כתר המלך חלק ב תיב

ר"נ היינו לשלומי והתלמידים היו סוברים דהוה משום דהוכר הגנב מסיק דלא כן הוא אלא משום הפשיעה חייב לשלם אבל אם נפרש כפירוש המפרשים ואז נפרש ע"כ חייביה ר"נ לעשות דין עמו דאל"כ לא ניחא כלל התחלת הגמ' לימא פליגא דר"א ב"א הא ודאי פליגא דר"ה מחייב לטרוח והוא מחייב לשלם אלא ע"כ הוא דחייביה לטרוח וא"כ מאי מסיק גברא דפורמסקא קאי והוא פשע וא"כ מחייב לשלם וא"כ ודאי חייביה ר"נ לשלם ואיך טעו בזה התלמידים לדמות דין דר"ה ב"א כיון דר"נ חייביה לשלם לו משום פשיעה וצ"ע

הלכות מלוה ולוה

פרק ב הלכה ז אסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים ואפילו לת"ח כו'. והנה בס' כה"ג הקשה ע"ז כיון דקיי"ל דמלוה חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים וא"כ אכתי מה מהני אם לוה בעדים ואומר פרעתי ומתרץ התוחים בסי' ע' כן דבאמת זה לא חיישינן דלמא יכחיש את הכל דלא מחזקינן אינשי ברשיעי ורק חיישינן דלמא שכח וא"כ ילוה שלא בעדים ויטעון טענת א"י אם נתחייבתי ויהיה פטור אבל עתה יטעון טענת א"י אם פרעתיך וזה יתחייב ואם יטעון א"י אם הלויתני יביא את העדים דהלואהו ויתחייב ע"כ. והנה קשה לכאורה דזה אתיא שפיר לדידן אבל האי מימרא בב"מ (דף עה ע"ב) הוא רב יהודה אמר רב ורב יהודה הא ס"ל במס' ב"ק (דף קיח) דאף אם אומר א"י אם נתחייבתי נמי חייב משום דברי ושמא ברי עדיף וא"כ אכתי אינו מתורץ דאם יטעון א"י אז אף אם יטעון א"י אם נתחייבתי נמי יהא חייב וא"כ תקשה לפי האי לשנא דרב יוסף אליבא דרב יהודה דאמר במס' שבועות (דף מב) דהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים תקשה מאי מהני אם ילוה ע"י עדים ותירוץ התומים ליתא אליבא דרב יהודה דאם אמרינן דיטעון א"י אזי יהיה חייב וא"כ חיישינן ע"כ דלמא יכחיש בברי ולא תהני בזה עדים

וע"כ נ"ל לומר כן דהנה יש עוד חששא לבד מזה שכתב האו"ת הכא יש חששא עוד שמא יש עליו ללוה על המלוה ספק מלוה ישנה ואז מורה התירא להכי וכמו דאמרינן במס' ב"מ (דך ז) גבי שנים אוחזין בטלית וא"כ אם ילוה שלא בעדים יכחיש משים דמורה התירא מספק מלוה ישנה. אך הא אמרינן שם בב"מ דפרשי אנשי מספק שבועה וא"כ כיון דקיי"ל דהכופר הכל משביעין אותו שבועת היסת ושבועת היסת נתקנה עוד קודם רב נחמן וכן מצינו במס' ב"מ (דף קג ע"א) דאמר ר' יוחנן כו' אבל הכא שכיר נאמן בשבועה ופירש רש"י ובשבועת היסת שתקנו חכמים על מי שאינו מודה במקצת אלמא דגם בימי ר' יוחנן הוה נמי תקנה דשבועת היסת וכן הביא הש"ך בח"מ וסי' פט ס"ק לא) בשם המרדכי בקדושין פ"ש דגם בימי התנאים היה שבועת היסת ומפרש לה הש"ך דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כן וכן כתב הב"ש באה"ע וסי' ע ס"ק לא) עיי"ש וא"כ גם בימי ר' יהודה היה שבועת היסת ורק רב יהודה יסבור כהאי לישנא במס' שבועות (דף מ ע"ב) דלא נתקנה שבועת היסת רק היכא דאיכא דררא דממונא היינו אם יטעון פרעתי אבל אם יטעון לא הלויתני ליכא שבועת היסת דמתני לה אסיפא וא"כ ניחא שפיר דאם ילוה בעדים לא מצי לטעון רק פרעתי והוא משום דמורה התירא דלמא יש לו עליו ספק מלוה ישנה ואז הלא משביעין אותו שבועת היסת דאיכא דררא דממונא ופרשי משבועה וישלם אבל אם לא ילוה לו בעדים ואם יורה התירא ויטעון לא הלויתני ואז ליכא דררא דממונא וליכא שבועת היסת נמי ולא משלם משום ההיתרא דמורה מספק מלוה ישנה כמבואר ודוק

פרק ה הלכה ב אסרו חכמים כו' וכל אבק ריבית עם הכותי מותרת לכל עכ"ל. והקשה הלח"מ ע"ז וז"ל וא"ת מאי מקשה הגמ' דלוין ומלוין בריבית לוקמי בריבית דרבנן כו'. ונ"ל ליישב פשוט עפ"י מאי שכתב הנמ"י שם במשנה וז"ל ומלוין בריבית קצוצה ולא זו אף זו קתני עכ"ל, וכונתו דמקבלין צאן ברזל הוי ריבית דרבנן כמו שמפרש רש"י ז"ל ורבינו לקמן בפ"ח ה' ב' ואשמועינן תחלה דבריבית דרבנן מקבלין ולא זו דרבנן אף ריבית קצוצה מקבלין ושרי וא"כ שפיר מקשה ממשנה זו דאי מיירי מדרבנן שוב לא איצטריך כלל הבבא דידעינן מן מקבלין צאן ברזל וע"כ מיירי בריבית דאורייתא ואעפ"כ שרי ושפיר מקשה ודוק

פרק כ הלכה ב שם קדם אחד מן האדם ותפס מטלטלין מזה כדי לזכות לאחד מבע"ח לא זכה שכל התופס לבע"ח במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה כו' אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו וכן אם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני זכה לו ואין א' מבעלי חובות יכולין לגבות מאלו המטלטלין שכבר זכה בהן אחר כו' עכ"ל. וכתב הרה"מ וכן אם אמר לו הלה זכה בחפץ כבר נתבאר פ"א שאם היה ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו שאם בא ראובן לחזור בו אינו חוזר אלמא זכה לו וכיון שהוא אינו יכול לחזור בו ודאי אין שאר בע"ח יכולין לגבות ממנו וכן מבואר בפ"ק דגיטין (דף יא ע"ב) גבי הא דתופס לבע"ח דכל היכא דלוה אמר תנו זכה עכ"ל. וכתב הלחם משנה ע"ז הראיה הראשונה שהביא הרה"מ ז"ל מראובן שהיה חייב ללוי ואמור לשמעון הילך וכו' יש להשיב עליה דשאני התם דאינו חייב לבע"ח ולכך אינו יכול לחזור אבל הכא דחב לאחרים לאו כל כמיניה לומר זכה להפקיע מבע"ח אבל הראיה השניה שהביא מפ"ק דגיטין היא נכונה דהתם מיירי דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והיכא דאמר תנו קאמר דמהני ואולי עיקר ראיתו של הרה"מ ז"ל הוא מהשניה והראשונה עשאה סניף לה ואע"פ שע"מ עכ"ל

ולענ"ד נראה ליישב דברי הרה"מ ז"ל כן דהנה שם בסוגיא דגיטין (דף יב) אתמר הילך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ושמואל אמר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר לימא בהא קמיפלגי דמ"ס הילך כזכי דמי ומ"ס הילך לאו כזכי דמי לא דכ"ע הילך כזכי דמי והכא בהא קמיפלגי מ"ס אמרינן מיגו ומ"ס ל"א מיגו ת"כ דרב כו'. והנה מגמ' זו הוציא רבינו ז"ל דינו אשר הביא הרה"מ מפ"א. והנה הרא"ש ז"ל הקשה כאן דהילך נהי דלא כזכי דמי וכי גרע מתופס לבע"ח דקני אפילו בע"כ של לוה כ"ש הכא דמדעתא וא"כ אמאי יכול לחזור ותירץ הר"מ מאברא דהא דאמר התופס לבע"ח קנה היינו כשאין ללוה נכסים אחרים ונמצא שיפסיד הלוה אי לאו האי תפיסה הלכך מהני והכא מיירי כשיש ללוה נכסים אחרים וכה"ג התופס לבע"ח לא קנה כו' וה"ר פרץ ז"ל תירץ דהכא מיירי שקבע לו זמן לפרעו כו' עד וגם דברי הר"מ ז"ל אמת. והנה הקרבן נתנאל שם הקשה יש לדקדק מאי פריך אימא דשמואל איירי כשחב לאחרים וכ"ת דשמואל איירי בכ"ג כמו כן עדיין קשה כו' ע"כ ונראה דקושית רבינו הוא אף את"ל דשמואל מירי בשחב לאחרים ז"א אלא דלא הוי תפיסה נגד בע"ח אחרים אבל הלוה מ"מ אינו יכול לחזור בו ואמאי אמר שמואל אם בא לחזור חוזר כו' עכ"ל. והנה התירוץ לא הבנתי דהא נוכל לומר דהטעם דהכא דחוזר משום דחייב באחריותו ולא קנה משום דה"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כו'. וע"כ נ"ל לומר דהרה"מ ז"ל ס"ל לתרץ קושית הרא"ש ז"ל דשמואל מיירי כשחב לאחרים ולהכי ס"ל דלא קנה ואם בא לחזור חוזר ורב ע"ז פליג על שמואל וס"ל דקנה מ"מ וע"ז מייתי ת"כ וכותיה פסקינן ומשמע כמו דס"ל הוא אף אם חב לאחרים אלמא דהיכא דאומר זכה לפלוני זכה אף אי חב לאחרים דבזה הפלוגתא דרב ושמואל. והנה אף שהרה"מ ז"ל הביא הכא בפ"ז תירוץ של הר"מ מאיברא ז"ל בשם תשובת הרשב"א לחלק בין היכא שיש ללוה נכסים לאין לו נכסים מ"מ א"ל דס"ל להרה"מ כיון דרבינו לא הזכיר חילוק זה בספרו הוא יתרץ קושית הרא"ש באמת לחלק בין שחב לאחרים ודברי שמואל