כתר המלך חלק ב תד

וכתב הרה"מ ולא את הגג במשנה ולא מצאתי בגמ' שיעור רחב לגג אולי למדה הרב מיציע דא"ל דהוה ד"א מכור עכ"ל, והכ"מ כתב ואני אומר שמאחר שרבינו לא כתב בחדר שצריך שיהיה בו ד"א ולא יליף לה מיציע ה"נ דיליף גג מיציע דמ"ש גג מחדר ואפשר לומר דכיון דמאחר דטעמא דחדר אינו מכור בכלל בית הוא כו' אבל גג דטעמיה לאו משום שתקרה שוה לבית כה"כ דלית ביה ש"ב דהיינו ד"א לא פליג רשותא לנפשיה עכ"ל ומ"מ כיון שאין זה מפורש בגמ' ה"ל לומר לרבינו נראה לי בזה. וע"כ נ"ל לומר דרבינו מפרש להיות דברי הירושלמי דאיתא שם על המשנה כן ר"נ בשם רחב"א והוא שיהא ארבע על ארבע כו' על רום עשרה ובלבד במקורה ובמנופף א"ל ר"ז כל הדין פירושא דפריש לכון רחב"א וכתב הפ"מ והוא כו' איציע קאי דבפחות מד"א לא חשיב ובטל לגבי בית כה"ד כי תשא פירש לכון רחב"א מתמה היה ר"ז על שהוצרך דוקא ד' על ד' ומקורה ומגופף ועל רום עשרה עכ"ל. אמנם בנמק"י על המשנה שם משמע דמפרש דברי הירושלמי על הגג דכתב כן ולא את הגג אעפ"י שאינו מקורה ומגופף מדלא פירש בגמ' זה משמע דמפר הירושלמי דקאי על הגג ולהכי אמר דלדידן א"מ משום דלא מפרש זה ולא כמו שהבין הפ"מ דקאי על היציע וכן ס"ל לרבינו וסמך על הירושלמי להצריך בגג ד' אמות דילפינן מיציע ונהי דלא הביא זה דרום עשרה ומקורה ומגופף מ"מ בזה ס"ל דלא בעינן כיון דלא נזכר בגמ' כדברי הנמ"י אבל על ר"א דנזכר בגמ' גבי יציע ס"ל דילפינן נמי על גג ובזה אינו חולק הגמ' והירושלמי ועור א"ל דר"ז דמסיק שם כל הדין פירושא דמפרש לכון רחב"א פליג ע"ז דבעי רום עשרה ובמקורה ומגופף אבל מה דבעי רוחב ארבע לא פליג בזה ס"ל לגמ' ג"כ יציע ולהכי לא הביא זה ורק מה דבעינן ד' אמות כמבואר ודוק

הלכות זכייה ומתנה

פרק א הלכה יח כל המפסיק לפאה מפסיק בנכסי הגר כו' וכל המפסיק ברשות שבת מפסיק בנכסי הגר ואפילו היה ביניהם רשות שחלוקים לגיטין כו' כל דבר המפסיק לטומאה מפסיק בנכסי הגר כיצד כו' כ"מ שמחזיקין אותו לטומאה הרי הוא כמקום יותר מוחלק בפ"ע עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל ואין בגמ' אלא בפאה ובשבת וטומאה ובגיטין כו' כן דרך הגמ' ומפרש בגמ' מה טיבן של הספיקות עכ"ל וכתב הרה"מ ז"ל דרבינו ס"ל הכל מכש"כ שמקו"ח הוא דורש ומה מצר וחצב שלדעת ר"א אין מפסיקין בש"ד מפסיקין בנכסי הגר מה שמפסיק בש"ד לא כש"כ שמפסיק בנכסי הגר ונכון הוא עכ"ל. ולענ"ד דחוק הוא שאין דרכו של רבינו לומר דנים מדעתו מה שלא נזכר בגמ' וללמוד מקו"ח. ועוד הקשה הלח"מ כמה קושיות ונשאר בקושיא דבטומאה ס"ל לרבינו כרבנן דאינו מפסיק וכן רבינו לא הזכר בה' שבת פאה וטומאה שחצב ומיצר מפסיקין עי"ש. וע"כ נ"ל לומר כן דרבינו מפרש פשט אחר בדברי הגמ' ומסלק כל הקושיות דרבינו מפרש פשט אחר כן המיצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר אבל לענין פאה וטומאה לא פירש מה שמפסיק בפאה וטומאה פאה ודאי לד"ה וטומאה הא ג"כ רבינו מפרש לה לד"ה דרך ההפסק הוא מקום שמחזיקין אותו בטומאה הוא כמקום אחר מוחלק בפ"ע ולא מיירי בענין הפלוגתא דר"א ורבנן רק הביא שיש מקום בשדה שמוחזק בטומאה וכל הבקעה טהורה וזה הדברים שמפסיקין שמה אינו מפסיק בנכסי הגר ורבין אר"י אומר אפילו לענין פאה וטומאה נמי הוא מפסיק בנכסי הגר אבל מה שמפסיק לענין שבת זה לא מפסיק בנכסי הגר רבא אמר אפילו לענין שבת מה שמפסיק לענין שבת מפסיק בנכסי הגר ומסיק רבא אמר אפילו פיסלא שמפסיק ברשות גיטין מפסיק לענין שבת והה"ד הכא בנכסי הגר אבל לא מיירי כלל אי מיצר וחצב מפסיקין שמה בפאה טומאה ושבת ורק לענין נכסי הגר מיירי הכל. יש לרבינו ראיה מוכרחת לפרש כן דבמס' ע"ז (דף ע' ע"ב) איתא הגירסא שם כן הוא פולמוסא דסליק כו' ארחב"א עובדא הוי קמיה דר' יוחנן ושרי ולא ידענא אי משום דסבר כר' אלעזר דאמר ספק ביאה טהור כו' וכן גרסי התוס' שם בגמ' וכן היה הגירסא לדעת רבינו וא"כ בפירוש הסוגיא בב"ב הוא כמו שפירש הרשב"ם ז"ל דקאי אי מיצר וחצב מפסיקין לענין טומאה לר' אלעזר א"כ מאי מספקא להגמ' בע"ז אי ס"ל לר"י אי לא ודאי ס"ל כר"א דאל"כ למה אומר דלענין טומאה אינו מפסיק למאי נפ"מ לדידן כיון דקיי"ל כרבנן אינו שייך כלל ההפסקה לענין טומאה כמו שהקשה הכא הלח"מ על רבינו ותירוצו דחוק אלא ודאי ס"ל לר' יוחנן כר' אליעזר וא"כ מאי מספקא ליה שמה בע"ז אלא ודאי הוא הפשט כמו שבארנו לדעת רבינו דמיירי רק בנכסי הגר ואומר דזה המקום שמחלק בבקעה לענין טומאה מפסיק בנכסי הגר אבל לענין טומאה לא מיירי הכא כלל ודוק

הלכה יד כותי כו' אבל הקרקע אינו קונה אותו מישראל אלא בשטר ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר שאין דעתו סומכת אלא מן השטר לפיכך ישראל וכתב הכ"מ כ' הרה"מ ונ"ל דהיינו דאמר ר"י אמר רב ישראל הבא מחמת כותי ומפרש רבינו ז"ל לענין קנין וכדכתב הרה"מ ז"ל פ"א מהל' מכירה וקשה למה כתב הרה"מ דנתבאר שם דלא מקנה ומניה נפיק דהה"ד שאינו קונה הא גם שם מבואר דאינו קונה דהכי כו' ואם נאמר דמאי דקאמר הרה"מ ז"ל זה נתבאר בפ' חזה"ב הוא קאי אהא דלקמן זה דנכסי כותי הרי הן כו' כישראל לא קני עד דמטי שטרא וכו' וה"מ שהכותי מקנה לישראל ומשם למד דהה"ד לקונה אתי שפיר לשון הרה"מ ומ"מ קשה למה לא למדו הרה"מ בפירוש מההוא מימרא דשמואל דישראל הבא מחמת כותי כיון דהרה"מ מפרש ליה לענין קנייה כדכתב ז"ל בפ"א מה' מכירה עיי"ש. ועיין בסמ"ע ח"מ (סי' קצד) שהאריך בזה

ולענ"ד נ"ל לומר דכונת הרה"מ דאמר בפ' חזה"ב הוא כמו שכתב הלח"מ על זה דנכסי כותי הרי הן כו'. ואי תקשה לך קושית הכ"מ מ"ט לא יליף ממימרא דישראל הבא מחמת כותי כיון דהרה"מ למד זה לענין קנייה בפ"א בה' מכירה י"ל ולומר כן דהנה התם כתב רבינו דהכותי אינו קונה בחזקה אלא בשטר הוא קונה עם נתינת הכסף וכתב דחזקה אינו קונה וזה לא נוכל למילף מהא דאמר דנכסי כו' הרי הוא כמדבר אלא רק דבכסף אינו קונה אבל חזקה דעדיף מכסף כמבואר בח"מ (סי' קצב וסי' קצד) דהוא עדיפא שבקנינים דקונה בכ"ד ולהכי יליף זה מהתם דאמר הבא מחמת כותי דחזקה אינו קונה דאמרינן לה לענין קנין הא דאין לו חזקה וכזב הרה"מ הטעם דחזקה אינו קונה הוא משום שאם היה קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק אבל לכתוב שטר לא וא"כ ה"א בחזקה דיוכל לעשות בלי דעת ישראל שפיר אמר דלא קנה אבל כסף אף דגרע מחזקה מ"מ כיון דלא יוכל להיות בלי דעת הישראל שלוקח הכסף ה"א דקני וא"כ הכא דמיירי רק לענין שטר קונה ולא כסף דהתחיל לענין מטלטלין דנקנין בכסף אבל קרקע בשטר ולהכי הביא הא דנכסי כותי דאינו קונה בכסף דאמר ישראל אינו קונה עד דאתי שטרא לידו אלמא דקנין כסף ליתא בכותי ודוק

פרק ג הלכה יא אסור לישראל ליתן לכותי בא"י מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב בא"י שנאמר לגר כו' תתננה או מכור לנכרי במכירה ולא במתנה אבל לגר תושב בא"י בין במכירה ובין בנתינה מפני שאתה מצווה להחיותו כו' עכ"ל. והנה רבינו הביא לאסור בנתינה לכותי מתנת חנם דמכור לנכרי כר' יהודה ולא מקרא דלא תחנם דיליף ר' מאיר דילפינן שם במס' ע"ז (דף כ) לאסור ליתן להם מתנת תנם ולעיל בפ"י מה' ע"ז מבאר רבינו לאסור להם חניה בקרקע בא"י מקרא דלא תחנם וכן לבלי ליתן חן מקרא זה ולבלי ליתן להם מתנת חנם יליף מקרא דמכור לנכרי משמע דהוא ס"ל דמקרא זה לא ילפינן רק הני תרתי ולא ללמד למתנת חנם דלא. והנה כמו"ח הגאון ז"ל הביא ראיה לזה מהא דאיתא הסוגיא