כתר המלך חלק ב שצו

אשם קראו הכתוב ואין מקריבין בלילה כו' ושם בהי"א כתב הרה"מ ד"ה ואפילו היה כו' ושם דין אחר אמר בגמ' בזה ולא הזכירו רבינו עכ"ל ונ"ל כי כונתו של הרה"מ הוא על מה שכתב הים של שלמה להקשות הכא במס' ב"ק על רבינו מ"ט השמיט ולא הביא דין זה דאמר רבא שם החזירהו חצאין לא יצא אשם קריא רחמנא. והנה ע"ז כוונתי כי לא הזכיר רבינו זה והנה היש"ש מתרץ ליה דכיון דרבינו כתב דאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר מכש"כ זה צריך לבאר דלכאורה לית ליה הבנה מה תליא זה בזה ומה דמיא להדדי הכא אסור אי הביא לחצאין אפילו אי נתן לחד משמר ואם לא הביא בפעם אחת לא יצא מטעם אשם קריא רחמנא וא"ל דאמר רבא זה לא ידעינן מהדין דאין חולקין כו' ונ"ל לומר כן לדברי היש"ש דאי נתן לאנשי משמר אחד בשני פעמים זה לא מקרי לחצאין דהא מתחלק לכל אחד ואחד בין כך ורק מיירי אי נתן להמשמר חצי והחצי השני נתן אח"כ למשמר השני בשבוע השניה ואמר דלא יצא בזה וזה כיון דאשמועינן דכהנים ממשמר אחד אינן מחלקין גזל הגר כנגד גזל הגר דגזל הגר צריך להתחלק לכל המשמר וא"כ ודאי לא יוכל להביא חצאין דצריך לכל המשמר לחלק ביניהם הכל ולהכי השמיטו ודוק

פרק י הלכה ג הכותים המציקין כו'. והנה רבינו לא הביא כאן הדין של הברייתא במס' גטין (דף נח ע"ב) לקח מן הסיקריקין ומכר לאחר ושהה ג' שנים כו'. והרא"ש והטור והח"מ בסי' רל"ז הביאו. ונ"ל לומר לדעת רבינו כמו שמבאר הקרבן נתנאל ברא"ש בגיטין פ"ה שם ס"ק ל"ב לתרץ דכרי הרי"ף שהשמיט האי ברייתא וכן יתורץ גם לדברי רבינו עיי"ש ודוק

הלכות חובל ומזיק (שהיה נוהג בזמן הבית

) פרק ה הלכה א ונזק וצער לאשה כו' וכתב הלח"מ כתב רש"י ז"ל דהאי נזק הוי כחבלה ודינו קצוב כו'. וקשה דרש"י ז"ל למה הוכרח לפרש כן הא בפ' שור שנגח (דך מג) מוקי הך ברייתא בגרושה וכיון שכן ראוי הוא שיהיה ההיזק והצער שלה דאפילו הולדות פריך שם בגמ' דלהוי שלה א"ל דאיכא קרא כו' ע"כ. ולא הבנתי קושיתו הא רש"י ז"ל אומר זה דנזק הוה כחבלה אומר בד' מ"ט ע"א ולא על ברייתא זו דמוקי בגרושה ורק על ברייתא אחרת דאומר שם בתחלה שמין נזק בפ"ע וצער בפ"ע ושמין את הולדות ונותן לבעל ובברייתא זו לא נזכר כלל דין האשה לאוקמי בגרושה ואולי דחקו לרש"י לפרש זה דתקשה לכאורה על הלשון דאומר שם נזק בפ"ע וצער בפ"ע ה"ל לומר שמין נזק וצער בפ"ע ומ"ט חילק נזק וצער אלא ע"כ דלא שוה בדיניהם דנזק הוי כחבלה ושמין ב' חלקים לה ואחד לו וצער הוה כולהו שלה ולהכי חולקים אבל בברייתא דמוקי בגרושה לא פירש רש"י כלום כמבואר ודוק

הלכה ט החובל בחבירו ביוה"כ אפילו במזיד חייב בתשלומין אע"פ שעבר עבירה שהוא חייב מלקות והלא כל המחויב מלקות ותשלומין לוקה ומשלם כך הדברים הם בכל חוץ מחובל בחבירו שהוא משלם שהרי בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין שנאמר רק ש"י כו'. והנה בהגמ"מ הביא הכא בשם ס' המקצועות החובל בחבירו בי"ט חייב בה' דברים בשבת ויוה"כ פטור מן התשלומין ולוקה כו' ופוסק כר' נחוניא בה"ק ע"כ. והנה הרבה פוסקים כרנבה"ק משום דהסתם משנה דמס' מגלה (דף ז) דאמרה א"ב כו' מתוקמי כותיה ואף דהסתם משנה במס' ב"ק (דף פז) הכא דהאומר שם החובל ביוה"כ חייב הוא דלא כר"נ מ"מ קיי"ל דבתרי סדרים א"ס למשנה ואף דגם במס' כתובות (דף כט) אמרינן דהסתמא דאלו נערות נמי דלא כר"נ מ"מ הא אמרינן בסנהדרין (דף לד) דמה לי חד סתמא ומה לי חרי סתמי עיי"ש. ותמהני על הספר פלפלא חריפתא בהרא"ש שם במס' ב"ק שם ס"ק ל"ה שכתב ואע"ג דטובח ביוה"כ פטור מתשלומין לענין דו"ה דפטור משום דהוא במלקות מ"מ הכא בפירוש אמרינן ריבתה תורה חובל בחבירו ותמהני על ההגה"ה דלעיל דכתב דהחובל בשבת ויוה"כ ילקה ומשמע דהוא דינא קאמר והוא תמיה גדולה עכ"ל. ולא ידעתי מהו התמיה הא באמת בי"ט פוסק דחייב אף דלוקה משום י"ט חייב משום דריבתה תורה לתשלומין אבל הכא בי"ט פוטר מן התשלומין משום דס"ל כר"נ וא"כ היה לוקה אי אתרו ביה ובולא אתרו מכת מרדות בכ"מ. ומה שכתב ההגהות אשר"י לעיל בס"פ כיצד בה' ט"ו דאומר שם הרא"ש שוגג קרוב למזיד וכתב בהגה"ה כגון שלא התרו בו אין כונתו דאי התרו בו פטור מטעם מלקות דהחובל הא קיי"ל דמשלם אף במקום מלקות ורק בא לבאר מלת שוגג קרוב למזיד והיינו באומר מותר ולא התרו והוא אומר מותר דה"ל שוגג קרוב למזיד וכדומה לזה

והנה איתא בתוספתא דמס' ב"ק פ"ט דאומר שם כן העושה מום במוקדשין א"מ אלא ח"נ ודחקו בזה מפרשי התוספת' דהאיך שייך לגבי האדם העושה מים ח"ל דל"ש אלא בשור שנגח וצרורות והנה אם נפרש כמו שפירשו המפרשים שמה דא"ח אלא ח"נ בדוחק י"ל דהוא עפ"י מאי דאיתא במס' בכורות (דכ"ח ע"ב) תניא כשהוא משלם משלם מחצה לגסה ורביע לדקה למי שאינו מומחה וראה את הבכור ושחט עפ"י דמשלם מחצה לגסה רביע לדקה משום מגדלי בהמה דקה וכתבו התוס' שם ד"ה רביע ועוד יש לפרש דהיינו טעמא דמשלם מחצה ששיערו חכמים שאינו שוה יותר כל זמן שעומד בספק שעדיין לא הותר ובתרומה נמי אשכחן אלא במחצה של חולין כדאמרינן בפ' אע"פ כ"מ שהוזכרו תרומה נותן לה כפלים בתולין כו' וא"כ ה"נ כיון דקיי"ל דהמטיל מום בקדשים נאסר לאכול משום ל"ח כל תועבה כמו שפוסק רבינו לעיל בפי"ח מה' פסוהמ"ק ה' ד' ואינו נאכל עד שיפול בו מום אחר עיי"ש. וא"כ ה"נ כיון דהטיל בו מום נאסר הקדשים לאכילה עד שיפול בו מום אתר וכ"ז שאינו נופל בו מום אחר עומד בספק והוא אסור להכי שיערו חכמים דמשלם חצי נזק כמו התם לגסה דאי יפול בו מום אחר יהא שרי לאכילה. אמנם נ"ל דלפי משמעות של התוספתא דאיתא שם כן החובל באביו פטור מפני שנידון בנפשו כו' הדליק גדישו ש"ח אפילו ביוה"כ פטור בשוגג מפני שנידון בנפשו הגונב כיסו כו' בשבת אם היה מוגדר ויוצא פטור העושה מום בקדשים אינו משלם אלא ח"נ ומשמעות התוספתא דכוליה האי מלתא מיירי רק בדין דפטור משום ק"ל בדר"מ וא"כ ה"נ כיון דקיי"ל דהמטיל מום בקדשים לוקה כמו שכתב רבינו לעיל בה' איסורי מזבח וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם. וע"כ נ"ל דט"ס יש בתוספתא וכן צ"ל העושה מום בקדשים אינו משלם אלא חייב מ' היינו מלקות והוה כתיב בר"ת ח"מ וטעה המדפיס וכתב א"מ אלא ח"נ והוה א"כ גם הכא כמו לעיל חם דפטור מטעם עונש אחר וה"נ כן. ומה שכתבו התוס' במס' ב"ק (דף צח ע"א) ד"ה הצורם דהיכא שהטיל מום בקדשים חייב לשלם והוכיחו כן מהמשנה דהתם גזל בהמה כו' לא קשה דהתם מיירי ששגג בזה האיסור דהטלת מום או דלא אחרו ביה ובזה פוסק רבינו לעיל בפ"ג מה' גנבה ה"א דחייב לשלם והתוספתא מיירי היכא שהזיד בהטלת מום דחייב מלקות אינו משלם וניחא דלעיל דגבי הדליק גדישו ביוה"כ אומר אפילו שוגג פטור דס"ל כרנבה"ק דיוה"כ כשבת דפטור אף בשוגג אבל הכא איירי במזיד דוקא וא"כ ה"ה אף בי"ט אי הדליק גדישו א"ח לשלם רק לוקה כמבואר ודוק

פרק ו הלכה יב הכובש בהמת חבירו במים או שנפלה ומנעה מלהעלות או שהניחה בחמה וצמצם עליה המקום כו' חייב לשלם עכ"ל. וכתב הרה"מ דין זה מחלוקת דרבינא ור"א ב"ר במס' סנהדרין (דף עו) ופוסק כרבינא דמחייב משום דדיינין דינא דגרמי וכ"פ הרמב"ן ז"ל והנה הרא"ש ז"ל כתב שם ויש מי שפוסק כרבינא דבתר הוא ונ"ל דרבינא דהכא לא זהו רבינא שהיה בימי רב אשי אלא רבינא הקדמון כו' אלא נ"ל דהלכתא כרבינא דמחייב דדמי לדינא דגרמי ולא גרמא לפי החילוק שחלקתי במס' ב"ב עכ"ל. ונ"ל