כתר המלך חלק ב שפב

כו' עד שאין צריך להניחה ומשמע לכאורה דלמסקנא לרבנן מותר להניחה ורבינו לא פסק כן משום דמשמע ליה כו' וא"כ הא דקתני לא יניחנו רבנן הוא ע"כ ונמצא דרבינו ס"ל דאינו מניחה לרגל אחר. והנה הטורי אבן כתב שם וז"ל מהו שיניחנו לר"א כו' ובגמ' מיבעי ליה התם אי עבר וקבלו מהו שיניחנו לגת הבא וא"כ למאי דמשמע הכא דבמסקנא אפשט לנו בעיין כו' דהא דקתני יניחנו רבנן א"כ אפשיט לנו נמי בעיא דהתם דאם עבר וקיבלו מותר לגת הבא להניחו א"כ י"ל אע"ג דהכא מסקינן דיניחנו לרגל הבא מ"מ י"ל התם דעבר וקבלו אין מניחו לגת הבא הואיל ועבר ע"ד חכמים שאמר לא יקבל קנסינן ליה אבל הכא לא עבר מידי לפיכך מניחו לרגל הבא א"כ לא דמי כלל הא דהכא לדהתם אע"ג דהתם ה"ט דהכל מטהרין את כליהם אבל הך דהכא פותח את חביתו ברגל לאו משום דברגל לא חשו לטומאת ע"ה משום דמטהרין עצמן ברגל אלא משום דברגל לא גזרו טומאה על ע"ה כדי שלא לביישן כו' א"כ לאחר הרגל חזרה טומאת ע"ה למפרע וא"ל דאין מניחו לרגל אחר כו' וזהו שלא כדברי הרמב"ם פ' י"א מהלכות מו"מ שפירש שטעמו שטומאת ע"ה ברגל ליתא לפי שהכל מטהרין את עצמן ברגל עכ"ל. נמצא דלפ"ד רבינו שוה רגל לגת דמחד טעמא ל"ג טומאה בזה וא"כ כיון דרבינו פוסק דברגל אינו מניחו לרגל אחר ודאי גם לגת הבא אינו מניחו דהא איכא סברא דהתם קנסו ליה לפי שעבר ע"ד חז"ל כיון דשניהם מטעם אחר לדעת רבינו וא"נ כיון דהתם פוסק דאינו מניחו לרגל אחר שפיר פוסק נמי הכא ודאי דאינו מניחו לגת הבא והוה כמו שכתב הטורי אבן דאף דלא נפשט הכא נפשוט בסוגיא אחרינא ולהכי לא הביא רבינו הכא גם גת לאם עבר וקבלה דלפי המסקנא גם גבי רגל א"מ לגת הבא כמבואר. ומה שפוסק רבינו הכא דא"מ לרגל הבא ודחיק הכ"מ בטעמא נ"ל פשוט דסמיך רבינו על הירושלמי שם פ"ד דחגיגה ה"ז וז"ל כ"ע מודו שאינו גומרה כיצד הוא עושה תני ר"ח שופכה תני ב"ק שוברה והא תני ר"ת ב"ש מניחה לרגל הבא ע"כ נמצא דהירושלמי אומר דבין ר"ח ובין ב"ק חולקים על ר"ח ב"ש וס"ל דאינה מניחה לרגל הבא וה"ל רבים לגביה ופוסק רבינו כותייהו ודוק

פרק יא הלכה יא אחר הרגל כו' ולפיכך היו אומרים להן אל תגעו בשולחן בשעה שמראין אותו לעולי רגלים כדי שלא יהא טמא במגעו אחר הרגל ונמצא צריך טבילה והע"ש ונאמר בלחם הפנים לפני תמיד כו' עכ"ל. וכתב המשל"מ דרש"י ותוס' מפרשים הזהרו שלא תגעו הוא על כהנים עה"א שנכנסו להשתחוות ולא כדברי רבינו דהוא בשעה שמראין וכתב דפליגי בזה אם מוציאן חוץ להראות עיי"ש. ולענ"ד קשה עד"ר לפ"ז דאמר שם ותנא דידן מ"ט לא תנא מנורה שולחן כתיב ביה תמיד כו' וא"נ כדברי רבינו דאזהרה הוא בשעה שמראין בחוץ מאי קשה ליה ממנורה דהא אין מראין את השולחן רק להראות חיבתו שהיה לחם חם ולא המנורה וצ"ע

פרק יב הלכה ג הבדדין והבוצרין שנמצאת טומאה לפניהן נאמנין לומר לא נגענו וכן בתינוקות שלהם כו' עכ"ל. והנה הר"ש והרע"ב ז"ל שם במשנה דטהרות כתבו דרק היכא שחבר עומד לפניהם וראה שלא נגעו. והקשה התוי"ט מ"ט לא כתבו כן לעיל בפ"ט מה"א לענין אי נמצא שרץ דבעי שיעמוד חבר שם ונשאר בקושיא. ונ"ל ליישב כן דהנה הכא אומר סתם ומיירי אף בטומאה כזה שאין ע"ה מחזיק לטומאה ואז אי אין חבר עומד שם ודאי נגע ואינו נאמן והוה כמו שכתב רבינו בה"ד לענין היסט דחיישינן שמא הסיטו דאין בקיאין ב"ה אבל התם אומר שרץ שנמצא וטומאת שרץ ודאי גם ע"ה מחזיק בו דהוה מפורש בתורה ולהכי שפיר נאמן לומר שלא נגע אף דאין הבר עומד שם ולהכי התם לא חלקו בזה ודוק

הלכות אבות הטומאה

פרק א הלכה ה חלב בהמה שמתה טהור שנאמר וחלב נבלה וח"ט יעשה לכל מלאכה אוכל כו' מי שאיסורו משום נבילה וטריפה כו'. והנה קשה לענ"ד מ"ט לא הביא רבינו הא דאיתא במס' זבחים (דף ע ע"ב) ואכל לא תאכלוהו אין לי אלא חלב שאסור באכילה ומותר בהנאה חלב של שור הנסקל ועגלה ערופה מנין ת"ל כל חלב ומיירי שמתה בע"ע דאי ערפה או שחטה אזי טהורה כמו שפוסק רבינו לקמן בפ"ג הי"ב אבל זה משמע דא"ל קרא יתירא דכל ה"א באיסורי הנאה כמו שהנ"ס ועגלה ערופה חלב טמא בהם ורק מרבינן מקרא זה דכל חלב וא"כ קשה מ"ט לא הביא רבינו זה לומר דאף חלב זה של איסורי הנאה טהור כיון דהברייתא רבי מקרא זה וצ"ע. ואף לפי מאי שבארנו לעיל בה' מ"א דברי הנוב"י דחידש דא"נ אחע"א אלא אם איסור חמור הוא א"כ חלב שור הנסקל שרי בהנאה דלא חל על חלב איסור הנאה וכן הוא ודאי כן בעגלה ערופה א"ח איסור הנאה על חלב וא"כ לא צריך ריבוי דכל ע"ז כיון דלא נאסר החלב בהנאה מ"מ לא מתורץ בזה. דהנה לבד מה שהקשה הצל"ח ז"ל גופיה ע"ד דהא ה"ל איסור מוסיף מיגו דנאסר לגבוה כמו דבארנו לעיל ומה דדחה הצל"ח ז"ל דלגופיה כבר נאסר משעה שנגח או רבע שהרי נאסר לגבוה עפ"י עד אחד או עפ"י בעלים וא"כ שוב כשנגמר דינו לא ניתוסף על החלב שום איסור רק איסור הנאה וזה לאו איסור מוסיף הוא כו'. לענ"ד יש לדחות דאף דאמרינן דלא נאסר בהנאה רק עפ"י שני עדים שנגמר דינו ומקודם לא נאסר רק לגבוה עפ"י הבעלים מ"מ בשעה שנאסר בגמר דין בהנאה הוא על מעשה הנגיחה שנגח או רבע ובשעת המעשה הנגיחה או הרביעה חל מחמת דהוי איסור מוסיף לגבוה וא"כ כשאיכא שני עדים על העבירה ובשעת גמ"ד אגלאי מלתא למפרע דבשעה שעבר העבירה נאסר בהנאה משום דהוי איסור מוסיף לגבוה וא"כ ממילא נאסר בהנאה כיון דאיכא שני עדים ע"ז וכן גבי עגלה ערופה נמי משתרד לנחל איתן דנאסרה בהנאה ניתוסף איסור לגבוה נאסרה נמי בהנאה גם החלב מטעם זה ושפיר ניחא לעיל דברי רש"י ז"ל בחולין דשור הנסקל הוי איסור מוסיף שנאסר לגבוה כמו שבארנו שם אלא אפילו א"נ כדברי הנוב"י שם מ"מ לפ"ד רבינו ליתא זה דרבינו הא ס"ל דכ"ד אחע"א באיסור כולל אף לא בחמור וא"כ ודאי הוא אסור בהנאה וצריך קרא יתירא לומר דטהור וה"ל לרבינו לבאר וצ"ע

הלכה יג בשר נבילה שנפסד והבאיש ונפסל מלאכול לכלב טהור כו' עכ"ל. וכתב הכ"מ פ"ג דבכורות (דף כג) וכר' יוחנן ואע"ג דאסקינהו בקושיא כיון דלא אסקינהו בתיובתא כו' עכ"ל. והנה כונת הכ"מ הוא כן כיון דרבינו פוסק פ' ט"ז מה' טומאת אוכלין ה' ה' כר' יוחנן דלקדרה הציר חוזר וניעור א"כ ס"ל דטומאה כמאן דאיתא דמי וא"כ תקשה נמי לרבינו מ"ט אינו מטמא חררת דם במגע ומשא דתטמא במשא ותירץ דה"ל טומאה סרוחה ליתא לר' יוחנן דאמר אחת זו ואחת זו שתסרח לכלב וא"כ תקשה נמי לרבינו מ"ט אינו מטמא במשא מ"מ כיון דלא אסיק בתיובתא פוסק רבינו כן אמנם לא ניחא זה דבשלמא הגמ' לא אמר תיובתא דא"ל דר' ירמיה ור"ד ס"ל כבר פדא דהוי עד לגר ולא כר"י אבל רבינו כיון דהוא פוסק כר' יוחנן תקשה מ"ט אינו מטמא במשא. והנה מה שהביא לקמן בה' י"ז הכ"מ בשם הרי"ק ז"ל לחלק בין לבילה שנתערב בשחיטה דמטמא במשא ובין חררת דם משום דחררת דם שאני שנתבטל דהא נתערבה החררה בדם וגוונים ונמחה בהם והוי הכל כמו הדם והגוונים ואין כאן דבר שיטמא עוד אבל כאן אין לומר כן דבאפי נפשיה קאי אלא שאינה ניכרת ע"כ. זה ניחא רק התם גבי נבילה לחלק בין לח ליבש אבל