כתר המלך חלק ב תב

כסברת הל"ב בסוטה (דף מו) לא שכיח שיהיה ב' עדים להכחיש ולא גמרי ומקדשי כסברת הכ"מ אבל לפי ל"ק דאף ערים פסולים יכולים להכחיש עד אחד כשר ליתא סברת הכ"מ לגמרי ומקדשי והסוגיא שם אזלא לל"ק אכל רבינו דס"ל כן משום שפוסק כל"ב עיי"ש

ולענ"ד נ"ל להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאיתא בירושלמי דסוטה (פ"ט ה"ז) א"ר ינאי שמעתי לה גבול מאימתי היא נאסרת והורידו משעת הורדה אר"א לפוטרה משום או"ב כר"ש ארשב"י עד שהיא בחיים היא קדושה מתניתא אמרה כן תצא ותרעה בעדר מהו תצא מקדושתה עכ"ל ופירשו המפרשים כן כתיב והורידו ולא הורידו ללמד דמשעת הורדה נאסרה בהנאה אע"פ שלא נערפה כו' תצא מקדושה ש"מ שהיתה קדושה מכבר ואעפ"כ תצא לחולין ותרעה בעדר דאדעתא דהכי שימצא ההורג לא אקדשיה והדבר מצוי שימצא ההורג עכ"ל אלמא דס"ל להירושלמי בהדיא דאף דנאסרת מחיים מ"מ א"נ ההורג תצא ותרעה בעדר אף דלא כפרה ספיקא ס"ל דאדעתא דהכי לא אקדשיה וכמו שהסביר הכ"מ וגמ' דידן ס"ל ע"כ כלישנא קמא אבל הירושלמי ס"ל כל"ב כמו שמבאר המעין החכמה ופוסק רבינו כן ודוק

הלכה ז נמצאו העדים זוממין ה"ז מותרת בהנאה כו' וכתב הכ"מ בכריתות (דף כד) אר"י מודים חכמים לר"מ באשם תלוי שהזימו עדיו שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד משם לע"ע עכ"ל. ולענ"ד לא צריך לומר דרבינו יליף עגלה ערופה מאשם תלוי דגבי עגלה ערופה גופיה כתב מפורש בתוספתא דמס' כריתות פ"ה וז"ל עגלה ערופה נמצאו עדיו זוממין מותרת בהנאה ע"כ כדברי רבינו ודוק

פרק יג הלכה יד השונא שאמרו בתורה לא מכותי אלא מישראל כו'. והקשה הכ"מ דבגמ' דב"מ (דף לב) אמר וא"א צער בע"ת דאורייתא מה לי שונא ישראל מה לי שונא כותי מי סברת אשונא דקרא קאי אשונא דמתניתין קאי על הך משנה דלעיל דשונא לטעון והשתא יש לתמוה מאחר שרבינו פוסק דצער בע"ח הוה דאורייתא א"כ ע"כ שונא בין מכותי בין מישראל ואיך כתב השונא לא מכותי אלא מישראל כו' ועי"ל דבפ' ע"פ (דף קיג) אמר רשב"י אמר רב מותר לשנאותו כו' מאי שונא אילימא שונא כותי והתניא שונא שאמרו כו' וא"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתה א"א צעב"ח דאורייתא מה לי שונא ישראל ומה לי שונא כותי וי"ל דהמ"ל כר"ש התוס' לישראל בחנם ולכותי בשכר עכ"ל. ואכתי צריך לבאר דדחי הסוגיא דגמ' ומפרש ליה כמו שכתבו התוס' לפרש. ונ"ל לבאר כן עפ"י הסוגיא דפסחים שם שמביא הכ"מ דבעל המאמר הוא רשב"י בשם רב ורב מפרש ליה דשונא קאי אשונא דקרא לומר דשונא ישראל ולא אמתניתין ורב גופיה הא ס"ל במס' שבת (דף קכח ע"ב) דצער בע"ח דאורייתא דאמר שם בהמה שנפלה כו' מ"ט צעב"ח דאורייתא ומבטל כלי מהיכנו דרבנן ואתי דאורייתא כו' וכיון דס"ל לרב דהוא מה"ת ואעפ"כ אמר שונא שאמרו שונא ישראל כו' וא"כ ע"כ מפרש ליה רב כדברי התוס' דלזה בחנם ולזה בשכר ולא ס"ל כהסוגיא דב"מ ופוסק רבינו כותיה כמבואר ודוק

הלכות מכירה

פרק א הלכה ו כיצד בשטר כו' בד"א במוכר שדהו מפני רעתו אבל בשאר קרקעות אע"פ שהגיע שטר של מכר לידו ואפילו הביא עדים לא קנה עד שיתן את הדמים עכ"ל. וכתב הרה"מ שם מימרא דשמואל וסוגית הגמ' ודע דאע"פ שהמוכר לא עייל ונפיק כו' ודע דאוקימתא דרב אשי ע"ז דקאמר במתנה ביקש ליתנה לו ה"ק מפני רעתה בדין הוא שקנה שהרי אפילו במתנה היה נותנה כו' כי רעה בע"א עכ"ל. והכ"מ והלח"מ מבארים דהרי הרה"מ שבא לפרש מ"ט אינו פוסק רבינו כרב אשי דהוא בתרא ואמר שם דבמתנה ביקש ליתנה לו ולמה כתב לו לשון מכר כדי ליפות את כחו אלמא דר"א ס"ל דאף אם מפני רעתה מהרה אינו קונה רק אמרינן במתנה ביקש ואיך פוסק רבינו כרב המנונא דמוקי במוכר מפני רעתה ודחקו בזה. ולענ"ד נ"ל ליישב רעת רבינו כן דהנה התוס' הקשו שם ד"ה ולמה כו' וא"ת ולמה כתב בלשון מתנה בשלמא מכר משום אחריות אלא מה יפוי כח יש במתנה אי משום דבמתנה לית ביה משום דינא דבר מצרא הא אמר בפרק המקבל דבמתנה דאית ביה אחריות אית ביה דינא דב"מ וי"ל כו' ובירושלמי דפרקין מפרש דיפוי כח של מתנה היינו לגבי בור ודות דמוכר שרה בסתם לא מכר בור ודות אבל מתנה בעין יפה נותן הכל עכ"ל

והנה המקנה כתב שם לתרץ קושית התוס' במס' קדושין דהנה הכא קאי הסוגיא אליבא דשמואל דהוא אמר שם בתחלה ל"ש אלא בשטר מתנה כו'. והנה שמואל ס"ל במס' ב"מ (דף יד ע"א) דבמכירה לא אמרינן אחריות ט"ס הוא וא"כ ע"כ מיירי דכתב לו בפירוש האחריות דאל"כ ליכא יפוי כת וכיון דמפורש בו אחריות מה יפוי כח יש דכתב בלשון מכר מאם כתב בלשון מתנה ומתרץ דהא דשמואל ס"ל במכר דלית ביה אחריות ט"ס הוא היינו בשטר מכר לחודיה אבל הכא מוכח מלשון השטר דכתב תרווייהו לשון מתנה ולשון מכר וע"כ הוא משום דנתכוון דיהא בו אחריות. ולפ"ז ניחא קושית התוס' דצריך לכתוב לשון מתנה ע"כ דאם הוה כתב ביה רק מכר לחוד לא הוי אמרינן ביה אחריות ט"ס כמו דס"ל לשמואל בב"מ עכ"ל המקנה. והנה רבינו פוסק לקמן פי"ט הי"ג דאחריות טעות סופר אף במכירה וכתב אפילו מכר הקרקע בשטר ולא הזכיר האחריות בו ה"ז חייב באחריותן שאחריות ט"ס הוא עכ"ל. נמצא דלדידיה ליתא תירוץ זה וע"כ ל"ל דא"כ תסוב לדידיה קושית התוס' למה כתב בלשון מתנה וא"כ ניחא דרב אשי משני הכא הברייתא אליבא דשמואל במתנה ביקש ליתן כו' ואי תקשה למה כתב בלשון מתנה יש לומר כדי שיהיה האחריות ט"ס אבל לדידן דליתא זה לא מצי לומר תירוץ של רב אשי דתקשה קושית התוס' למה כתב לשון מתנה וצ"ל תירוץ הרה"מ במוכר שדהו מפני רעתה ולהכי כתב רבינו כן ודוק

פרק ו הלכה ח היו עומדין שלשתן ואמר לו מנה שיש לי בידך בין פקדון בין מלוה תנהו לזה קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בי עכ"ל. והנה האחרונים הקשו על רבינו מ"ט לא הביא מה שאמרו שם בסוגיא דגיטין (דף יד ע"א) דאף במתנה מועטת בעי דוקא בפניו והפוסקים הביאו זה והאחרונים עמדו ע"ז מ"ט השמיטו רבינו. ונ"ל ליישב כן דהנה שם בתוס' ד"ה אבל הקשו וא"ת והא נמי שמעינן לה דאמר רב בפ' הזהב (דף מט) דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ומדמי התם מתנה מועטת למכר דליכא מעות בהדי דברים וי"ל דהיכא שאומר לנפקד או לבע"ח שנתן לו ס"ד דקני טפי מכשאמר מתנה אני נותן לך עכ"ל

והנה צריך להבין לכאורה האיך נוכל לומר דקנה קנין גמור דמיירי הכא היכא שנותן לו ע"י אחר דהא התם רק במתנה מועטת לענין אמנה והכא נימא היכא שאומר לנפקד או לבע"ח שיקנה קנין גמור. אך נ"ל דהנה התוס' כתבו לעיל (דף יב) דבמתנה לא אמרינן תן כזכי דמי והטעם הוא כמו שכתב הר"ן ז"ל ס"פ דלהכי במתנה ל"א תן כזכי דאין אדם ממהר לעשות שלית לזכות למתנה וה"א דזהו רק במתנה מרובה אבל במתנה מועטת היכא שאומר לחבירו תן הוי כזכי והיכא שאומר תן לא ניבעי שיאמר דוקא בפניו קמ"ל דלא. אמנם רבינו הא פוסק לקמן בפ"ב מה' זכיה דתן כזכי דמי אף גבי מתנה והקשו הרשב"א והר"ן ז"ל מגמ' זו דאמר יהיבנא ליה לפלוני ואעפ"כ בעינן מעמד שלשתן דוקא ותירצו דלדעת רבינו מיירי דלא הוה הקבא דמוריקא ברשותו ולהכי אינו זוכה בה וא"כ הא לדעת רבינו ליתא תירוץ זה דה"א דבזה תן כזכי דכיון דמיירי דאינו רשותו שוב אין חילוק בין מרובה למועטת ואף מועטת אין סברא