כתר המלך חלק ב תי

והנה בתוספתא בפ"ב איתא הכי גט אשה שכתב שלא לשמה פסול שנאמר וכתב לה לשמה שחרור עבד שכתבו שלא לשמו פסול שנאמר או תופשה לא נתן לה ולהלן הוא אומר וכתב לה מה לה האמור להלן לשמה אף לה האמור כאן לשמה עכ"ל התוספתא משמע דעל זה דבעי לשמה מקרא דלה גופיה דכתיב גבי עבד לא נוכל לידע ורק ביחד עם הג"ש מאשה ולפ"ד רבינו הא ילפינן מקרא גופיה זה דכתיב לה משמע דוקא לשמה. ולכאורה היה דברי רבינו יותר נכון דל"ל הג"ש בזה הא כמו התם גבי אשה דילפינן ממלת לה לשמה ה"נ נוכל לידע מזה גופיה כמו שכתב ול"ל הג"ש לזה. וע"כ נ"ל לומר דהתוספתא אזיל לשיטתו ומוכרת הוא ללמוד מג"ש אבל לדידן לא בעי ללמוד מהג"ש ודלא כהתוספתא. דהנה לקמן (דף כו ע"א) כתבו התוס' ד"ה חוץ ואין לומר דשחרורו נמי פסול דא"כ בפ"ק (דף ט) גבי שלשה דברים ששוה גיטי נשים לשחרורי עבדים לתני וכדברי ר"א כמו דקתני דברי ר"מ בארבעה ע"כ

והנה הרשב"א ז"ל בחידושיו הביא דברי התוספתא שמסיק גם חוץ מג"נ ושחרורי עבדים וכן הביא הכא המהרש"א דברי התוספתא זו ולקמן נבאר תירוץ הרשב"א ז"ל על קושית התוס' מ"ט לא קחשיב ליה לעיל דשוין בארבעה. ונ"ל לומר כן דהנה במס' זבחים (דף ג) אמרינן סתם אשה לאו לגירושין קיימא ומקשה מנ"ל ומסיק מהא דהכותב טופסי גיטין צריך להניח כו' ועיין בתוס' שם ד"ה ואר"י א"ש כו' נמצא דלהכי גבי גט אשה מצריך להניח מקום התורף ור"א פוסל נמי בטופס גזירה משום תורף הוא משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא והנה כ"ז הוא בגט אשה דאף אם זינתה מ"מ לאו לגירושין קיימא אבל גבי גט שחרור דקיי"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה וא"כ והאי ע"כ משחררו לאיזה חיוב שמחויב לשחררו וא"כ בכה"ג אי סתמא לשחרור קיימא ולא דמי לגט אשה כלל ולהכי א"ל דהכא כשר אף התורף ורק התוספתא דאמרה חוץ משחרורי עבדים אזיל לטעמיה דיליף פסול דלשמה גבי עבד מג"ש דלה לה מאשה אמרינן דהוא דמי לאשה ומה באשה סתמא פסול ה"נ כן דלא מחלקינן בזה משום דאין ג"ש למחצה ולהכי מצריך למילף מהג"ש כה"כ דנפסל אף סתמא וכמו דס"ל להתוספתא כן דאומר חוץ מש"ע אבל גמ' דידן דלא קחשיב שם וכדברי ר"א בארבעה ע"ט ס"ל דבגיטי נשים רק פסול ולא בשחרורי עבדים וע"כ ס"ל דלענין פסול לשמה ילפינן מקרא גופיה דלה ולא מג"ש כמו שכתב רבינו וא"כ א"ל דסתמא הכא כשר בעבד היכא שמחויב לשחררו ולהכי לא מקשה הגמ' וליחשב הא דש"ע והוא כדברי רבינו דמקרא גופיה יליף ולא מהג"ש כמו שכתב בתוספתא, והנה מה שמתרץ בזה הרשב"א ז"ל דלרבה דאומר הטעם דלהכי בעי לומר בפני נכתב ובפנ"ח משום דאין בקיאין לשמה נמצא דלשמה הוא בכלל דקחשיב שם למוליך ומביא דמחד טעמא הוא ולרבא דאמר משום דאין עדים מצויין לקיימו הוא א"ל דמלתא דליתא בקדושין והא איכא נמי ג"כ בקידושין עכ"ל

והנה תירוץ זה השני של הרשב"א ז"ל יש לדון בזה א"נ דגם בקידושין גזרינן טופס אטו תורף דא"ל דכמו היכא דכתבו התוס' בגיטין (דף ע"א) ד"ה כי תני דגבי קדושין לא גזרינן היכא שהיא סבורה שהיא מקודשת והא לא שכיחא שתקבל קדושין מאחר כיון דס"ל מקודשת וא"כ ליתא תירוץ זה ומכ"ש א"נ כשיטת האחרונים דגבי שטר קדושין הוה סתמא לשמה א"כ ל"צ לומר מלתא דאיתא בקדושין קתני ורק ניחא תירוץ הראשון דלרבה הוא בכלל מוליך ומביא וצ"ל דהתוספתא דמביא הרשב"א דס"ל דדמי בזה שחרורי עבדים לגיטי נשים לענין לשמה בתורף וטופס וחזינן דבזה לא חשבינן בברייתא דלעיל דשוה כר"א בארבעה ס"ל נמי כרבה דאמר מטעם דלשמה וניחא תירוצו של הרשב"א בזה וא"ל דמכאן ראיה לשיטת הראב"ד ז"ל לעיל בהל' גירושין דהלכה כרבה בזה משום דהתוספתא ס"ל כותיה בזה אמנם כ"ז בארנו רק א"נ כמו שמפרש הפ"י דרבינו יליף על לשמה בג"ש מקרא דלה גופיה וכן נמי מפרש ליה הט"ז ביו"ד וסי' רסז ס"ק כא) ומבאר עוד דרבינו לענין לשמה יליף מגופיה דקרא דלה ולענין מחובר סמיך על הג"ש ודלא כדברי המחבר בש"ע שם דמשמע דאף מחובר יליף מגופיה דקרא

והנה נ"ל לומר כי דברי רבינו מוכרחים כשיטת הב"י דהא מסיק הכא ובגט שחרור הוא אומר ניתן לה לא יהא מחוסר אלא נתינה וא"כ האיך כתב הט"ז דרבינו אינו מביא רק הקרא דגבי גיטי נשים דלמה מסיק ובגט שחרור הוא אומר אלא ודאי דט"ס יש בדברי הרמב"ם ז"ל וצריך לכתוב כמו שהעתיק הב"י לא ניתן לה דכתיב גבי גט שחרור ונתן לא כתיב כלל וגם רבינו יליף ממשמעותא דקרא דניתן לה כמו שהביא הב"י ומה שכתב דעל לשמה יליף רבינו לא מג"ש רק ממשמעות הקרא גופיה דלא כהתוס' קשה לענ"ד דתקשה לרבינו קושית הפ"י דמקשה הכא בד' ט' וכן לקמן (דף מא) דמנ"ל למילף כלל הג"ש דלה לה לכ"ד והא לא הוי מופנה כלל דלה דכתיב גבי אשה מצריכין חד על לשמה וחד על לה ולא לחברתה והכא ג"כ מצריכין על לשמה גבי עבד ותירץ הפ"י דלהכי ילפי הג"ש דלשמה לבד לא נוכל למילף גבי שטר שחרור דקרא דחופשה לא מיירי בשטר שחרור כמו שמביא בשם רש"י (דף מא) שם וזה ליתא לפ"ד רבינו דהוא יליף מגופיה דהוי לשמה ותקשה אליבא מנ"ל למילף הג"ש בכ"ד אלא ודאי צריך לומר דכונת רבינו הוא כמו התוספתא דמה שאומר הכא כתיב לה והתם נמי כתיב כונתו דמזה ילפינן ג"ש לפסול לשמה ומן משמעות של הלה לא נוכל לידע או כמו שפירש בשם רש"י ז"ל דלא מיירי לענין שטר שחרור או כפי תירוץ הפ"י דלא נוכל לידע איך או על לשמה או על לה ולא לחברתה עיי"ש ורק אמרינן דאתי להג"ש הקרא דלה וממילא ידעינן הכל בין לשמה ובין מחובר וש"ד וכונת רבינו כמו התוספתא ודוק

הלכות שכירות

פרק א הלכה ה השובר או המקבל שדה כו' או שלא זרעה ולא צמחה כו' עד באותו מקום עכ"ל. וכתב הרה"מ ובגמ' דב"מ קודם מימרא דר"ל הביא ברייתות ת"ח פעם ראשון ושניה זורעה שלישית אינה זורעה ות"ת שלישית זורעה רביעית א"ז ל"ק הא רבי דאמר בתרי זימני הוי חזקה הא רשב"ג דאמר בתלתא זמני הוי חזקה וברייתות אלו אינן בהלכות ובשיטתו הלך רבינו שלא פסקן וצ"ע עכ"ל. והלח"מ כתב ונ"ל לומר דאלו סוברים דהברייתא מיירי הכא שזרעה ולא צמחה וקאמר דלרבי בעי תרי ולרשב"ג תלתא ואתי רשב"ל ודחי להברייתות וקאמר דלא בעי אלא כ"ז זריעה ול"ש דר"ל קאי אמתניתין ולא על הברייתות כו' אלא הברייתות לית ליה משום דלא מיתני בי ר"ח ור"א ולהכי לא פסקי כן הרי"ף ורבינו ז"ל כ"ל. והנה עפ"ז נ"ל ליישב את דברי התוס' במס' יבמות (דף סה) ד"ת נשאת כו' ואור"י דלענין ממון מודה רבי דלא הוי חזקה עד דמחזיק בג' זימני כדאשכחן בשור המועד דבשור המועד לא פליג כדפירש לעיל עכ"ל. והקשו המפרשים ע"ד התוס' מגמ' אדב"מ דקאמר נמי לענין ממון ואעפ"כ מחלקינן בין רבי לרשב"ג דרבי ס"ל נמי בזה דדי בתרי זמני

ונ"ל לומר כן דהנה במס' ב"ק (דף כג) בפלוגתא דאביי ורבא שם כתב המהר"ם וז"ל ובתוס' ישנים כתב והר"ר שלמה מדרויש פירש דא"ב דלאביי מודה רבי הכא דבתרי זימני לא הוי חזקה דלא פליג אקרא אבל לרבא סובר שפיר דבנגיחה ג' משלם נזק שלם דבתרי זימני הוה חזקה והוי מועד אבל מתניתין דקתני דאין נעשה מועד עד ג' ימים אתיא כרשב"ג והשתא אתיא שפיר דרבא לטעמיה דאמר בהע"י (דף סה) דבשור המועד סתים לנו תנא כרשב"ג אבל לאביי אפילו רבי מודה הכא עכ"ל. נמצא דבזה הוה פלוגתא דאמוראי אביי ורבא וא"כ א"ל דהתוס' ביבמות שם נמי ס"ל כמו שכתב הר"ש מדרויש ואמרינן דהסוגיא דהכא דאיבעיא לה נשאת לשלישית מהו דלתבעייהו קמייהו ולא ידע הסברא דהשתא דכתשי וא"כ תקשה מ"ט מן השני יש לה כתובה ס"ל כאביי דאומר דבממון מודה רבי דיליף משור המועד וא"כ