כתר המלך חלק ב שפו

פרק ו הלכה ג הדם כו' השוחט ונתז הדם על האוכלין ונתקנח הדם בין סימן לסימן ה"ז ספק לפיכך תולין עליו לא אוכלין ולא שורפין עכ"ל וקשה לי דבגמ' דחולין (דף לו ע"א) אמרינן רב אשי אמר תולין לעולם משמע ונתקנח לר"ח ספוקי מספקא ליה אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא לבסוף ולהכי אמר תולין אבל אי אמרינן ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וא"כ ודאי הוה הכשר כמו שאמר שם בתחלה רבי ס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ולהכי ס"ל דהוכשר הוא עיי"ש. וא"כ קשה הא רבינו פוסק לעיל בפ"א מה' פסוהמ"ק הי"ח שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים כו' שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והוא כר' יוחנן שם בחולין (דף כט ע"ב) דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ועיי"ש בכ"מ וא"כ כיון דפוסק דישנה לשחיטה מתחלה וע"ס א"כ הוה הכא הכשר ודאי והאיך פוסק דרק ספק הוא דכ"ז רק לר"ח דספוקי מספקא ליה אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אית ליה וצ"ע

פרק ט הלכה ב וכן טמא מת שסחט זיתים וענבים שהוכשרו אם היה כביצה הרי הן כמשקין והן תחלה לטומאה כו' עכ"ל. והנה הצל"ח במס' פסחים (דף לג ע"ב) כתב וז"ל הנה מה שחילק כאן בין הוכשרו ללא הוכשרו היינו למ"ד משקין מיבלע בליעי אבל למ"ד מפקד פקידי אין שום חילוק בין הוכשרו כו' ולפ"ז אני תמה דברי הרמב"ם בפ"ט מה' ט"א ה"ב שכתב וכן טמא מת שסחט זיתים וענבים שהוכשרו והוא תמוה דמה לי הוכשרו ומה לי לא הוכשרו ואם לרבותא כתב שהוכשרו לאפוקי ממ"ד משקין מיבלע בליעי ה"ל לרבינו לומר אפילו הוכשרו עכ"ל. ולענ"ד נ"ל ליישב דברי רבינו פשוט עפ"י הסוגיא דמס' שבת (דף קמד ע"ב) דאיתא שם אר"י אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה כו' אלמא קסבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא כו' מתיב רבינא טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהור הא יותר מכביצה טמא וא"א משקה הבא לאוכל אוכל הוא במאי אתכשר הוא מותיב לה והוא מפרק לה בסוחט לתוך הקערה. והנה רבינו פוסק לעיל בפ"ח מה' שבת ה"י כר"י אמר שמואל דמותר לסחוט אשכול לתוך האוכל שמשקה הבא לתוך האוכל כאוכל הוא וא"כ לדברי רבינו תקשה שם גבי טמא מת שסחט כו' במה אתכשר וצריך לדחוק המשנה דמיירי שסחט לתוך קערה וס"ל לרבינו דזהו רק לפי מאי דמשני הגמ' בפסחים (דף לג) שם למ"ד מבלע בליעי דמיירי דלא הוכשרו דמיירי דסוחט לתוך קערה אבל למ"ד מיפקד פקידי א"כ מיירי דוקא דהוכשרו ולא צריך לדחוק ולומר בתוך קערה ולהכי אומר שהוכשרו שזה ניחא בכל גונא שסוחט והגמ' דשבת (דף קמד) שם קאי למ"ד מבלע בליעי ודוק

פרק יב הלכה א כל דברי הכשר אוכלין דברי קבלה הן מפי השמועה למדו שזה שנאמר וכי יותן מים על זרע כו' אחד המים ואחד ז"מ והוא שינתן עליהם ברצון הבעלים עכ"ל. וכתב הכ"מ ומ"ש והוא שינתן עליהם ברצון הבעלים הרשב"א ז"ל כתב בפ' השוחט (דף לא) פירות שנשרו לתוך אמת המים מכאן דקדקו התוס' דלא בעינן רצון בעלים מדקאמר מי שידיו טמאות משמע אפילו אחר שאינו בעל הפירות ועוד מדכתב וכי יותן כו'. והרמב"ם כתב והוא שינתן ברצון הבעלים עכ"ל. וליישב דעת רבינו י"ל דמשמע ליה דפשיטא ברצון הבעלים בעינן דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם והנך דמייתי הרשב"א אינו הכרע עכ"ל הכ"מ. והנה מה שכתב הכ"מ הנך דמייתי הרשב"א אין הכרע כונתו ע"כ דהא דקאמר ופשט מי שידיו טמאות יוכל היות בעל הפירות וניחא לפ"ז הא דשינה רבינו לשון הגמ' וכתב דין זה לקמן כן פירות שנפלו לתוך המים ופשט ידיו ונטלן לא הוכשרו ואם חשב שיודחו ידיו הוכשרו במים שבידיו כו' אלמא משמע קצת דקאי על בעל הפירות שהוא פשט ידיו כמבואר

והנה הקצות החשן (סי' תו) כתב דלדעת רבינו דס"ל דבעינן רצון בעלים ניחא להכי הא דקאמר במסכת חולין (דף לא ע"ב) כגון שהיתה לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר כו' משמע דבשאר קדשים לית להו הכשר ומשום דבשאר קדשים לית להו בעלים ולא משכחת לה הכשר רק בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הם שפיר הא איכא גבייהו הכשר דאית להו רצון של הבעלים כו' ולהכי אמר שהעבירה נהר מחיים דלאחר שחיטה מודה ריה"ג דכי קזכי משולחן גבוה ורק מחיים הוא מ"ב כו'. והנה עפ"ד קצוה"ח זה יש לישב דברי הרי"ף ורבינו בפירוש המשנה שכתבו סוף מס' ביצה אין משקין ושוחטין משום סרכא דמשכא ומפרשים שם דאי איכא סרכא חלושה נתקת ורש"י ז"ל פירש שהעור ניחא לפשוט אי משקה אותה קודם שחיטה והש"ך ביו"ד (סי' לט ס"ק לב) כתב דהש"ע שם נמי דאמר שם טוב להשקות הבהמה ויצא לו מזה המשנה דמפרשי כפירוש הרי"ף ורבינו ז"ל והקשה ע"ז בס' צל"ח בפסחים (דף יט) דאי כדבריהם למה אמר פרה של זבחי שלמים דוקא דהא רש"י ז"ל כתב דלהכי נקיט זבח שלמים משום דהעור לבעלים ומשקה אותה כדי ליפות את העור אבל א"נ דהוא משום סרכא לנתק בקל א"כ גם שאר הקרבנות כן הוא דפסול טרפה בהו ולמה אמר שלמים דוקא ולפ"ד הקצוה"ח ניחא שפיר דנקט פרה של שלמים משום הכשר דביה משכחת דהוה ממון בעלים אבל לא בקדשי קדשים. והנה א"נ טעם משום הסירכות ניחא דנקט פרה של זבח שלמים ולא נקיט סתם זבח שלמים דעיקר חששא משום סירכות הוא בגסה אבל בגדיים וטלאים לא שכיחא ואינו מצוי בהם סירכות ואינו משקה אותם. וניחא נמי שפיר מה שהקשה הגאון בעל בית אפרים ע"ד רבינו בפירוש המשנה סוף מס' ביצה מפרש ליה הטעם דמשקה משום סירכות ובפ"א מה' תו"מ ה' ט' כתב רבינו השקו את התמיד בכוס של זהב משום שיהא נוחה להפשיט. ועפ"ז ניחא כן דהתמיד דבא מכבש בן שנתו דביה אינו שכיח סירכות אומר הטעם כדי שיהא נוח להפשיט אבל התם בביצה דמיירי בכל בהמות אף בגסות אמרינן שפיר דהוא משום סרכות כמבואר

אך גם לפ"ד הקצוה"ח אין לדקדק ע"ז דאומר פרה של ז"ש כי כן דרך הגמ' בכ"ד לומר לשון זה פרה של שלמים. אך בעיקר דברי הקצות החושן יש לדון דנהי דזה לא קשה מה דמצינו דגם בקדשי קדשים יש טומאת בשר בזבחים (דף מו) שלש כריתות חד לחטאת הפנימית כו' וכן מצינו בקרבנות ציבור טומאת בשר במס' פסחים ודף עז) אף דקדשי קדשים ודאי ממון גבוה הוא מ"מ שפיר משכחת דנטמא ע"י הכשר וכן מצינו במעשר שני שנטמא אף למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא ולית ליה בעלים ומ"מ משכחת ליה הכשר דא"ל דבכל הני משכחת ליה שבא עליהן ההכשר קודם שהוקדשו היינו בעת שהיו תולין העבירן בנהר ואח"כ הקדיש ועדיין לאחר שחיטה היה משקה טפוח וכן מע"ש נמי מיירי שקיבל ההכשר בעוד היה חולין קודם שקרא שם. אך מזה תקשה דהנה אמרינן במס' סוכה (דף לה ע"ב) אתרוג של מ"ש לא יטול חד אמר מפני שמכשירה אלמא דיש הכשר במעשר שני אף דקיי"ל דהוא ממון גבוה ולא מקרי בעלים וההכשר הוא בשעה שהוא מ"ש. והנה רבינו כתב לעיל בפ"ח מה' לולב ה' ב' דאתרוג של מ"ש לא יטול שמא יכשירה אלמא דס"ל דיש חשש שמא יכשירה במ"ש והכ"מ הא כתב לעיל בפ"ו מה' תו"מ בשם מהרי"ק דאף דרבינו פוסק כמ"ד מעשר שני ממון גבוה כמו שכתב להדיא לעיל בה' מ"ש ונ"ר מ"מ במצה של מ"ש יוצא וכן באתרוג של מעשר שני יוצא אם נטל אף דס"ל דהוא ממון גבוה משום דהוא פוסק כרחב"א דבעי רק היתר אכילה ולא ד"מ ואף אי ממון גבוה מ"מ יוצא י"ח כמו שבארנו לעיל וכן כתב נמי הכ"מ בפ"ו מה' בכורים ה"ד בשם הרי"ק דרבינו ס"ל דממון גבוה הוא ועיין שעה"מ בפ"ו מה' תו"מ שם דגם הוא מסכים ומכריח דרבינו ס"ל דהוא ממון גבוה אף בירושלים וא"כ תקשה ע"ד הקצוה"ח כיון דהוא ממון בעלים היאך אומר הטעם גבי אתרוג מפני שמכשירה שתקבל ההכשר הא לית ליה בעלים: