כתר המלך חלק ב שצח

אבל רב חסדא אמר אבימי מוקי ליה שם בסנהדרין כגון דאתכחש בבדיקות כו' וא"כ א"ל דס"ל דבלא התראה במזיד אינו בר כיפה וא"כ א"ל דלדידיה הא דממעטינן פרט למזיד היינו מזיד ולא התרו בו דלר"ח אינו בר כיפה רק היכא דאתכחש בבדיקות כמבואר ודוק

הלכה ט ואפילו ע"ג ואצ"ל ג"ע או חילול שבת אינן כשפיכת דמים כו' צא ולמד מאחאב עובד ע"ז שהרי נאמר כו' עד רוחו של נבות כו'. והנה זהו בגמ' דשבת (דף קמט ע"ב ומיושב עפ"ד רבינו הגמ' בסנהדרין (דף ז ע"א) ראה מזבח לפניו ראה חור שנהרג לפניו אמר מוטב שאע"ז מדקיימי אם יהרג כו' ועיין מהרש"א בח"א מה שדחק הרבה בזה ולפ"ד רבינו אלו דעון של שפיכת דמים חמור הוא מכל עבירות אף מע"ז ניחא שפיר ודוק

פרק ח הלכה ו וכן הרב המכה את תלמידו או שלית ב"ד המכה את בע"ד הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה פטור מגלות כו' בשעת המצות עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל א"א זו לא שמענו מעולם אלא שליח ב"ד שהוא מלקה יותר מה שאמדוהו תחת ידו ע"כ. וכן הביא התוי"ט דברי הראב"ד אלו ולא העיר כלום ע"ז ונ"ל כי ט"ס יש בדברי הראב"ד אלו וצריך לומר שהוא מלקה לא יותר ממה שאמדוהו ב"ד דאי מלקה יותר ממה שאמדוהו ב"ד ודאי גולה כדאיתא לקמן במשנה (דף כב) הוסיף לו רצועה אחת ה"ז גולה וכן פוסק רבינו לקמן פט"ז מה' סנהדרין הי"ב וא"כ הוא ט"ס וצ"ל „ולא יותר“ וכונתו דאם הלקה אותו רק כפי אשר הב"ד אמדוהו ומת תחת ידו פטור מגלות כמו דאיתא לקמן ורבינו לא ניחא ליה בהאי פירושו של הראב"ד ז"ל דגם רש"י ז"ל מפרש כן שליח ב"ד המלקה למי שמחויב מלקות כו' דהא זה נקרא חזן הכנסת וע"ז אמרו שם דאם מח תחת ידו פטור והא דקרי ליה הכא שליח ב"ד הוא מלתא אחריתא כפירוש רבינו ולהכי נקיט ליה בתרי משנה ובשני שמות כמבואר. ומצאתי ברמב"ם דפוס ויניציא הנדפס בשנת של"ב דכתוב שם בהשגת הראב"ד שליח ב"ד שמלקה ממה שאמדוהו ומלת יותר ליתא והוא נכון ודוק

הלכה יא יצא חוץ לתחום עיר מקלטו בשגגה כל ההורגו בין גואל הדם בין שאר אדם גולה על ידו עכ"ל. ומשמע דמפרש רבינו בשוגג גולה היינו אי יצא בשוגג גולה ההורגו ולא הוא גולה בחזרה כמו שמפרש רש"י ז"ל שם. וקשה לי דלדברי רבינו האיך יפרש שם דברי אביי דאמר (דף יב) שמביא הכ"מ הכא לא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו בשוגג גולה במזיד נהרג אף סופו בשוגג גולה הוא במזיד נהרג משמע דסופו כשחזר מערי מקלט שיהא הדין כמו בתחלה שהרג שבמזיד נהרג ובשוגג גולה ה"נ שברח הוא בשוגג גולה בחזרה ולדברי רבינו דמפרש דקאי על ההורגו גולה קשה איך יפרש זה. וכן תמוה לי בעיקר הדבר דמשמע דרבינו כתב סתם וההורגו גולה משמע אפילו במזיד לא חילק כלל בין מזיד לענין שוגג ורק כתב סתם וההורגו וזהו ודאי תקשה דהא ההורג במזיד גולה דבר חדש דרק אי הרג בשוגג וה"ל לרבינו לבאר דמיירי ההורגו בשוגג דוקא וצ"ע

פרק ו הלכה י או שנתכון להרוג את זה והרג את זה אפילו נתכון להרוג עכו"ם והרג ישראל כו' הרי אלו קרובין למזיד עכ"ל. והנה בגמ' דמכות (דף ז ע"ב) איתא מתכוון פשיטא בר קטלא הוא פרט למתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לכותי והרג לישראל כו' וזה דנתכון להרוג את זה והרג את זה ליתא בגמ' כמו שמביא רבינו ז"ל. ונ"ל הטעם לזה משום דבמס' סנהדרין (דף עט) איתא הפלוגתא בין ר"ש ורבנן דת"ק ס"ל שם דחייב מיתה אי נתכון להרוג אח זה והרג את זה ור"ש ס"ל דפטור ולהכי לא משני הכא דנתכון להרוג את זה דא"כ תקשה לת"ק בר קטלא הוא ומשני דכה"ג דנתכון להרוג את הבהמה דפטור לכ"ע אבל רבינו דפוסק לעיל בפ"ד ה"א כה דנתכון להרוג את זה והרג את זה פטור כר"ש ולא כדברי והראב"ד שהשיג שם עליו ולהכי אמר שפיר דבכה"ג נמי פטור מן גלוח משום דהוי קרוב למזיד כמבואר ודוק

הלכה יב מי שהיה דולה את החבית להעלותה לגג ונפסק החבל כו' או שהיה עולה בסולם ונפל בו חבירו והרגו פטור מן הגלות שזה כמו אונס הוא שא"ז הקרוב להיות ברוב העתים עכ"ל. וכתב הכ"מ כל דינים אלו משנה בפ"ב דמכות (דף ז) ובגמ' מנה"מ אמר שמואל דא"ק ויפל עליו עד שיפול דרך נפילה ורבינו ז"ל ברוב שכלו נתן טעם לדבר עכ"ל. והפני יהושע תמה מנין לרבינו דהטעם הוא משום שאונס הוא מדעתו אתרי שבגמ' לא אמר זה רק מקרא דויפל ד"נ. ונ"ל דזה דכתב רבינו דהוא כמו אונס יצא לו מסוגיא דגמ' שם (דף ט ע"א) אר"ח ל"ק כאן שהרגו דרך ירידה כאן שהרגו דרך עליה כו' א"ל רבא ולאו ק"ו הוא ומה דרך ירידה דישראל גלי איהו נמי סגי ליה בגלות דרך עליה דישראל פטור הוא נהרג ופרשו התוס' אדרבא קשה היא הנותנת דרך ירידה ניתן לישראל לכפרה דסגי ליה בגלות אבל דרך עליה לא ניתן לישראל לכפרה חמור הוא ואינו גולה דלא סגי ליה בגלות כו' וי"ל דלית ה"ט דרך עליה לאו משום דסגי ליה בגלות אלא משום דקיל הוא ביותר והלכך למ"א דחמיר מירידה עכ"ל. אלמא דס"ל להגמ' הכא מפורש דהטעם דפטר הקרא לדרך עליה הוא משום דאונס הוא ביותר ומפרש לה רבינו מהו האונס אשר הוא בדרך עליה ברוחב שכלו אבל עיקר הדבר דאונס הוא ס"ל להגמ' הכא. אמנם התוס' ז"ל ודאי לא ס"ל הטעם של רבינו דהא דרך עליה פטור מפני דאונס הוא דהא כתבו במס' סנהדרין (דף עט ע"ב) ד"ה בין בסה"ד דבין ירידה לעליה אתי דלפטור מזיד אתי דכמו דרך עליה דלא ניתנה שגגתו לכפרה דלא שקלינן מניה לפוטרו ה"נ דרך ירידה אע"ג דניתן שגגתן לכפרה כו' ופירש המהרש"א כונת התוס' דקאי על מזיד ולא נימא דהוא דלא תקחו כופר כו'. זהו רק דרך עליה שהוא חמור דלא ניתן שגגתו כפרה אבל דרך ירידה שהוא קל דניתן שגגתו לכפרה ה"נ דבמזיד למי מקילין ליה דשקלינן מניה ממונא ונפטריה ממיתה ולהכי איצטריך הקישא כו' אלמא בזה דהתוס' ס"ל אפכא דדרך עליה חמיר מירידה ולא כדברי רבינו שהוא קלה ורבינו יסבור פירוש של דרך ירידה ועליה כמו שכתבו התוס' בשם הי"מ דקאי לפטור שוגג דרך עליה עיי"ש בתוס' ודוק

פרק ז הלכה ט אחד כהן גדול המשוח בשמן המשחה ואחד המרובה בגדים ואחד כה"ג העובד ואחר שעבר כ"א מארבעתן שמת מחזיר את הרוצח אבל משוח מלחמה אינו מחזיר עכ"ל. וכתב המשל"מ אני תמיה ע"ז דבפ"ק דמכות (דף יב) איבעיא להו במיתת כולן הוא חוזר א"ד במיתת אחד מהם ת"ש כו' בדליכא נמצא דלא איפשטא בעיא זו. ולכאורה נראה כיון דספק כפרה הוא דלא יצא משם כ"א במיתת כולן ואולי ספק נפשות להקל אם יצא היתר דמו ומ"מ ה"ל לרבינו לבאר זה וצ"ע. וכונת המשל"מ הוא דאכתי ה"ל לרבינו לבאר כן דלכתחלה לא יצא רק במיתת כולן ואם יצא במיתת אחד מהם אינו נהרג. ונ"ל ליישב דברי רבינו כן דהנה שם אמרינן מנה"מ אר"כ דא"ק וישב בה עד מות הכהן הגדול וכתיב בעיר כו' הכהן הגדול וכתיב אתרי מות הכהן הגדול ור' יהודה כתיב קרא אחרינא לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן ואידך מדלא כתיב הגדול חד מהנך הוא ע"כ. והנה תקשה א"נ דבמיתת כולן הוא חוזר והקרא זה קמהדר אהני דכתיב לעיל נימא עד מות הכהנים דהא קאי אכולהו דלעיל דחוזר רק במיתתן בשלמא בתלתא קראי דלעיל דכתיב רק כהן אחד שני לנו שלשה פעמים לרבות דשלשה כהנים יש וכל אחד צריך להיות מת ואז חוזר וא"כ קרא זה דבא לומר דצריך לשבת בארץ עד מות לאיזה כהן קאי הא כולם אם ימותו אז הוא חוזר וה"ל לומר הכהנים אלא אמרינן דהקרא אפכא בא לאשמועינן דלא נימא דקחשיב שלשה דבעינן כל השלשה