כתר המלך חלק ב תיא

ניחא כן אבל הסוגיא דב"מ דמחלק דבממון נמי ס"ל לרבי דבתרי זימני הוי חזקה אתיא כרבא דס"ל דאף בממון נמי ס"ל לרבי תרי זימני ושור המועד כרשב"ג אתיא ואי תקשה לך לאביי האיך יתרץ שם הברייתות בב"מ דא"ל דהוא יסבור כר"ל דהברייתות לאו דסמכי הם דלא מיתני בי ר"ח ור"ח ולית הלכתא כוותייהו כמו שכתב הלח"מ הכא והתוס' שם ביבמות ד"ה ושור המועד דמשמע דס"ל דאף לרבא נמי בשור המועד מודה ר"ע ס"ל כתירוץ הר"ר עזרא בתוס' שם במס' ב"ק (דף כג) ולא כדברי התוס' ישנים שהביא המהר"ם ז"ל וכן ס"ל להתוס' הכא כן כמבואר

וענ"ל ליישב דברי התוס' כן דהנה הא דחידשו דבממון מודה רבי זהו רק דומיא דשור המועד להוציא ממון מיד מוחזק ודומיא דזה לא אמרינן רק עד ג' פעמים כמו התם עד שנגח שלשה פעמים אבל להחזיק ממון שפיר ס"ל לרבי באמת דהוה כמו איסורא דדי בתרי זימני וכיון דהתם במס' ב"מ הוא להחזיק דלא מחייב החוכר לזרוע וליתן חכירתו הוה בתרי זימני חזקה ואי תקשה מ"ט נותן השני את הכתובה כדי להוציא ממון. זה נוכל ליישב עפ"י מאי שכתב הקרבן נתנאל על הרא"ש שם (דף סה) ביבמות (ס"ק ל"ה) וז"ל ונראה ליישב דודאי משום רוב לא מפקינן ממון מהבעל דחזקת ממון עדיף כו' אלא דמשו"ה מפקינן ממונא כתובתה מניה מכח ס"ם חדא כו' ומשום זה שפי אמרינן הכא דמודה רבי דהוה כמו להחזיק משום ס"ס אבל התם לענין זריעה שפיר ס"ל לרבי דלהחזיק בתרי זמני כמבואר

ועוד נ"ל ליישב פשוט עפ"י מאי שכתב הכא בביאור הגר"א ז"ל בח"מ (סי' שכב ס"ק ב) וז"ל השמיטהו הברייתות ת"ח כו' משום דס"ל דלא לענין דינא מתניא דמאי נפ"מ בחזקה כאן אם מכת מדינה אלא עצה טובה לאדם בשלו וכמו בפלוגתא דרשב"ג ורבי ודברי הרא"ש דרשב"ל על הברייתות צ"ע ע"כ וא"כ א"ל דהתוס' נמי ס"ל כן דהתם אינו קאי לענין דינא דממונא דבזה אף רבי מודה רק לעצה טובה כדברי הגר"א ז"ל כמבואר ודוק

הלכות שאלה ופקדון

מרק ז הלכה א המפקיד פירות אצל חבירו ה"ז לא יגע בהן ואע"פ שהן חוסרין כו' בד"א כשחסרו חסרון הראוי להן בכל שנה אבל אם חסרו יותר מכדי חסרונן מוכרן בב"ד מפני שהוא משיב אבידה לבעלים וכשהוא מוכרן ימכור לכהנים בדמי תרומה שמא יעשו אותן הבעלים תרומה או תרומת מעשר על פירות אחרות עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל המפקיד כו' פ"א א"א ועכשיו באלו המקומות שאין תורמין ומעשרין מוכרן למי שירצה עכ"ל. והנה כתב הרה"מ ז"ל והשגות כו' וכן הוא ואף רבינו לא אמרה אלא בזמן תרו"מ ובמקומות ההם אבל באלו המקומות שאין תורמין ומעשרין ודאי לא אמר ואפשר שלפיכך השמיט הרי"ף ז"ל זה מן ההלכה עכ"ל ומשמע לפ"ד הרה"מ דדברי הראב"ד ז"ל לאו השגה הוא רק ביאור לדברי רבינו דמיירי בזמן הנוהג תרו"מ וזה אינו במשמע ולמה צריך לאשמועינן זה. וע"כ נ"ל דדברי הראב"ד ז"ל הכא השגה הוא על דברי רבינו. דהנה הרי"ף ז"ל פוסק שם כר' יוחנן דיותר מכדי חסרונן מוכרן בב"ד וכתב הרא"ש ז"ל לא ידענא למה כיון דרנב"י בתראי הוא וכתב הפלפלא חריפתא שם ברא"ש לא ידעתי מהו קשיא ליה דהא לר"ת אינו שייך זתמדנא הא דרנב"י וכן מצי סבר ג"כ הרי"ף וא"כ ל"פ רשב"ג וחכמים אלא בכדי חסרונן עכ"ל. נמצא דרק בזמן הרי"ף ז"ל דלא נהג תרו"מ שפיר פוסק הרי"ף כר' יוחנן דיותר מכדי אלתונן מוכרן בב"ד אבל בזמן שנוהג תרו"מ קיי"ל כרנב"י דחיישינן שמא עשאן תרו"מ ואמרינן שם דרנב"י פליג על ר' יוחנן וס"ל דיותר מכדי חסרונן משכח שכיחי וא"א נזבנינהו זמנין שאקים ומזמין להו וכי עביד להו בעה"ב תרומה ומעשר על מקום אחר לא ידע דזבנא וקא אכיל טבלים וא"כ לא מצי למזבן כלל לרנב"י אף ביותר מכדי חסרונן וכיון דהוא בתרא קיי"ל כותיה וזהו כונת הראב"ד ועכשיו כו' מוכרן למי שירצה פירוש דזהו שפיר על עכשיו שאינו נוהג תרו"מ להכי שפיר פוסק הרי"ף ז"ל בהלכות כר' יוחנן אבל רבינו כיון דהוא כותב דינו על כל זמן אף בעת שהיה נוהג תרו"מ דמוכרן לכהנים א"כ קשה דקיי"ל כרנב"י דאין מוכרן כלל דקא אכיל כבלים וא"כ ליתא דין זה כמבואר. וליישב דעת רבינו נ"ל דצ"ל כפי שמביא שם בס' שיטה מקובצת בשם ר"י גאון ז"ל הגירסא דלפי המסקנא רנב"י לא פליג כלל על ר' יוחנן וס"ל נמי דמוכרן לכהנים ורק רנב"י חידש דאף בפירות שלא היה משדהו דליתא לטעמיה דר"נ שמא עשאן תרו"מ על מקום כו' אבל יותר מכדי חסרונן ימכרם לכהנים בדמי תרומה כה"כ דלא לפסוד לבעה"ב והאריך בזה ומסיק הש"מ דכן עיקר וכן יסבור נמי רבינו דאף לרנב"י קיי"ל דמוכרן ביתר מכדי חסרונן לכהנים ודוק

פרק ה הלכה ו נגנב הפקדון באונס ואח"כ הוכר הגנב אחד שומר חנם ואחד שומר שכר עושה דין עם הגנב ואינו נשבע כו' נגנב הפקדון באונס והחזירו הגנב לבית השומר והרי הוא בהמה ומתה שמה בפשיעה יש בדבר ספק אם כלתה שמירתו ונפטר או עדיין לא כלתה שמירתו לפיכך השומר פעור מלשלם ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם עכ"ל. וכתב הרה"מ ז"ל ונגנב הפקדון פסק כרבא דפ' הג"ע ולא כאביי ולשון הגמ' עושה עמו דין ופירש רש"י משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב ושארי המפרשים הקשו עליו דודאי אינו מן הדין שיתחייבו הם לשלם האונסין אעפ"י שהזכר הגנב אלא פרשו שהן חייבין לטרוח אחר הגנב דפעמים הגנב אלם ואין הבעלים רוצים לדון עמו וזהו דעת רבינו עכ"ל. וכתב ע"ז הכ"מ ואני אומר שאיני יודע מנין הכריע דעת רבינו שהרי דבריו דברי הגמ' ממש וכל פירוש שיפרש בגמ' כן יתפרש בדבריו עכ"ל ועיין סמ"ע (סי' רצד) מה שמתרץ דברי הרה"מ

ולענ"ד נ"ל ליישב כן דהנה הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע השמיטו זו הבעיא של רבה זוטי דנגנבה באונס והחזירה לבית השומר מהו וכתבו המפרשים לתרץ השמטה זו עפ"י מאי שכתב הכא בס' שיטה מקובצת דרבה זוטי פליג על אביי ורבא בדין דלעיל דהוכר הגנב דהמה סברי דעושה עמו דין ואינו נשבע היכא שהוכר הגנב אף דלא הדרא לרשותו כ"ש היכא דהדרא לרשותו פשיטא דחייב בנטירותא. והנה כ"ז אם נפרש כפירוש רש"י ז"ל דעושה עמו דין הוא דמשלם וא"כ ניחא שפיר דע"כ רבה זוטי פליג עליהם דהמה מחייבי לשלם אף אם הוכר הגנב ולא החזירו לבית שומר מכ"ש אם החזירו ושפיר השמיטו בעיא זו אבל אם נפרש כפירוש אחר דעושה עמו דין הוא רק לטרוח ולילך עם הגנב בדין ולא לשלם נוכל לומר דאיבעיא דרבה זוטי הוא אם החזירו אם משלם דהתם לשלם אינו חייב אם לא יכול להוציא מידי הגנב אבל הכא מחויב לשלם וכיון דרבינו מביא בעיא זו של רבה זוטי דהחזירו הגנב לבית שומר ע"כ מפרש לה כפירוש שני דעושה דין הוא לטרוח ולילך עם הגנב לדין וזהו כונת הרה"מ בדעת רבינו כן הוא כמבואר

אמנם קשה לי על סוגיא זו אם נפרש לה כפירוש שני דעושה עמו דין הוא רק לטרוח ולעשות דין עם הגנב ורק הטורח מוטל אבל לא לשלם מסוגיא דב"מ (דף צג ע"ב) דאמר שם איבו אפקיד כיתנא כו' לבסוף הוכר הגנב אתא לקמיה דר"נ תייביה לימא פליגא דר"ה ב"א דאמר אם ש"ח רצה נשבע רצה עושה עמו דין כו' אמר רבא התם גברא דפורמסקי הוה קיימא דאי רמי קלא הוה אתיא ומצילין ליה כו' ופרשו התוס' והשתא אפילו לא הוכר הגנב הוה חייב כיון דפשע ולא נקיט הגמ' הוכר הגנב אלא משום התלמידים שהיו סוברים דמשום דהוכר הגנב חייב עכ"ל. והנה כ"ז ניחא אם נפרש כפירוש רש"י ז"ל דעושה עמו דין היינו שחייב לשלם שפיר אמרינן דזהו הפירוש של חייביה