כתר המלך חלק ב שצב

דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. והנה נ"ל להביא ראיה לדעת רבינו דל"א צד תמות במקומה עומדת מזה דאיתא שם (דף נ"ה ע"ב) אמר רבה מתניתין נמי דיקא דקתני צאן מכדי בשור קעסקינן ואתי ניתני שור מ"ש דתני צאן לאו משום כו' שן ורגל הוא דכתיבי כו' והנה הגמ' דייק דה"ל למתני שור המועד ונעל בפניו כראוי כמו שכתב שם המהר"ם לובלין ז"ל דכן דייק דאי הוה אמר סתם שור ה"א תם כמו שכתבו התוס' ד"ה מ"ת עיי"ש ואכתי מה דיוקא א"ג דצד תמות במקומה עומדת א"כ אי הוה נמי שור מועד מ"מ חייב חצי נזק משום צד תמות במקומה וא"כ לא מצי למיתני פטור בשור המועד ובפרט לפי מאי שכתבו התוס' שם ד"ה אלימא דהיכא דאיכא צד חיוב בין בכותל כו' לא שייך למיתני פטור וא"כ להכי נקיט צאן דמיירי בשן ורגל ולא משום דהתורה מיעטה בשמירתן אלא משום דבהו פטור לגמרי אבל בשור המועד מצד תמות חייב אלא ודאי ס"ל להגמ' הכא רבה דאמר זה דל"א צד תמות במקומה עומדת לר' יהודה וא"כ ה"מ למיתני שור המועד ומדנקיט צאן ע"כ משום דהתורה מיעטה בשמירתן ופוסק רבינו כהך סוגיא. ועוד נ"ל להביא ראיה לדעת רבינו דל"א צד תמות במקומה עומדת מהא דאמרינן לעיל (דף ט"ו ע"ב) א"ה אדתני כו' ליתני זה הכלל כל שאינו משלם כמה שהזיק דמשמע פחות ומשמע יותר ומסיק בתיובתא וא"כ אי אמינא צד תמות במקומה עומדת וא"כ אי נעל בפניה כראוי חייב חצי נזק מצד תמות ומ"מ כתבו התוס' שם (דף מ"ה ע"ב) סד"ה לא ומיהו לפטור בהודאתו למ"ד פלגא נזקא קנסא ל"א במקומה עומדת דכיון דאייעד לאו קנסא הוא וא"כ לא מצי לומר בכה"ג כל שאינו משלם כמו שהזיק אינו משלם עפ"י עצמו דהא בגוונא זה לר' יהודה אי שמר כראוי במועד דחייב רק חצי נזק מצד תמות ומ"מ משלם עפ"י עצמו דלא הוה קנסא כיון דאייעד ולהכי קתני כל המשלם יותר דוקא דבזה הוי קנסא אלא ע"כ ס"ל לסתמא דגמ' דאף לר' יהודה ל"א צד תמות במקומה עומדת ונעל כראוי פטור לגמרי ופוסק רבינו כסתמא דגמ' ודוק

פרק ח הלכה ד וכן שור הפקר כו'. וכתב הלחם משנה עד שיהא לו בעלים בשעת הזיקו ובשעת העמדה בדין משמע מדברי רבינו דלא בעי שיהיה בעלים אחד מתחלה ועד סוף כו' אבל רש"י ז"ל כתב והועד בבעליו כו' וא"י למה דחק רש"י בכך דמשמע כדברי רבינו כו' אבל שיהיה לו בעל אחד זה מנין לו דכתב כו' אטו אם נגח ומכר קודם העמדת ב"ד כיון שיש לו בעל אחר יהיה פטור זה לא נרמז בכתוב אלא שיהיה לו בעלים לחוד עכ"ל. והנה מה דפשיטא ליה להלח"מ דזה ודאי לא בעי רק שיהיה לו בעלים אבל אי מכר לאחר קודם העמדת ב"ד חייב לכ"ע. נ"ל לענ"ד כי רש"י ז"ל לא ס"ל כן דלקמן (דף מד ע"ב) כתב שם אם עד שלא נגמר דינו מכרו אסור ואפילו לרבנן דלא דרשי בבעליו דנהוי מיתה והעמדה בדין כאחד ומחייב קטלא אלמא לר' יהודה דדריש זה דבעי כאחד אז אפילו אחר כן מכרו נמי לא מקרי בעלים אחד ופטור להכי מפרש רש"י ז"ל שיהיה לו בעל אחד דוקא ואף שהתוס' חלקו על רש"י בזה מ"מ רש"י ז"ל לטעמיה שפיר נקיט כמבואר

וראיתי בס' מעדני יו"ט בפ"א דמס' ב"ק ברא"ש ס"ק מ"א שכתב וז"ל נגח ואח"כ הפקיר פטור צ"ע דא"כ ל"מ לה מועד שמשלמין מן העליה דפשיטא שיפקירנו ואע"ג דאם יחזור ויזכה בו חייב כו' מ"מ ודאי יפקירנו ולא יזכה בו כה"כ דייקי התוס' בפ' כיצד (דף כב) אשו משום ממונו כלומר חיוב ממונו יש בו ולא שיהיה האש שלו כו' דא"ל אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדישו ש"ח עכ"ל. והנה קושיתו לא קשה מידי דהא משכחת לה בשור שוה מנה שנגח שור שוה חמשים או פחות דאי משלם מן העליה יפסיד חמשים זוז ואי יפקיר השור יפסיד מנה דאחר יזכה בו ולא דמי לדברי התוס' גבי גחלים דאינו שוה כלום יפקיר לפטור מן הגדיש לשלם אבל הכא ניחא שפיר ואף דלשיטת רש"י ז"ל דאם מכרו לאחר אינו חייב ולא מקרי בעלים כאחד זה לא נוכל להקשות דימכרם לאחר דדלמא מיירי שלא הספיק למכרו עד שנגמר דינו בבעלים כמבואר ודוק

הלכה יא וכל הקדשים שחייבין בהן מעילה אין בהם דין ניזקין ובה' ב' כתב שלמים שהזיקו גובה מבשרם ואינו גובה כו' עכ"ל. וכתב הלח"מ שם בפ"ק אמרו מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי ה"מ ריה"ג הוא דאמר ומעלה כו' לרבות קדשים קלים שהן ממון בעלים כו' ורבינו ז"ל שכתב קדשים שיש בהן מעילה משמע דפוסק כריה"ג וטעמו דסתם משנה מוקי כותיה ועוד דר' אבא דאמר שלמים שהזיקו גובה מבשרם אתיא נמי כריה"ג כמו שכתבו התוס' גם רבא שאמר תודה שהזיקו כו' אתיא כריה"ג. אך קשה על רבינו כיון דאית ליה קדשים קלים ממון בעלים הוה ממון הדיוט ואקרי רעהו וא"כ בה' גניבה פ"ב למה כתב רבינו דהגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים כו' ה"ז פטורין מן הכפל הא קדשים קלים אקרי ממון בעלים והוה רעהו כיון דהוא פוסק כריה"ג וי"ל דהתם איכא מיעוטא אחרינא וגונב מבית האיש דממעט הכל ולכך הביא רבינו אחרי כן ההוא קרא דוגונב מבית האיש ולא סמך אקרא דרעהו למעט קדשים קלים ע"כ. וכן כתב הלח"מ לקמן בפ"ב מה' גניבה עיי"ש. והנה אם נאמר כדברי הלח"מ דהתם פטור גבי גניבה רק משום דאיכא תרי קראי נ"ל דיש להביא ראיה לזה מהא דאיתא במס' בכורות (דף יא ע"א) אר"נ ת"ש הגונב פ"ח של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים ואע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר זמן מני אי ר"ש אמאי אין לו עכשיו ואי ר' יהודה כו' ואי סד"א להקדש מדמינן ליה וגונב מבית האיש אמר רחמנא ולא מבית הקדש ותו לא מידי עכ"ל. וקשה ע"ז לכאורה דלמא נמי הברייתא ס"ל כר' יהודה דאסור בהנאה וכריה"ג דהלכה כמותו דקדשים קלים מחיים מקרי רעהו ואף דאסור בהנאה מ"מ מקרי רעהו כיון דלית בהו מעילה ולאחר שחיטה שרי לבעלים והוי מדמינן ליה פטר חמור לקדשים קלים דלית בהו מעילה ולאחר פדיה שרי לבעלים ולהכי שפיר משלם תשלומי כפל ומאי ראיה הוא דלא להקדש מדמינן אמנם התוס' הקשו אמאי מביא הקרא של וגונב מבית האיש ולא הביא הקרא של רעהו עיי"ש בתוס' ד"ה וגונב ולפ"ד הלח"מ ניחא דזהו כונת הגמ' וגונב מבית האיש כתיב והכא אף בקדשים קלים הגונב אותן אין משלם תשלומי כפל וה"נ פ"ח א"נ דלהקדש מדמינן אינו משלם תשלומי כפל כיון דכתיב וגונב מבית האיש בקרא ואולי זהו דמסיק הגמ' ותו לא מידי דהיינו לא מצי להקשות דלמא כריה"ג אתיא דל"נ דמבית האיש כתיב כמבואר

ועוד נ"ל עפ"ד הלח"מ זה ליישב קושית התוס' במס' ב"ק (דף נד ע"ב) ד"ה איפוך וז"ל וא"ת רעהו למאי אתיא וי"ל דאיצטריך להקדש שנגח הדיוט. אך קשה דמשור איש נפקא עכ"ל. ונ"ל לתרץ קושית התוס' כן עפ"י מאי שכתב הפני יהושע במס' ב"ק (דף נד) דמקרא של והמת יהיה לו דממעט פסוהמ"ק מבור לא ממעטינן רק אי המית בבור אבל אי הזיק בבור חייב דלא נמעט רק במיתה וכן הוא משמעות דברי רבינו שהביא הפ"י שם. וכן נ"ל להביא ראיה מדברי התוס' במס' גיטין (דף מט) ד"ה שור דכתבו וז"ל דיותר ראוי לחייב אדם לשלם דמזיק בידים ממזיק ע"י כריית בור כו'. והקשה המהרש"א וז"ל משמע דכרייתא דבור לפטור דהקדש אתיין מאדם וז"א דבהדיא דרשינן בבור לפטור בהקדש מדכתיב והמת יהיה לו כמ"ש התוס' לקמן כו'. ולפ"ז ניחא דהתוס' ס"ל דמקרא דוהמת יהיה לו לא ממעט רק לפטור היכא שהמית אבל אי הזיק חייב וא"כ מיירי התוס' לענין ניזקין דבור בזה שפיר ילפינן מאדם המזיק, ובפסוהמ"ק חייב שפיר דליכא קרא ע"ז כמבואר. וא"כ ניחא דאי הוה ממעט מקרא דוהמת דלא הוה ממעטינן רק אם המית אותו אבל אם הזיק חייב ומקרא דרעהו ממעט אף הזיק רשות של הקדש כמבואר

ועפ"ד הלח"מ ניחא בל"ז כן דלעולם מצריך קרא להקדש