כתר המלך חלק ב שפג

הכא לא תתיישב בזה דמקשי על ר' יוחנן ור"ד דס"ל דאף לח בלח גבי טומאה כמאן דאיתא דמי גבי ציר שחוזר וניעור המים ומקשה דהתם גבי חררת דם לטמא במשא ליתא התירוץ דהא ס"ל דאף בלח כמאן דאיתא דמי וצ"ע

פרק ב הלכה ה הבשר או האבר המדולדלין בבהמה או חיה שאינן יכולין לחיות ולהעמיד נשחטה הבהמה הוכשרו בשחיטה ואינן מטמאין בנבילה שאין השחיטה עושה אותה כמו שפרשו מחיים כו' עכ"ל. וכתב הכ"מ בפ' העור והרוטב (דף קכח) במשנה פלוגתא דר' מאיר ור' שמעון ופוסק רבינו כר"מ וכתב הרי"ק שטעמו משום דבפ' מי שה"צ (דף מו) אמרינן ר"מ ור"ש כו' ואסיק בתיקו הלכך נקטינן כדברי המחמיר כמו שכתב בה"ע כו'. והנה לעיל בפ"ה מהל' שמיטה ויובל פ"ר ה' ה' בארנו דלא כן הוא עיי"ש. אך הכא דברי רבינו ניחא פשוט דרבא דאמר שם דפליגי אי יש יד להכשר ודאי לדידיה קיי"ל כר"מ משום דלעיל (דף קיח ע"ב) ס"ל לר' יוחנן דיש יד להכשר וכותיה קיי"ל וכיון דרבא שהוא בתרא מוקי פלוגתייהו בהכי שפיר פסקינן כן וכן רב אשי דהוא בתרא טפי מוקי לה דכ"ע ס"ל דיש יד להכשר ונעשית יד לאבר ובשחיטה מכשרת ולא דם קמפלגי ועיין פירש"י ז"ל וא"כ ודאי הלכה כר"מ דהא הסתם משנה לעיל בד' ל"ג ובד' ל"ו פליגי על ר"ש וס"ל דדם מכשיר וא"כ שפיר פסקינן כר"מ והוכשרה בשחיטה כמבואר אך זה קשה לי מ"ט לא הביא רבינו הכא הבעיא של רבה אי נעשית יד בהמה בחייה ולא אפשטא וה"ל למפסק לחומרא ככל ס"ד וכן קשה מ"ט לא ביאר רבינו דצריך מחשבה קודם הכשר כמו שכתב רש"י ז"ל במשנה דבעי מחשבה לעכו"ם וכמו שמסיק הגמ' שם דלדידן דפסקינן כמו שחזר רע"ק אח"כ בעי להיות המחשבה קודם הכשר וכן פוסק רבינו לקמן בפ"ב מהל' ט"א ה"ג וצ"ע

פרק ד הלכה יב אבל שרץ שיבש ושלדו קיים הואיל ותבנית כולו עומדת ה"ז מטמא וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם עכ"ל. והנה הטורי אבן במס' חגיגה (דף יא) הקשה וז"ל הא באמת דרשינן ליה במס' נדה (דף נה) מקרא כתיב בהם בכולם וכתיב מהם במקצתן ל"ק כאן בלח כאן ביבש והתוס' הקשו שם הא האי קרא מפקינן על כעדשה מן השרץ ומתרצים דאסמכתא בעלמא הלימוד של כעדשה ובמס' חגיגה כתבו דתרתי ש"מ מ"מ הרמב"ם ז"ל שכתב שקבוב בעיני שטומאה זו מדבריהם ע"כ ס"ל להפך דהאי דנדה הוי אסמכתא בעלמא הוא ואי משום דהתם מפקינן ליה לדרשא אחרינא יותר נראה כדברי התוס' דשם דהאי דרשא דהכא אסמכתא היא וכעדשה מן השרץ בכלל שיעורן דהלמ"מ הן וכן משמע בירושלמי דמכלתין דכעדשה מן השרץ בכלל שיעורן הן עכ"ל הט"א

והנה נ"ל להביא ראיה לדעת רבינו ז"ל דהא כעדשה מן השרץ לא הוי אסמכתא אלא לימוד גמור מקראי וממילא נשאר לנו הילפותא של שרץ שיבש ושלדו קיימת רק מדרבנן נקרא הכא אסמכתא בעלמא הוא מזה. דהנה התוס' כתבו במסכת סנהדרין (דף יז ע"ב) בשם התורת כהנים למעט מקרא דאותם שרץ מטומאת משא דלא נילף מק"ו מבהמה שאינה מטמאה בכעדשה שרץ שמטמא בכעדשה א"ד שמטמא במשא ת"ל אותם כו'. והנה במס' נזיר (דף נז ע"א) אמרינן אבל עצם כשעורה הלכה ורביעית דם קו"ח א"ד רביעית דם הלכה ועצם כשעורה ק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה ופירש רש"י דגם אי רביעית דם הלכה לא נוכל למילף דאין למדין ק"ו ממידי דלא גמירין מקרא אלא מהלכה וא"כ ה"נ א"נ דכעדשה מן השרץ הוה רק הלכה למ"מ ל"ל קרא דאותם ת"ל למעט דלא נילף מק"ו הא אין דנין ק"ו מהלכה וא"כ לא נוכל למילף מהאי דשרץ שמטמא בכעדשה שיטמא במשא מק"ו אלא צ"ל דלמידין זה מקרא מפורש דבהם ומהם וא"כ לא הוי הכא ק"ו מהלכה כמבואר. ועוד לשיטת רש"י ז"ל במס' שבת (דף קלג) דכל הי"ג מדות לא נתנו ללמוד מהלכה וא"כ תקשה דהאיך אמר במס' שבת (דף פג ע"ב) דאיתא שם אימא לחומרא למאי הלכתא אקשיה רחמנא לשרץ לטמויי בכעדשה כו' ואכתי הא לא ידע המקשן ע"כ מטומאת עכו"ם דרבנן וא"כ האיך נוכל למילף מהקישא דטומאת עכו"ם הוי ביה השיעור בכעדשה הא כל עיקר לימוד זה למידין מהלכה אע"כ דזה דכעדשה הוא מקרא דבהם ונוכל שפיר למילף ההקישא והק"ו וכיון דזה הוי לימוד גמור ממילא זה דלת ויבש הוי אסמכתא וכן הסוגיא דמעילה (דף טז פ"ב) משמע דכל הסוגיא דהקישא אכילה לטומאה ובהמה לשרצים דהוא בכעדשה ולשיטת רש"י ז"ל אין למידין מהלכה וזה יש לדחות עיין צל"ח בפסחים (דף פא ע"כ) מה שאבאר בזה ובמ"א נבאר

ועוד יש להביא ראיה לדעת רבינו דטומאה דכעדשה הוה מה"ת מהא דאמרינן במס' ביצה (דף יט ע"א) כגון שנטמא בפחות מכעדשה מן השרץ מר סבר מדהא לא גמיר הערב שמש נמי לא גמיר ומ"ס כו' וא"א דזה דכעדשה מטמא הוה רק מדרבנן ככל שיעורין והקרא הוא אסמכתא מאי ראיה מדלא גמיר זה לא גמיר מקרא מפורש של ובא השמש וטהר דבעי הער"ש אלא ע"כ דזהו נמי הלימוד מה"ת על של כעדשה ומדלא גמיר זה דכעדשה הערב שמש נמי לא גמיר בתרווייהו ילפינן מקראי וא"כ הוי הלימוד על לח ויבש אסמכתא כמבואר ודוק. ועיין שו"ת ש"א (סי' נו) ואין הכרע בזה

פרק ו הלכה ז תקרובת ע"ג כו' ואע"פ שאין תקרובת ע"ג של אוכלין בטלין לעולם להתירה בהנאה אם בטלה ה"ז ספק לטומאה אבל כלי של ח"ע שביטלו טהור וכן ע"ג ומשמשיה שביטלו טהורין עכ"ל. וכתב הכ"מ בע"ג (דף נב) ודב"ר כדברי התוס' שפרשו הא דקאמר כלום ל"מ לן דכיון דא"ל טהרה במקוה טומאה נמי א"ב דמיירי בכלים של ת"ע עכ"ל. והנה נסתפקתי האיך הוא הדין בע"ג של ישראל דאין לה ביטול האיך הדין לענין טומאה אי הוה כמו קרובת דילפינן מקרא דמת דאין לה ביטול ומ"מ לענין טומאה לכלים יש ביטול ולאוכלין הוה בעיא דלא אפשטא ה"נ ע"ג של ישראל דילפינן מקרא דושם בסתר מ"מ לענין טומאה יש ביטול. והנה א"נ כן דיש ביטול תתיישב קושית רע"ק איגר ז"ל במס' שבת (דף פג) בדברי התוס' שם ד"ה כי תיבעי כו' וכתבו מדבעי לענין טומאה מוכח לענין איסור הנאה דאורייתא ודאי אסור והקשו ע"ז דבפ"ג דמס' ע"ג פליגי רב ושמואל בע"ג שנשתברה מאליה כו' משמע דבאין הדיוט יכול להחזירה אפילו רב מודה דשרי כו' והקשה הגר"ע איגר בגה"ש תמהני הא החם מבואר דמדין ביטול אתיא עליה דבאין הדיוט יכול להחזירה מבטלה ופקע שם ע"ג מינה א"כ הכא שפיר משכחת לה בדליכא ביטול כגון ע"ג של ישראל ואסור בהנאה ומיבעי ליה לענין טומאה עכ"ל. ולפ"ז ניחא דכיון דלענין טומאה אף ע"ג של ישראל היכא דהוי דבר שיש לו טהרה במקוה ודאי מיבטל והיכא שאין לה טהרה במקוה נמי אף התם ספק הוה ובדרבנן אזלינן לקולא וא"כ מיבטל הטומאה אי מיבטל האיסור בה"ג אף בע"ג של ישראל כמו בתקרובת ודוק

הלכה ב ע"ז עצמה מטמאה אדם וכלים במגע וכ"ח באויר ואינה מטמא במשא כשרץ שנאמר שקץ כו'. והנה רבינו פוסק בזה כר' אלעזר אליבא דחכמים שם במסכת שבת (דף פב ע"ב) ואף שר"ח ב"ג שם ס"ל כרבה דלחכמים אף במשא מטמא דהא קמבעיא אי ישנה לאברים וה"ל תרי לגבי ר"א ומ"מ פוסק כר"א משום דבירושלמי בפ' אר"ע ה"א איתא וכן בע"ג פ"ג ה"ז דר"ז בשם ר"ח נמי ס"ל כר"א דאינו מטמא במשא והוי תרי לגבי תרי וטומאת ע"ג מדרבנן ופסקינן לקולא ודוק

פרק יא הלכה ג ומנין לרביעי בקודש שהוא פסול מק"ו ומה מחוסר כפורים שהוא מותר בתרומה אסור בקדש עד שיביא כפרתו שלישי שהוא פסול בתרומה א"ד שיעשה רביעי בקודש עכ"ל. והנה כמו"ח הגאון