כתר המלך חלק ב שצג

שנגח הדיוט ואי מרעהו אז לריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הרי חייב ושלמים שהזיקו גובה מבשרם ולהכי כתיב נמי שור איש למעט קדשים קלים לריה"ג ומקשה איפוך אנא לריה"ג ולפי המסקנא אתיא הקרא דרעהו להדיוט שנגח הקדש ושור איש להקדש שנגח הדיוט וקרא יתירא על קדשים קלים ליתא כמבואר

והנה זה שבארנו דהסוגיא דבכורות דנימא דיהא כקדשים קלים ליתא דהא ודאי לא דמי כלל פ"ח לקדשים קלים ורק יוכל לדמות לקדשי בדה"ב אבל ק"ק הוא קדשי מזבח ורק יהא ניחא עפ"י מאי שכתב הלח"מ לקמן בפ"ב מה' גניבה ה"א דתרי קראי של רעהו ומבית האיש בא למעט אף הני קדשים דחייב באחריותן מ"מ פטור ודלא כר"ש דאמר זה שחייב באחריותן חייב וא"כ ה"נ גבי פטר חמור נימא דמדמינן לקדשי בדה"ב דאית להו אחריות כגון דאמר הרי עלי ונגנבה מבית הבעלים קודם שהביאן להגיזבר וה"א דחייב להכי כפל להכי מביא הקרא של וגונב מבית האיש דלדידן פטור וא"כ כיון דלא מוקמינן ליה כר"ש דהוא ס"ל ממון בעלים הוא וא"כ מ"ט משלם כפל כמבואר

אמנם בעיקר הדבר נ"ל לומר זה דמבאר הלח"מ דרבינו ס"ל דקדשים קלים ממון בעלים המה כריה"ג ליתא לענ"ד חדא מה שהקשה המשל"מ לעיל בפ"ב מה' מעילה ה"ח דכתב רבינו המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום והקשה דהא בפסחים (דף צ) אמרינן דלריה"ג המוכר שלמיו מעשיו קיימין משמע דלא ס"ל כריה"ג. ועוד דבזבחים (דף קיד) משמע דלריה"ג משכחת לה מוקצה לאחר הקדש ואולי רבינו כתב בפ"ד מה' איסורי מזבח דאין מוקצה לאחר הקדש וכ"נ ממ"ש גבי אתנן דל"מ אלא בפסח משמע דפוסק דלא כריה"ג ועיין מ"ש הרה"מ בפ"ה מה' טונ"ט. ועוד תמה הלח"מ בפ"ו מה' בכורות על מה זה דפוטר רבינו לקמן בה' טוען ונטען קדשים משבועה למה אינו מחלק דלריה"ג בקדשים קלים דממון הדיוט הוא חייב בשבועת הפקדון ומדלא חילק רבינו משמע דהדין שוה בכל הקדשים וכמ"ש הרה"מ דאין לחלק בקדשים. ועוד נ"ל להביא ראיה נכונה דרבינו פוסק דלא כריה"ג. דהנה איתא במס' ב"ב (דף קכג ע"ב) הבכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים וקיבה ובמוקדשין ומוקמינן לה בקדשים קלים כריה"ג דס"ל ממון בעלים הם ומתנות כהונה במכירי כהונה ע"כ. ורבינו לקמן בפ"ג מה' נחלות הביא הך דנוטל ממכירי כהונה ומה שנוטל מן המוקדשין אינו מביא משמע דלא ס"ל בזה כריה"ג וקדשים קלים נמי אינו מביא ואינו נוטל פי שנים ולהכי השמיט. וע"כ נ"ל דמוכרח לומר כפי שכתב בס' מהרי"ט אלגזי בפ"ו דמס' בכורות וז"ל הנה הרמב"ם ז"ל ס"ל דרק גבי נזקי ממון כריה"ג קיי"ל משום דבעלים חייבין בשמירתן אבל בשאר דברים לא ס"ל לרבינו לפסוק כריה"ג דק"ק ממון בעלים הם ולהכי פוסק דשלמים שהזיקו גובה דלזה הוה מ"ב ולא בש"ד עכ"ל. וא"כ מיושב כל הקושיות דרק גבי ניזקין ס"ל כריה"ג. ונ"ל להביא ראיה לזה דלא פסקינן כריה"ג בכ"ד רק בזה דהנה איתא במס' נזיר (דף ל ע"ב) בעי רבא בכור ופשוט כו' ואת"ל ירושה הוא ובחולין הוא דאית ליה פ"ש אבל בהקדש לא א"ד כיון דקני ליה לגילוח ל"ש כו' ופירש רש"י ז"ל אבל בהקדש לאחר שיקרב הקרבן ומבקשין לאכלו לא שקיל פי שנים אלו חולקין ביניהם בשוה א"ד כו' אע"ג דמוקדשין הן שקיל פ"ש. וקשה ליה דהנה המ"ד שם הוא רבא ורבא הא ס"ל במס' ב"ק (דף יג ע"ב) תודה שהזיקה גובה כו' וזהו כריה"ג כמו שבארנו והכא כתב רש"י ז"ל לאחר שיקריב הקרבן ומבקשין לאכלו כו' ותקשה באיזה קרבן מיירי אי בחטאת ועולה שהנזיר מביא הא המה אינן נאכלין לבעלים דהחטאת לכהנים והעולה כליל אלא ע"כ בשלמים שמביא הנזיר ושלמים הרי הם קדשים קלים וא"כ הא אמרינן בזה בב"ב (דף קכג) דבארנו דלריה"ג נוטל פי שנים בין כך וכך דממון בעלים הוא ואף בלא סברא דקאי לגילוח נוטל פי שנים. אמנם לפי שיטת רש"י ז"ל יש ליישב דהא ס"ל במס' ב"ק (דף יב) דלאחר שחיטה אף חלק בעלים הוה ממין גבוה לכ"ע ורק מחיים קאמר ריה"ג דמ"ב הוא ושם בב"ב מיירי דנוטל פי שנים מחיים אבל הכא לאחר שחיטה קמבעיא לרבא אבל לשיטת התוס' שם ד"ה ומחיים דמפרשי דלאחר שחיטה חלק בעלים לכ"ע הוה ממון הדיוט וא"כ צריך לומר דכיון דבעת מיתת אביהם אז הוה הקרבן בחיים אז הוה לדידן ממון גבוה ולהכי אף לאחר שחיטה דחלק בעלים נשאר ממון הדיוט אינו נוטל פי שנים דהוה כמו ראוי דאין הבכור נוטל פ"ש ורק קמבעיא ליה גבי נזירות אף א"נ דהוה ממון גבוה מטעם דקאי לגילוח להכי אף מחיים כמו שנשאר אחרי מיתת אביהם אף דהוה ממון גביה מ"מ נוטל פ"ש וכ"ז הוא רק דלא כריה"ג והנה לרבינו ז"ל לא מצינו הכרע האיך ס"ל וא"ל דגם הוא קאי בשיטת התוס' דלאחר ק שחיטה הוה ממון הדיוט והבעיא של רבא הוא מטעם דנשאר מחיים וא"כ מוכח דרבא לא ס"ל כריה"ג אף דס"ל גבי תודה שהזיקה כריה"ג דרק גבי ניזקין פסקינן כותיה כשיטת רבינו ועיין מה שבארנו לעיל בפ"ז מה' חו"מ ובפ"ב מה' איסורי מזבח ודוק

הלכה יג אלא בראיה ברורה כו'. וכתב הלח"מ עוד יש בגמ' דין שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם ויש בו מחלוקת ר"מ ורבנן עכ"ל. והנה ט"ס יש בדברי הלח"מ דהא רבינו כתב לעיל בפ"ז ה' ה' שור של ישראל כו' אך צ"ל שור של כותי שבזה יש מחלוקת ר"מ ורבנן. ודברי רבינו יש ליישב פשוט דבכל ספרו לא הזכיר דין של כותים שהיה אז בימי הגמ' משום דס"ל כמו דאמרינן במס' חולין (דף ו) דעשאום כעכו"ם לכל דבריהם וכמו שפוסק לעיל בפ"ד מה' אבות הטומאה ה"י שחיטת העכו"ם נבילה אחד העכו"ם ואחר הכותי וכתב שם הכ"מ שעשאום כעכו"ם לכל דבריהם וכן ה"נ לענין נגח שור של ישראל ולהכי לא הזכיר ודוק

פרק י הלכה י היה מועד ליפול כו'. וכתב הרה"מ ז"ל ופירש מועד שעושה כן ג"פ וכן העיקר וכן בפ' הפרה (דף מח) עכ"ל. וכתב ע"ז הלח"מ קשה מה בא ללמדנו פשיטא דכל מועד הוה הכי ועוד מה נתבאר בפ' הפרה כו' ואולי משמע מפירש"י שכתבו התוס' שם ולפירושו צ"ל דהא דקאמר הכא מועד ליפול על ב"א בבורות לא הזכיר ב"א אלא בשביל האחרונה דבשלש הראשונות לא חיישינן אלא שיהיה מועד ויעשה אורחיה להפיל עצמו בבור בשביל הירק כו' וההוכחה ממ"ש כו' ולענ"ד ליתא זה לפי לשון הרה"מ דמועד שעשה כן ג"פ ולא הזכיר כלל מלת על בני אדם. ונ"ל לומר פשוט דכונת הרה"מ הוא לבאר כמו שכתבו התוס' שם (דף מד ע"א) ד"ה הכא וז"ל ומועד דהכא ודלקמן ל"ד מועד בשלשה פעמים אלא כלומר בדבר שנעשה מועד מתחלתו כגון שן ורגל והא דפריך לקמן כדמוקי לה במועד ליפול על ב"א בבורות א"ה בר קטלא הוא דייק ממשנה דקתני משלם הכופר ולא קתני חייב מיתה כו' וזהו כונת הרה"מ דלא נימא דמיירי רק בפעם אחת ומועד קרי ליה כמו שן ורגל דבפעם אחת הוי כתב הרה"מ דמועד הוה ג"פ מזה שהקשה א"ה בר קטלא דהתוס' דחקו בזה ולפ"ד ניחא דמיירי בג' פעמים ומקשי בר קטלא הוא בפעם הראשונה כמבואר ודוק

פרק יא הלכה י שור כו' נגמר דינו ואח"כ נתערב באחרים ואפילו כולן נסקלין כו' כדין בהמה נסקלת ובהי"א פרה מעוברת שהמיתה ב"א היא ועוברה נגחה ובה' י"ב נגחה והמיתה ואח"כ נתעברה כו' ואם ילדה אחר גמר דין ולדה אסור שעובר ירך אמו הוא ואם נתערב ולד זה באחרים כונסין את כולם לכיפה עד שימותו שם עכ"ל וכתב הרה"מ הכל מבואר בסנהדרין (דף פ) וסוגיא שעליה עכ"ל. והנה משמע דרבינו מחלק דאם השור עצמו שנגח נתערב בשוורים אחרים כולם נסקלין ואם הולד של הפרה שנגמר דינה עם הולד נתערבה כונסין לכיפה ומהגמ' שם לא משמע מידי לחלק דשם אמר כן ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים