כתר המלך חלק ב שפה

טמא מפני שנשאל עליו אביו עכ"ל. והוא מהתוספתא דטהרות פ"ג וא"כ א"ל דגם פירוש הירושלמי הוא כן וצריך לגרוס תופס בידו של אביו הרי הוא כפקח מטעם שאביו נשאל עליו אינו תופס בידו של אביו הרי הוא כחרש מטעם דאין אביו נשאל עליו ברם הכא בין כך וכך חייב היינו אם רק ראוי לאחוז בידו של אביו אפילו אביו אינו אוחז בידו מ"מ מקרי הגיע לחינוך וחייב אבל הכא דבעי שיהיה אביו נשאל עליו אז הוא רק אי אביו תופס בידו או רוכב על כתפו אבל לענין דעת עצמו הוא שיודע להשיב והתם לענין ראיה תלוי אם הוא גדול כ"כ שראוי לזה ודוק

פרק יט הלכה א במשל"מ ד"ה ומ"ש רבינו וכן השרץ כו' עוד אני מסתפק דכפי הנראה מדברי הר"ש אפילו לרע"ק ור' יוסי אינו אלא חומרא בעלמא להצריכו טבילה והזאה שמא היום ולמחר יתברר הדבר דטבילה ל"נ ריעותא א"א מצריכין אותו משום חומרא אבל הזאה כיון דמדין לא היה צריך נמצא שאינן מטמאין אותו בידים שהרי הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא וכמ"ש רבינו ר"פ ט"ו מה' פ"א וכן המזה נטמא שא"א להזייה בלא היסט ואולי כיון דתקנת חכמים הוא להזות עליו נמצא שהוא לצורך הזייה וכל שהוא לצורך אינם טמאין עכ"ל. ולענ"ד דבריו ז"ל תמוהין דהא איתא במס' יומא (דף יד ע"א) מאן תנא דלא כרע"ק דאי כרע"ק הא אמר טהור שנפלה עליו הזאתו טומאתו כו' עד אביי אמר אפ"ת רע"ק כו' הא התם הוי ההזאה תיקון חכמים כמו דאיתא לעיל (דף ח) משום ספק טומאה וא"כ אמאי הוה טמא לרע"ק אלא ודאי דאף היכא שהוא תיקון חכמים מ"מ כיון שהוא טהור מה"ת טמא לרע"ק וא"כ נדחה נמי מה שכתב ז"ל בתחלה נמצא שאנו מטמאין אותו בידים שהרי הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא וכמ"ש רבינו בפט"ו מה' פ"א וזהו ודאי ליתא דא"א דעל טהור שהזה נמי נטמאה משום נגיעה מ"כ התם גם לרבנן לא מתוקמי ואמאי אמר דלא כרע"ק רק אלא ודאי לרבנן דלא נטמא רק בנוגע ונושא אינו נטמא בהזאה כמבואר

וכן מה שכתב המשל"מ ומיהו ראיתי לרבינו כשהביא דין דר' ינאי לא הזכיר כ"א טבילה אלמא דבהזאה לא החמיר להזות עליו שלא לצורך ולפ"ז דין זה לא נאמר כ"א בטומאת שרץ אבל בטומאת מת ל"א זיל טביל כיון דטבילה לא מהני כלל בלא הזאה עכ"ל. וגם זה לא מ"ל דהא התם בסוגיא דע"ז (דף לט) ר"נ אמר ספק טומאה ברה"ר התיר להם והא הלכתא גמרינן מסוטה כו' הא ר"י הלכה ואין מורין כן ואיהו אורי ליה ופירש רש"י וז"ל ספק טומאה ברה"ר התיר להם שאינם נוגעין בה איסור דה"ק ועל דנקרב ודאי למיתא מסאב אבל מספק לא וא"נ דהא החמירו רבנן הוא רק בטומאת שרץ וע"ז צוה ר"י לטבול אבל טומאת מת לא מחמרינן א"כ מאי חידש ר' יוסי ב"י דנקרב ודאי למיתא מסאב אבל לא על ספק הא במת גם חכמים לא החמירו כיון דלא אפשר הוא בטבילה בלא הזאה לאו כלום הוא והזאה שלא לצורך לא עבדינן אלא ודאי דכמו דהחמיר ר"י בשרץ החמיר גם במת וריב"י הקיל גם במת בספק ברה"ר ודוק

הלכות טומאת אוכלין

פרק ב הלכה ו כל האוכלין שהן מבע"ת אינם מקבלין טומאה עד שימותו כו' ודגים מאימתי מקבלין טומאה משימותו נולד בהן סימני טרפה ונתטמאו כשהן מתנדנדין הרי יש ספק בדבר אם הן חשובין כמתים הואיל ונטרפו או אינם מקבלין טומאה עד שידמו כאבן ולא נתנדנדו עכ"ל. וכתב הכ"מ בעיא דלא אפשיטא. ונ"ל לומר דלפי מאי שפירש רש"י ז"ל דהבעיא שם קאי אליבא דרע"ק דס"ל משעה שאינם יכולין לחיות ומיבעיא היכא שנולדו סימני טרפה אבל לב"ה דס"ל משעה שימותו לא קמבעיא כלל בודאי אינה מטמאה וא"כ לדידן הוי ודאי דאינה מטמאה ורבינו כתב שהוא ספק. ונ"ל לבאר כן דרש"י ז"ל מוכרח לפרש דוקא אליבא דרע"ק דהוא מפרש ליה הא דאר"י דג מקרטע א"ב פירוש שיבש בין סנפיריו דודאי לא חיי ומ"מ לב"ה אינו טמא וא"כ ודאי אי נולדו ס"ט אינו מטמא דודאי זה גרע דס"ט בבהמה נמי אינו מטמא ולהכי מפרש לה רש"י ז"ל דקאי הבעיא אליבא דרע"ק אבל רבינו א"ל דמפרש כפירוש התוס' ודג מקרטע הוא הנפ"מ בין לב"ש ובין לרע"ק מה שמדלג בחוזק דלב"ש טמא ולרע"ק טהור ולהכי אינו מביא רבינו דין זה דדג מקרטע דמפרש כהתוס' דלב"ש טמא דלפירוש רש"י דלב"ה טמא ה"ל להביא זה וא"כ ניחא נמי לרבינו לומר דזה הבעיא אי נולדו סימני טריפות הוה ספק גם לב"ה דאף בבהמה אינה מטמאה טריפה מ"מ דגים דלא נפישא חיותא אף בסימני טריפה טמא כמו אלה שימותו וכתב דהוה ספק כמבואר והנה מה שהשמיט רבינו ולא הביא כלל הפלוגתא של ר' יוחנן ורשב"ל לעיל לענין בן פקוע אי מונין בה ראשון ושני או לא וה"ל למפסק כר' יוחנן נגד רשב"ל דמונין ראשון ושני דהוי כגופיה וצריך לומר דכל עיקר הבעיא מפרש רבינו אי נטמאת הבן ט' חי או בן חי בבשר אמו כמו שמפרש המהרש"א שם וזהו רק א"נ כר' יוסי הגלילי שם דאי עבר בבה"ק נטמאה אבל לדידן דמחיים אינה מטמא ליתא הדין כלל ושפיר להכי השמיט ודוק

פרק ד הלכה ב המשקין מתטמאין ומטמאין בכל שהן כו' והנה כן כתב רש"י ז"ל במסכת פסחים (דף לג ע"ב) עיי"ש. ונ"ל עפ"ז ליישב דברי רש"י ז"ל במס' שבת ודף יב ע"א) דאמר שם זימנין דאכל אוכלין טמאין ושקל משקה דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו ופירש רש"י ז"ל והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה כדכתיב את משמרת תרומתי עכ"ל. והקשה המהרש"א מ"ט לא קאמר ליה דעבר על אכילת תרומה טמאה דהוא במיתה והפ"י כתב דגם המהרש"א שגה בזה דאכילת תרומה טמאה הוא רק בלאו כו' וגם הפ"י שגג דלא הוי רק לאו הבא מ"ע ולא עבר רק באיסור עשה וכן כתב לעיל בפ"ז ה"ג רבינו ז"ל וכן כתב רש"י ז"ל גופיה במס' פסחים (דף טו ע"א) מ"מ דברי רש"י ז"ל קשה דטפי ה"ל לומר אכילת איסור עשה ממה שעובר זה שמוזהר על השמירה. ונ"ל ליישב כן דהנה כיון דקיי"ל דשיעור איסור דמשקה הוא כדי רביעית כמבואר בפי"ב מה' מ"א וכמו שבארנו לעיל בה' שביעית ובה' תרומות והנה שיעור רביעית כתב רבינו לעיל בפ"ב מהל' שביתת עשור דהוא יותר ממלא לוגמא באדם בינוני שכתב שם ושיעור זה באדם בינוני פחות מרביעית וכן גם לענין צירוף באיסור שתיית משקין כתב רבינו דהוא בכדי שיעור שיהיה רביעית וא"כ הכא דאכל אוכלין טמאין ושדי בהדי משקין טמאין והוה פחות מכשיעור דהוה אף פחות ממלא לוגמיו דהא ה"ל אוכלין בפיו וא"כ למ"ד חצי שיעור מותר מה"ת א"כ לא הוה רק איסור דרבנן ומ"ט גזרו רבנן כיון דלא יעבור על איסור תורה רק על איסור דרבנן והוה כמו גזירה לגזירה וע"כ פירש רש"י ז"ל הטעם מפני שהתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה ואז אפילו על כל שהו ודאי נמי מוזהר כיון דנטמא בכל שהו והוה איסור תורה אף לר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת בודאי גם המשנה זו לר"ל צריך לפרש. ואע"ג דמצינו במס' פסחים (דף טו ע"א) גבי חבית שנשברה אם יכול להציל רביעית בטהרה יציל כו' אלמא דבעי דוקא רביעית א"ל דהתם לאו משום דהאיסור לטמא תרומה טהורה הוא ברביעית דוקא אלא משום דהתם נשברה וקאזיל לאיבוד וע"כ לא חששו חכמים לשמרה בטהרה רק היכא דהוי רביעית אבל לטמא תרומה בידים איכא איסור משום שמירה אף בכ"ש ודוק

פרק ה הלכה טז קולמוס שהיה עליה בשר אפילו כפול גורר את כולה לטומאה עכ"ל וקשה לענ"ד דהא אפילו בפחות מכפול גורר כמו שכתב רבינו לעיל בה' ג' ומה שאמרו אחרים שה כפול לא זה השיעור שאפר ר' יוחנן ועד"ר דאמר כפול צ"ע: