כתר המלך חלק ב תה

במס' פסחים (דף כא ובע"ז דף כ) שפיר קאמר ר' מאיר ור' יהודה אמר לך אי ס"ד כדאמר ר"מ לכתוב רחמנא כו' או ל"ל ש"מ לדברים ככתבן הוא דאתא וא"כ דקרא דלא תחנם אתי ללמד דאסור ליתן להם מתנת חנם מאי מקשי שפיר קאמר ר"מ הא לר' יהודה ודאי לא מצי לומר כן דאתי לומר דתרווייהו שרי הא ודאי נתינה אסור לכותי אלא ודאי ס"ל להאי סוגיא דבזה תרווייהו חולקים בין ר' מאיר ובין ר"י על הברייתא דיליף מלא תחנם לאסור מתנת חנם ורק ילפינן מקרא דאו מכור לנכרי דלא תחנם אתי על חניה וחן והא דאמר שם בגמרא ומתנה חנם תנאי היא היינו האי ברייתא דבין ר"מ ובין ר' יהודה חולקים עם הברייתא זו דהברייתא יליף מלא תחנם לאסור מתלת חנם וברייתא אחרינא ס"ל דלר' מאיר שרי לגמרי ולר' יהודה אינו אסור רק מקרא דמכור ולא מקרא דלא תחנם והכריח הגמ' לומר כן דאף לר' יהודה אינו אסור מלא תחנם מתנת חנם מכת קושית התוס' דהקשו שם במס' ע"ז ד"ה ר"י תימא לר"י ל"ל לא תחנם לאסור מתנת חנם ת"ל מהכא וי"ל דלא תחנם איצטריך ליתן לאו והך דהכא נמי איצטריך לעשה כו'. והנה זה ודאי דוחק דהא על לאו זה לא לקי דהא לא נחשב במנין הלוקין וע"כ הוא משום דהוי לאו שבכללות כמו לא תאכלו על הדם דכולל איסורים הרבה או מטעם אחר לא לקי וא"כ ל"ל תרווייהו הלאו והעשה אלא ודאי דמוכרח הוא לומר כן דמ"ד דיליף לאסור מתנת חנם מלא תחנם ס"ל דהקרא דאו מכור אתי לאקדומי כדברי ר"מ נתינה דגר למכירה דכותי ור' יהודה ס"ל דאתי לדברים ככתבן ולאסור מקרא זה גופיה נתינה לכותי כמבואר ופוסק רבינו כר' יהודה דאסרינן מקרא דאו מכור והקרא דלא תחנם אתי על ד"א כמבואר

אך זה נ"ל דרבינו ז"ל אינו סובר כמו שפירש רש"י במסכת פסחים (דף כא) דדברים ככתבן לר"מ לא יתננה לכותי ולא ימכרנו לגר בא"י אלא מפרש לה דברים ככתבן לא אתי רק לאסור נתינה אבל מכירה לגר שרי ולהכי כתב הכא אבל לגר מושב בא"י בין במכירה ובין בנתינה דלא אתי הקרא לאסור מכירה ורק להתיר נתינה וחזינן דגם התוס' ס"ל כן דכתבו במס' ע"ז שם וא"ת כיון דמסברא ידעינן דיש לנו להקדים נתינה דגר למכירה דכותי למה נכתבה נתינה דגר כלל מכ"ש ממכירה דכותי ידעינן ליה וי"ל דא"ל כתיב נתינה דגר ה"א דאסור ליתן לו נבילה כדי שיתן לב כו' ותמה כמו"ח ז"ל על התוס' מאי מקשים למה נכתבה נתינה דגר הא איצטריך לר"י לאסור מכירה דגר אלא נתינה דוקא אלא ודאי צ"ל דגם התוס' ס"ל כן דאף דאמרינן דברים ככתבן לא אתי רק לאסור נתינה לכותי אבל מכירה לגר בא"י שרי והקרא אתי לאשמועינן דה"א דאסור ליתן לו כדי שיתן לב כו' ודוק

פרק ו הלכה כ המקדש אחותו המעות מתנה כו'. והנה המשל"מ הביא בשם הריב"ש ז"ל (סי' תעח) שכתב וכן נמי במקדש אחותו אדם יודע שאין ק"ת באחותו וגמר לשם פקדון וזה דלא כהלכתא דהא קיי"ל דהמעות מתנה עכ"ל. ונ"ל דהריב"ש ז"ל ס"ל הכא כמו שיטת רבו הריטב"א ז"ל דכתב בהדיא במס' קדושין (דף מז) על הסוגיא שם דהלכה כרב דמעות פקדון עיי"ש

פרק ט הלכה ק מתנה שהוא סתם כו'. וכתב המשל"מ שם על המקבל להביא ראיה אהא דאמרינן בפ' מי שמת אר"נ ש"מ שכתב כל נכסיו ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים כתב הרשב"א כו' דהא דחיישינן ומוציאן מיד הנותן היינו משום דע"כ קנו מידו מיירי דא"ל הרי הוא מתנת בריא ולא קני וא"כ כיון שלא נהג נותן זה כמתנת ש"מ שקונה בדיבור משמע שי"ל נכסים אחרים זהו דבריו ז"ל וקשה דהכא שהוא אומר ש"מ הייתי והם אומרים בריא היה ג"כ בשקנו מידו הוא דאל"כ היכא מצי קני בבריא בלא קנין א"כ אמאי אמרינן דעל המקבל להביא ראיה שהוא בריא הא כיון שקנו מידו ע"כ לא נהג כשאר ש"מ שנקנו בדיבור ומעשיו מוכיחין שהיה בריא וכי היכא דהתם מהני טעם זה לדברי הרשב"א להוציא מהמוחזק למה הכא לא מהני ה"ט לאוקמי בחזקת שהוא בריא אף להוציא עכ"ל ועיין בקצוה"ח (סי' רנא) מה שמתרץ בדוחק דברי הרשב"א ז"ל

ולענ"ד נ"ל לישב פשוט עפ"י מאי שכתב הנמ"י שם במשנה (דף קנג) לא כתב בשטר המתנה לשון שכ"מ כו' וגם לשון בריא לא כתב כו' אלא סתמא וכתבו וקנו מניה והיינו בטוען מקבל בריא היית וא"כ אין אתה יכול לחזור והנותן טוען מצוה מחמת מיתה הייתי ויכולים לחזור אע"פ שקנו מידו עכ"ל. נמצא דמוקי שפיר המשנה דקנו מידו ורק הוא טוען שהיה מצוה מחמת מיתה דבזה לא מהני קנין וא"כ שפיר מיירי דהוה מתנה במקצת דהא לא כתב שכתב כל נכסיו ורק סתם שטר מתנה וא"כ דהוי במקצת וקיי"ל דבעי קנין ולא שינה כלל משארי ש"מ שהביא הרשב"א דהתם הוה כל נכסיו ומ"מ כיון דטוען דהוי מצוה מחמת מיחה אף חוזר במקצת ובקנין מ"מ חוזר אי טוען דהוה מצוה מחמת מיתה כמבואר במס' ב"ב (דף קנא ע"ב) הא שיירי וקני כו' א"ל א"כ הוה מצוה מחמת מיתה וחוזר אלמא דאף במקצת ובקנין מ"מ חוזר אי טוען דהוה מצוה מחמת מיתה וה"ל מיירי כן ולא קשה מידי. ומוכרח אתה לומר כדברי הנמ"י שהיה טוען מצוה מחמת מיתה דאל"כ תקשה לרב דאמר (דף קנב ע"א) דמתנת ש"מ בקנין ארכביה אתרי ריכשי ומפרש הרשב"ם אף בקנין בלא שטר ומ"מ אמרינן דמהדין בריא שאם עמד אינו חוזר דליפות כחו של מקבל הקנה בקנין כו' וא"כ תקשה כיון דע"כ מיירי הכא בקנין דאל"ה לא הוה מידי כמו שכתב המשל"מ נמי הכא ואף א"כ אי טוען ש"מ הוי לרב נמי אינו יכול לחזור אלא ודאי הוה כדברי הנמ"י דטוען מצוה מחמת מיתה ואז חוזר אף בקנין ואף שהרשב"ם כתב בהדיא במשנה לפרש דמיירי במתנה בלי שיור זהו רק לדינא ומיירי שמיפה כחו בקנין דאל"ה לא מועיל ומגרע לשמואל אבל אליביה מיירי במתנה במקצת ע"כ ומצוה מחמת מיתה וכן מפרש לה הרשב"א ז"ל המשנה כן ודוק

הלכה י ש"מ שאמר תטול אשתי כא' מן הבנים נוטלת כאחד מבניו ואם נולדו לו בנים אחר הצוואה מצטרפין עם אלו שהם בשעת הצוואה נוטלת חלק עם כולן כיצד כו'. וכתב הרה"מ ז"ל בגמ' כו' אמר רבא בנכסים של עכשיו ובבנים הבאים לאחר מכאן ובהלכות ובבנים הבאים אפילו לאחר מכאן וכן בפירוש אבן מיגש ז"ל כו' עכ"ל וכתב הלח"מ כתב הרה"מ ז"ל ובה' י"ב בנים הבאים אפילו לאחר מכאן ולא ידעתי מה בא ללמדנו עכ"ל. ונ"ל לומר דהרה"מ בא זה לאשמועינן מה שהביא הרה"מ לקמן דהנה הרשב"ם ז"ל כתב בגמ' דאם היו מרובים הבנים בעת הצוואה ונתמעטו בחיי האב מרבין מתנתה ונוטלת כא' מהם והנמ"י הביא בשם הרשב"א והר"א שחולקים ע"ז וס"ל דכיון דהוא בא להוציא הירושה דהם מוחזקין מהאחין שמתו הלכך הוה הוא מ"ח ועליה הראיה וא"נ דשמא כך אומר תטול אחר מיתה כמו שראוים עכשיו ליטול אחד מן הבנים עכ"ל. והרה"מ הביא לקמן שהראב"ד ז"ל נסתפק בזה. והנה לפי מאי דאמר שם בגמ' ובנכסים של עכשיו הוה דוקא של עכשיו דאי נימא שבאו לאחר מכאן אינה נוטלת חלק דהוה דבר שלא בא לעולם וא"כ משמע נמי בזה דמסיק ובבנים הבאים לאחר מכאן הוה נמי דוקא כמו מאמר הראשון מהנכסים ואתי לאשמועינן כדברי הרשב"ם דהכל תלוי האיך הוא בשעת מיתה לענין בנים דאם היו מרובין אז נוטלת חלק מועט ואי היו אז מועטין אפילו בשעת הצוואה היו מרובין נוטלת חלק רב דלענין בנים לא אזלינן רק מה שהוא בעת החלוקה לכן הביא הרה"מ דבה' גריס ובבנים הבאים אפילו לאחר מכאן וכן גרים הר"י מיג"ש מלת אפילו נמצא דזה דאומר ובבנים הבאים לאחר מכאן לא דמי לנכרים דזהו דוקא והכא אומר אפילו הרבותא לאשמועינן דאפילו הבאים לאחר מכאן מ"מ מיעטה חלקה והה"ד אפילו היכא שהיו בשעת הצוואה מרובים ונתמעטו בעת מיתה נוטלות כשעת הצוואה ולא