כתר המלך חלק ב שפז

והנה מצאתי בחתם סופר חיו"ד (סי' לט) שהביא דברי הקצוה"ח והסכים לדבריו והעיר מזה דאתרוג וכתב דלהכי לר' מאיר דס"ל ממון גבוה וא"נ דהוא משום היתר אכילה אז לר"מ מותר ליטול לכתחלה אתרוג של מ"ש דליתא מפני שמכשירה עיי"ש. ותמוה הוא דהא אכתי האיך יתרץ דברי רבינו דכל יסודו של הקצוה"ח דבעי רצון בעלים הוא דברי רבינו ורבינו גופיה אף שפוסק דמ"ש ממון גבוה הוא מ"מ פוסק הטעם מפני שמכשירה כמו שבארנו. והנה זה צריך לומר לדברי הקצות ג"כ כמו שמבאר החתם סופר באו"ח (סי' קפ) עיי"ש דאיסורי הנאה מקרי יש להם בעלים דאל"כ תקשה עוד מהא דפוסק רבינו בהדיא בה' ט"א הכא דערלה וכה"כ ושאר איסורי הנאה מטמאין טומאת אוכלין והוא מהגמ' דמנחות (דף קו) ובכורות ודף ט) שמביא הכ"מ שם וערלה וכה"כ לא מצינו הכשר רק באיסורי הנאה וע"כ צ"ל דא"ה מקרי יש להם בעלים כמו שמבאר הח"ס שם אך מכל מ"ש קשה

וע"כ נ"ל לומר דאף דרבינו כתב והוא שינתן ברצון הבעלים מ"מ משכחת ליה הכשר בדבר שאין לו בעלים והוא כמו שכתבו התוס' במס' ב"ק (דף צח ע"א) ד"ה הא קמ"ל בסה"ד וז"ל וא"ת והאיך יכול אדם לפסול את פרתו של חבירו והא בעינן עובד דומיא דעבד דניחא ליה וי"ל ה"מ דנעשית המלאכה ממילא אבל בעושה המלאכה בידים לא בעי אלא שיהא ניחא ליה לעושה וכן בהכשר דבעינן דומיא דכי יתן עכ"ל. וה"נ אמרינן דרבינו ז"ל נמי ס"ל דדבר שנעשית ממילא אזי צריך שיהא בו ההכשר ברצון הבעלים דוקא אבל אי ליכא רצון הבעלים לא הוה הכשר אבל אם עשה אחד זה בידים לא בעי רצון בעלים רק שיהא ניחא ליה להעושה וכמו שהשוו התוס' כי יותן דומיא דכי יתן לעובד ועבד וכמו דהתם סגיא רק רצון העושה ה"נ כן סגיא רק רצון של מכשירה בידיו וא"כ ניחא גבי מעשר שני וכן גבי איסורי הנאה אם אחד מכשירם בידים הוה הכשר לדעת רבינו דבעי שיהא ניחא לדעת המכשיר וכן לא קשה גם מאמת המים שמביא הכ"מ בשם הרשב"א ז"ל דהתם נמי הא קעביד בידים כמבואר. ועיין לקמן בפ"י מה' אלו הי"ז כתב רבינו פרת קדשים שהעבירה בנהר כו' ה"ז מכשירה כו' אלמא דרבינו סתם וכתב סתם פרת קדשים אף לא מקדשים קלים דוקא כדברי הקצוה"ח אלא כמו שבארנו ודוק

פרק טו הלכה ז מי שהיה אוכל תרומה בידים טמאות כגון דבלה שלא הוכשרו והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור ואם היפך נטמאה הדבלה ברירו כו' ואם לא היפך טהור כו' שהמשקה הוא עכ"ל. וכתב המגיה בכ"מ תימא דהא במס' עירובין (דף צט) גרסינן ר' יוסי מטהר ור' יהודה אומר אם לא היפך כו' ואם כן לא היה לרבינו לפסוק כמותו דהא קיי"ל במס' עירובין (דף מו) דהלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה וכ"ש לגבי ר' מאיר וכן תמה התוי"ט בפ"ח דמס' כלים עיי"ש. ונ"ל לענ"ד ליישב פשוט דברי רבינו דהנה התוס' שם במסכת עירובין כתבו וז"ל ר"מ מטמא אית ספרים דגרסי ר"מ מטהר כו' וכתב המהרש"א שם כן דלפי גירסא שכתב דר"מ מטמא ור' יוסי מטהר ור' יהודה אומר אם היפך אז לפ"ד המתרץ דמוחלפת השיטה גרסינן ר' יהודה מטמא ור' יוסי מטהר ור' מאיר אומר אם היפך ולפי גירסת התוס' באית ספרים הוה גריס ר' יוסי מטמא ור"י אומר אם היפך ומסיק מוחלפת השיטה ר' יהודה מטמא ור' יוסי אומר היפך וא"כ ניחא שפיר דרבינו נמי גריס כגירסת הספרים דגריס ר' מאיר מטהר וא"כ לפי המוחלפת השיטה ר' יוסי אומר היפך כדברי המהרש"א ושפיר פוסק רבינו כר' יוסי דהלכה כמותו ודוק

פרק טז הלכה א וכל הסלתות שבשווקין מוכשרין כו' והקמח והסולת לותתין אותן ואח"כ טוחנין אותו כו' עכ"ל. והנה ק"ל מ"ט לא הביא רבינו הא דאיתא במסכת פסחים (דף מ ע"א) הקמחין והסלתות של עכו"ם של כפרים טהורין ושל כרכים טמאין והתם נמי הטעם משום דבלי כרכין לותתין ולא בני כפרים ורבינו לא הביא רק זה דשווקין דהוא משנה דמס' מכשירין וזה דכרכין לא הביא. וצ"ל לדעת רבינו דהא דשווקין עם הא דכרכין חד מלתא הוא דהא חזינן גבי נבילת עוף טהור סוף מס' עוקצין מחלקינן בין בכפרים ובין בשווקים והתם אומר בין כפרים לכרכים וע"כ חד מלתא היא וחד דינא בתרווייהו וא"כ כיון דרבינו כתב דשווקין הם בחזקת מוכשרין נמעט מזה של כפרים דהמשנה אמרה שבשווקים למעט דכפרים והגמ' שם דפסחים הביא הברייתא ולא המשנה משום דהברייתא אמרה בהדיא דסלתות של כפרים ובמשנה לא נזכר בהדיא זה של כפרים והביא להכי הברייתא ודוק

הלכה י כל ישראל מוזהרין להיות טהורין ברגל מפני שנכונין לכנוס למקדש ולאכול קדשים וזה שנאמר ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה עכ"ל. וכתב הכ"מ מקור לזה דאינו לוקה מאחרים דאמרי יכול אם נגע בנבילה לוקה ת"ל כו' ה"א רשות משמע לרבות דלת"ק נמי אינו לוקה ע"ז. והמשל"מ דחה דברי הכ"מ וכתב ולא ידעתי האיך נלמוד מדברי אחרים דלת"ק אינו לוקה ובכוונת הכ"מ משמע דת"ק חולק עם אחרים כו'. ונ"ל לענ"ד להביא ראיה דאינו לוקה על לאו זה חדא מהא דאיתא במשנה דמכות (דף כא) דקחשיב יש חורש תלם אחד וחייב משום ת' לאוין כהן כו' וי"ט וא"כ כיון דמיירי בי"ט והוא טימא א"ע בבה"ק א"כ איכא נמי לאו דנבלתם ל"ת ולקי נמי בי"ט א"ו דבזה לא לקי. אך זה יש לדחות לפי מאי שמפרש השעה"מ בפ"מ מה' מ"א ה' ו' דזה דנאמר שביעית והוא יו"ט מיירי ביו"ט של ר"ה דאל"ה האיך חל שביעית על יו"ט ובר"ה הוה איסור בת אחת וא"כ לימא ראיה מזה דלאו דנבלתם ל"ת דילפינן דאסור לטמאות ברגל הוא רק בג' רגלים דמחויבין לעלות לרגל ולא בר"ה ועיין שו"ת ש"א (סי' ם) מה שמבאר ג"כ בזה המשנה דמכות כמו השעה"מ עיי"ש

ועוד נ"ל להביא ראיה מהא דאיתא במס' שבועות ודף ו ע"ב) ת"ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו ודין הוא הואיל וענש והזהיר על הטומאה וענש והזהיר על הקרבן כו' ואימא תרומה שהזהיר וענש ל"א עון דח"ע קרבן כו' וכתבו התוס' ומטומאת כהנים לא מצי למפרך שלא הזהיר רק על המת והכא כתיב שרץ ונבילה ע"כ. וצריך לומר דכונת התוס' ע"כ דענש והזהיר בטומאת כהנים הוא עונש מלקות דעונש אחר ליתא שם דהוא בלאו וא"כ אכתי מקשה נימא טומאת ברגלים דהוה בל"ת והוה בכל דבר אף בטומאת שרץ ונבילה כמו דיליף מקרא של ובנבלתם לא תגעו ותירץ התוס' שדחה מטומאת כהנים ליתא אלא ודאי דע"ז לא לקי ולא ענש והזהיר ודוק

הלכות כלים

פרק א הלכה יא כל שהו אריג בין מצמר במ"פ כו' הוא הנקרא בגד לענין טומאה עכ"ל. והנה לכאורה קשה לי דבמס' שבת (דף ס"ג ע"ב) אמרינן אריג כ"ש טמא מאו בגד וזה כתב רבינו בהדיא בפ' כ"ד ה"א בסה"ד אבל האורג בגד בפ"ע כ"ש ה"ז מקבל טומאה ועוד אמרו שם תכשיט כ"ש טמא מציץ וזה לא ביאר רבינו וצ"ל דזה נכלל במה שכתב רבינו לקמן בפ"מ ה"ח וכל תכשיט אדם מקבל טומאה אבל איתא שמה אריג כ"ש ותכשיט כ"ש מטמא משום כלי מעשה ופירשו התוס' שם פירש חציו אריג וחציו תכשיט טמא מניין משמע דבעינן שיעור קצת דאל"כ חציו דכל שהו מאי הוה עכ"ל. נמצא דאשמעינן חידש דחצי דכ"ש מזה וחצי דכ"ש מזה מצטרפין ולמידין זה מקרא דכל כלי מעשה ורבינו לא ביאר מזה. ונ"ל לישב כן דרבינו מפרש לה כמו שפירש שם בחידושי הרשב"א ז"ל בשם התוס' וז"ל ואמאי איצטריך והא אריג כ"ש בפ"ע טמא ותכשיט כ"ש בפ"ע טמא כו' ופרשי בתוס' באריג שהוא תכשיט קאמר