כתר המלך חלק ב שצז

לומר דהרא"ש הוצרך לכל זה להביא ראיה דהכא הלכתא כרבינא דהוא מחייב רק לפי גירסתו דגריס שם אר"מ מ"ט דפטור דכתיב מות יומת הרוצח רוצח הוא דמחייב מצמצם אבל ניזקין פטור לפי הגירסא דאיתא בגמ' דידן אמר קרא מות יומת המכה רוצח ברוצח הוא דמחייב מצמצם בניזקין א"ח מצמצם גם בלא זה יש הוכחה דהלכה כרבינא. דהנה לעיל (דף טו ע"ב) מקשה אימא לקטלא הוא דאתא א"כ לכתוב בעליו ולשתוק כו' ודלמא הא דכתב רחמנא יומת לאקולי לאפוקי מסייף לחנק הניחא למ"ד חנק חמור אלא למ"ד חנק קל מא"ל כו' א"ק מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו ע"כ. נמצא דהקרא זה של רוצח הוא מיבעיא ליה למעוטי דאי אתה הורגו על רציחת שורו ואיך דרשינן שם למעט מצמצם בניזקין וע"כ צריך לומר דמאן דפוטר ס"ל באמת דחנק חמור כר"ש וא"כ לא קשה דלמא כתב רחמנא לאקולי על חנק ולא מצריך קרא רוצח הוא למעט שורו ואתי על מצמצם אבל לדידן דפסקינן כרבנן דחנק קיל וא"כ מצריך קרא למעט על שורו ולא ידעינן למעט מצמצם וממילא חייב כרבינא מטעם ק"ו ממיתה שפטור שוגג ואונס ונפ"מ הוא כן דאם אמרינן כדברי הרא"ש דא"ח רק משום דינא דגרמי א"כ לפי מאי שהוכיח הש"ך בח"מ (סי' שפו ס"ק א) דכל דינא דגרמי אינו אלא מדרבנן א"כ הכא נמי אינו חייב אלא מדרבנן אבל אי אמרינן דחייב מטעם הק"ו דיליף רבינא ודאי הוה מדאורייתא וכמו ר"א דיליף לפטור מקרא הוא מה"ת ה"נ מאן דיליף מק"ו וקרא למעט לית ליה הוי מדאורייתא ודאי ולדידן דנימא דעל ממון עונשין מן הדין ודאי הוא מה"ת החיוב לשלם בלא דינא דגרמי ודוק: פרק ח הלכה ו במשל"מ הביא המגיה ז"ל כתב שם וכיוצא בזה כתבו ז"ל דהא דאמרו התם יכולין להציל באחד מאבריו של רודף שאין הורגין אותו שדין זה לא נאמר אלא באיש אחר אבל הנרדף אינו מדקדק בזה עכ"ל. והנה לכאורה יש להביא ראיה אפכא מגמ' דסנהדרין (דף מט ע"א) דאמר שם אתיא ליואב כו' עשהאל רודף א"ל היה לו להצילו באחד מאבריו אלמא דאף הנרדף עצמו כמו אבנר מ"מ ה"ל להציל דוקא באחד מאבריו וכן כתב רש"י ז"ל בפירוש לקמן (דן קמן נז ע"א) וז"ל ויכול הנרדף להציל עצמו באחד מאיבריו של רודף כו' וכן כתב נמי בד' ע"ה ע"א ויכול הנרדף או הרואהו להצילו בא' מאבריו ולא הצילו אלא בנפשו נהרג אלמא דשוה לנו הנרדף לענין זה שיכול להצילו באחד מאבריו כמו שאר הרואים כמבואר

אמנם כמו"ח הגאון ז"ל אמר דבאמת מגמ' זו יש להביא ראיה כדברי המגיה ז"ל דתקשה לפי מאי שכתב רבינו לקמן בפ"א מה' רוצח הי"ג דכל היכול להציל באחד מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו ה"ז שופך דמים וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו. וכתב הכ"מ שם ומשמע לרבינו דאי אפשר כו' שב"ד ממיתין אותו שמאחר שלא נתכון אלא להציל לא שייך בזה התראה ולא נקיט ריב"ש נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים עכ"ל. והנה ניחא מה שאמר יואב דה"ל לאבנר להציל באחד מאבריו ואף שע"ז אינו נהרג מ"מ זהו רק ב"ד אין הורגין אותו אבל גואל הדם אם הרגו פטור דהא מה שב"ד אין הורגין אותו הוא מטעם דהוי בלא התראה וגואל הדם הא כתב רבינו לקמן בפ"ו מה' רוצח ה' ה' דמי שהרג בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים לא יהא אלו חמורין מההורג בלא כונה וא"כ אף שבא יואב מתורת גואל הדם היה לו מקום לפטור עצמו מהריגת אבנר. אבל זה תקשה כיון דהכתוב אומר אשר פגע בשני אנשים צדיקים כו' וקרי ליה הכתוב לאבנר צדיק והלא לפ"ז דהוה ליה יכול להציל באחד מאבריו היה חייב מיתה בידי שמים כמו ההורג בלא התראה אלא ודאי דהנרדף עצמו א"צ לדקדק בזה ורשאי לכתחלה לעשות ולהכי קרי ליה הקרא צדיק ורק יואב חלק על דין זה וס"ל דלא שניא בין נרדף לאתר וא"ל ניזול אבנר דע"ז יש לך תירוץ אף דהוא שלא כדין אבל מ"ט קטלית לעמשא כו' אבל לפי האמת כיון דהכתוב מעיד על אבנר שהוא צדיק ש"מ דהנרדף א"צ לדקדק כדברי המגיה ז"ל ומה שאמרו ליואב לא יכלית ליה וכן לקמן דאמר לאבנר גופיה לא יכלית ליה הוא לשיטת יואב קאמר דאף הנרדף מחויב לדקדק. אמנם דברי רש"י ז"ל ודאי הוא כן ד' נ"ד וד' ע"ז דבארנו דס"ל דאף הנרדף מחויב לדקדק ואם יכול להציל באחד מאבריו נהרג עליו ועיין לקמן בפ"ט מה' מלכים ה"ד ובדברי הראב"ד וכ"מ שם ודוק

הלכות רוצח ושמירת נפש (בזמן הבית

) פרק א הלכה ב וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם כו'. והנה מקור מפורש לזה לא מצאתי דכל הראוי לירושה הוא גואל הדם ורק רבינו חידש זה מדעתו דהיכא דגבי ונמכר מאחוזתו דדרשינן שם ובא גואלו דהקרוב קרוב קודם והוא הראוי לירושה כמו דאיתא במס' קדושין (דף כא) וכן פירש רש"י ז"ל שם וה"נ מקרי גואל הדם זה שראוי ליורשו ודוק

הלכה טו במשל"מ הרואה רודף כו' נסתפקתי ברוצח בשגגה שיש רשות ביד גואל הדם להרגו אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אם נהרג עליו ומסתברא דאינו נהרג עליו עכ"ל. והנה איתא מפורש בספרי פ' מסעי וכן הובא בילקוט שם וז"ל ומצא אותו פרט למצוא הוא גואל הדם כו' ומפרש הזית רענן על הילקוט דכונת הספרי כן הוא דסד"א דמותר להרוצח להרוג לגואל הדם משום הבא להרגך השכם כו' קמ"ל ע"כ. נמצא מוכח דאם הרגו אינו נהרג עליו ודאי דאי ס"ד דהרוצח נהרג עליו האיך ה"א דשרי להרגו לכתחלה אלא ודאי דאם הרגו אינו נהרג עליו ומ"מ אומר הספרי דלכתחלה אסור להרגו אלא אם נתאמץ אינו נהרג עליו כדברי המשל"מ כמבואר ודוק

פרק ג הלכת יא וכן כו' או שזרקו בו חץ והיה תריס בידו להגן עליו ובא אחר כו' פטור ממיתת ב"ד עכ"ל. וקשה לי מ"ט השמיט רבינו ולא הביא את המאמר השני של רבא זרק בו חץ וסימנין בידו ובא אחר ופזרן פטור ורב אשי מסיים הלכך אפילו סימנים בשוק פטור ועוד מסיק דאפילו נזדמנו לו סימנין אחרי כן לקנות ולא קנאן ואף דבשעת זריקה לא היו הסימנין פטור דיצא מב"ד זכאי וא"כ הוה חידוש שרבינו לא הביא דבר זה וצ"ע

פרק ד הלכה א ההורג נפשות ולא היו שם עדים רואין כאחת אלא רואהו הא' אח"מ או שהרג בפני עדים בלא התראה או שהוכחשו העדים בבדיקות ול הוכחשו בחקירות כונסין אותן לכיפה כו'. וכתב הכ"מ ומשמע לרבינו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כו'. והנה עפ"ז נ"ל ליישב קושית התוס' במס' מכות ודף ז ע"ב) ד"ה פשיטא כו' תימא אימא במזיד ולא התרו בו וי"ל דהא נמי נפ"ל מבלי דעת דאיכא בלי דעת יתירא כו' ועיי"ש במהרש"א דאימא דאתי הבלי דעת על מלתא דנאמרה ונשנית כו'. אמנם א"נ כפירוש רבינו דכל הני האמוראים ס"ל בזה בשוה דהיכא דהורג בלא התראה כונסין לכיפה. והנה דין הכנסת כיפה הוא מהלמ"מ וא"כ ל"צ קרא למעט על מזיד בלא התראה מגלות דהא בר כיפה הוא מהלמ"מ והכל מודים בזה לדעת רבינו אבל דעת התוס' הוא דחולקים המ"ד דחד אמר במזיד בלא התראה אז מכניסין לכיפה וח"א בעדות מיוחדת מכניסין לכיפה ולא במזיד ולא התרה ושפיר קמקשים להכי. ועפ"ז דדברי התוס' יש ליישב גם את קושית התוס' בד' ט' ד"ה ור"ת אומר פטור כו' וא"ת ורב חסדא היכי מתרץ לעיל דברי הברייתא דקתני פרט למזיד ואוקימתא דר"ל דאומר מותר ולדידיה אומר מותר לא הוי מזיד כו' ולפ"ז ניחא דהנה התם דמקשה במזיד פשיטא בר קטלא ולא מוקי ליה במזיד ולא התרו ביה משום דס"ל כשמואל דמכניסין בזה לכיפה וא"כ בר כיפה הוא ולהכי מוקי ליה באומר מותר