כתר המלך חלק ב תח

שמתרץ הפ"מ משום דהגמ' מסיק שם שכן מוציאה בבת ישראל ולא קאמר שכן מכנים משום דזה אליבא דר"ח אתמר ולדידיה שטר קדושין לא דמי לשטר אמה ומדשקל וטרי אליבא דר"ח הלכה כמותו ע"כ ולא הבנתי תירוץ זה דהא התם כל הסוגיא קאי לבאר דברי ר"ח וא"כ שפיר אמר הגמ' שכן מוציאה ואין ראיה מזה לדידן דהלכה כר"ח. אך פשוט י"ל דהנה שם אומר סתמא דירושלמי דכותב אני פלוני מכרתי בתי לפלוני וזהו ע"כ כדברי רב חסדא דאב כותבו דלר"ה דס"ל דאדון כותבו א"כ צריך לכתוב אני קניתי מפלוני וכיון דכותב מכרתי ש"מ דאב כותבו ס"ל כר"ח ולהכי פוסק רבינו כותיה דסתמא דירושלמי נגד ר"ה ומסייע לר"ח ודוק

הלכה יא אין אמה העבריה נמכרת אלא למי שיש לו עליו או לבנו קדושין כדי שתהא ראויה ליעוד כיצד מוכר אדם את בתו לאביו שאין האדון יכול ליעדה לו ראויה הוא לבנו שהרי האמה בת אחיו אבל אינו יכול למכור את בתו לבנו שהרי כו' ולא לבנו מפני שהיא אחות אביו עכ"ל. והנה שם בגמ' (דף כ ע"א) איתא תני חדא מוכרה לאביו ואין מוכרה לבנו וח"א אין מוכרה לא לאביו ולא לבנו כו' לעולם כרבנן מודו רבנן היכא דאיכא צד יעוד עכ"ל. והנה המהרש"א כתב שם דתרי תנאי אליבא דרבנן והריטב"א ז"ל כתב כן וכ"ת וכיון דתרווייהו כרבנן קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא תנאי היא ואליבא דרבנן מ"ם דכי אמרי רבנן אין מוכרה לקרובים כו' א"נ דלא פליגי כלל ובברייתא בשאין לאביו בן עכ"ל. והשתא צריך לבאר דברי רבינו דקשה עליו ממנ"פ דאי סובר רבינו כפירוש הראשון של הריטב"א ופירש המהרש"א ז"ל א"כ כיון דפלוגתא דתנאי הוא ה"ל למיפסק לחומרא כר"א דאין מוכרה דהוה ספק דאורייתא או ה"ל לומר דאין מוכרה לכתחלה ואי מכרה מכור דה"ל ספק כמאן לפסוק ואי כפירוש השני מפרש ה"ל לבאר דאה יש לו בן מוכרה לו ואין לו בן אינו יכול למכור כמו שאינו יכול למכור לבנו. ונ"ל לומר דרבינו מפרש ודאי כפירוש השני ומה שאומר רבינו שאע"פ שאין האדון יכול ליעדה ראויה היא לבנו כונתו דיש לו בן דבאופן אחר לא תוכל לפרש ולומר שראויה לבנו היינו אם יהיה לו אח"כ בן ז"א כיון דקיי"ל דאין יעוד אלא בגדול וכמו שפוסק רבינו בפ"ז וא"כ צריך להיות הבן כבר נולד וגדול אצלו דאם יולד אח"כ יהיה קטן ואין ראוי ליעוד אלא ודאי כיון שביאר שראוי לבנו כונתו שיש לו בן וא"צ לבאר עוד. ולפ"ז ניחא נמי הא דאמר שם נמכרת לפסולין אלמנה לכה"ג וכן הביא רבינו משום דקדושין תופסין בחיי"ל ות"ל דראוי הוא ליעוד בנו דהא בנו היה כהן הדיוט אלא גם זה מיירי שאין לו עתה בן וכיון דאין לו עתה בן לא הוי ראוי ליעוד דאי יולד לו בן הוה קטן כמבואר ודוק

פרק ה הלכה ב וצריך גט שחרור כו'. והנה הלח"מ הביא דעת הרי"ף ז"ל דפוסק דצריך בכולן ולא כדברי המכריעין והר"ן ז"ל מתרץ זה עיי"ש. והנה בס' קרבן נתנאל על הרא"ש הקשה דהניחא להרי"ף ז"ל דהוא כתב במס' כתובות פ' הכותב דר"ט הוה חבירו של רע"ק והלכה כרע"ק מחבירו והרא"ש ז"ל נמי פוסק כן שם בכתובות. אמנם הכ"מ כתב לקמן בפ"ב מה' עדות דרבינו ס"ל דהוה רבו וא"כ הקשה דהאיך פוסק רבינו הכא כרע"ק והניח בקושיא. אך נ"ל דבלא זה יש הוכחה לפסוק דצריך גט שחרור דהא התוס' כתבו שם (דף כד ע"א) ד"ה תנא ותנא דידן דלא קחשיב ליה משום דסבר דצריך גט שחרור וכן בירושלמי שם מתרץ כן כמו שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו והר"ן ז"ל הכא בסוגיא הביא דברי הירושלמי דאמר מפני המחלוקת נמצא דסתם משנה הכא ס"ל בן וצ"ל ע"כ דהמסקנא לבד הוא דברי ר"מ אבל תחלה המנין הוא לכ"ע דהא ר"מ ס"ל דא"צ ג"ש כמו שכתב המהרש"א שם והוה סתם משנה וכותיה פסקינן ועוי"ל דשם בגמ' אמר נהווי כש"כ ואין מלמדין ואומר הגמ' צריכא וע"ז כתב דמהרש"א דע"כ צ"ל דסתמא דגמ' אינו סובר כדברי המכריעין לדידהו צריך לכתוב שניהם דאי לא הוה כתיב אלא אחד ה"א דבו א"צ גט שחרור ובהשני צריך להכי כתבה התורה שניהם דבשניהם א"צ ול"ל הצריכא אלא ודאי סוגיא זו לא ס"ל כהמכריעין ולהכי פסקינן דצריך ועיין לח"מ הכא ולפ"ד אינו צריך לזה ודוק

שם כיצד כו' אבל המסרס עבדו בביצים או חותך לשונו אינו יוצא לחירות שאינן מומין שבגלוי עכ"ל. וכתב הלח"מ תימא דבפ"ק דקדושין השוו דין יציאת עבד לענין מומי בכור דשם בעינן ג"כ מומין שבגלוי ורבינו ז"ל כתב בפ"ז מהל' ביאת המקדש שניטל רוב המדבר שבלשונו ובפ"ד מה' בכורות כתב א"כ למדנו דניטל רוב המדבר שבלשונו הוה מום בבכור וכאן כתב רבינו דלשון לא הוה מום שבגלוי לגבי ראשי אברים וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד הנה קשה ביותר דשם בסוגיא (דף כה) אמרינן כתנאי ומעוך כו' כולן בביצים ד"ר יהודה ראב"י אומר כולן בגיד ר' יוסי אומר מו"כ אף בביצים נו"כ בגיד אין בביצים לא ופירש רש"י כתנאי סירוס בביצים אי הוה מום גלוי ותלינן הפלוגתא בזה דפליגי התנאי אי הוה מום גבי מעוך וכתות וא"כ כיון דרבינו פוסק בפ"ז מה' ביאת המקדש ה' ח' דהוי מום דכתב שם מי שנמעכו הביצים שלו או אחת מהן או נכתתו או ניתקו כו' וכתב הכ"מ דפוסק כר' יהודה דכולן אף בביצים וא"כ תקשה מ"ט הכא אין עבד יוצא בהמסרסו בביצים כמו שכתב כאן. אמנם זה לכאורה יש לומר עפ"י מאי דאיתא במס' בכורות (דף לט ע"א) בעי ראב"א יש מחוסר אבר מבפנים או אין מחוסר אבר מבפנים למאי אי לבכור כו"ע כתיב אי לקדשים עו"ש כתיב לאשחוטי ולאפרוקי לא איבעי לן כי איבעי לן לאפסולי כו' ת"ש ואת שתי כו' ולא בעלת כוליא אחת כו' ארחב"י דכ"ע יש בריה באחת וחסרון מבפנים שמיה חסרון כו' ר' יוחנן אומר דכ"ע כו' וחסרון מבפנים ש"ח כו' לימא כתנאי ומעוך כו' כולן אף בביצים דר"י ראב"י אומר כולן בג"ר ר' יוסי אומר מו"כ אף בביצים נו"כ בגיד אין בביצים לא מ"ל בהא קמיפלגי דמ"ס חסרון מבפנים שמיה חסרון ומ"ס ל"ש חסרון כו' אלא הכא במומין שבגלוי קמיפלגי ר' יהודה סבר מעוך וכתות הוה מומא דמכווצן דיא איתנייהו עכ"ל הגמ' נמצא דא"נ דחסרון מבפנים שמיה חסרון מיפסל הכא מטעם חסרון וא"כ ה"נ כיון דרבינו פוסק בפ"ב מה' איסורי מזבח הי"א דחסרון מבפנים שמיה חסרון כראב"י ור' יוחנן דס"ל דכ"ע ס"ל דחסרון בפנים שמיה חסרון וא"כ שפיר תיפסל זה דמעוך וכתות אף א"נ דלא הוה מטעם חסרון. אך לפי מאי שכולל רבינו בפ"ב מה' בכורות דכל המומין הפוסלין את הקדשים ואשר זה מנה רבינו בזכר והבכור נשחט עליו וא"כ צ"ל ע"כ דהא דנפסל מעוך וכתות ונו"כ אף בביצים הוא מטעם מום ולא מטעם חסרון דהא גבי חסרון אמרינן דלא מצי לאשחוטי ולאפרוקי ורק נפסל וא"כ כיון דס"ל דהוה מום שבגלוי זה הסירוס בביצים וכמו שכתב הכא הלח"מ גבי ניטל לשונו וא"כ מ"ט גבי עבד אינו יוצא לחירות וצ"ע

פרק ו הלכה ג האומר עשיתי פלוני עברי ב"ת והוא אומר לא עשאני חוששין שמא זכה לו ע"י אתר עכ"ל. והנה בהאי חוששין מחולקים הראשונים ז"ל דעת התוס' והרא"ש ז"ל הוא דחוששין ודאי זוכה והוא ב"ח ודאי ודעת הפוסקים הובא בטור וש"ע יו"ד (סי' רסז) דהוה ספק ורק חששא ואסור בבת חורין והנה המהרש"א ז"ל כתב לא ידעתי מנ"ל להתוס' והרא"ש לפרש הכא ודאי דלמא הוה ספק כמו בכ"מ. ובס' קרבן נתנאל על הרא"ש דחק בזה וז"ל א"כ אמאי תני בברייתא תרי גונא עבד ושדה אלא דאתי לאשמועינן דהעבד הוה מותר בב"ח דחוששין ודאי הוא דא"ל דידע רבו בודאי ששחררו לא היה מכשירו באיסור שנשא ב"י משא"כ בשדה א"ל שדיבר בדדמי וקסבר שנתן כו' ונ"ל דמזה לאו ראיה הוא דשפיר תני תרווייהו דאי הוה תני שדה ה"א כר"מ דס"ל דחוב הוא לעבד שינא לחירות וא"כ גבי עבד לא חיישינן שמא זיכה ע"י אחר דאף אי זיכה לאו כלום הוא אשמועינן בעבד כחכמים ואי תני עבד ה"א אפכא בעבד קיי"ל תן כזכי כמו שכתבו התוס' לעיל (דף יג)