנה המשל"מ מקשה הכא על הטור ח"מ (סי' קמו) שכתב ודין הפירות פירשתי למעלה כו'. והנה המשל"מ נשאר בצ"ע אבל כבר הקשו זה הדו"פ והסמ"ע סי' קמו ס"ק יט) ומתרצים דברי הטור עיי"ש ודוק

הלכות נחלות

פרק ג הלכה א אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין לבא לאחר מיתת אביו אלא בנכסים המוחזקין לאביו שבאו לרשותו שנאמר בכל אשר ימצא לו כו'. והנה קשה לי מ"ט לא ביאר רבינו הכא בכל הפרק אח דברי הברייתא אשר מביא רבא במס' גיטין (דף מח) דאמר מתניתא מסייע לרשב"ל דתניא בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל ופירש רש"י שדה החוזרת לאחים מחמת שמכרה אביהם