כתר המלך חלק ב שפא

עור וכל הפשוטים מדבר שנעשה אהל ודאי מטמא כמו שכתב המשל"מ פ"ה מה' ט"מ ה"י באה"ד שם וז"ל דמיירי בעור שאין בו צורת כלי דקיי"ל דאינו מקבל טומאה וכמו דפוסק רבינו לקמן בפי"ז מה' כלים ה' ב' אפ"ה אי עשה מהם אהל דמקבל טומאת אוהל מגזה"כ משום דילפינן ליה ממשכן ע"כ אלמא דלענין אוהל אף פשוטי כלי עור מטמא וליתא פרכא ודוק

פרק יד הלכה ה ואחר שיראה כו'. והנה המשל"מ כתב אני תמה בדברי רש"י ז"ל במה שכתב במאי דאמרינן ומנין שאם הלך לביתו והסגיר כו' דהיינו ע"י חבל ארוך כגון שהיה ביתו סמוך לשם ע"כ ולא ידעתי למה לא פירש סיום הברייתא דומיא דרישא דפירש כו' עכ"ל. והנה כבר עמד ע"ז בס' מהר"ם לובלין שם וז"ל הא דפירש רש"י ברישא דקאמר יכול כו' ובסיפא כו' נ"ל משום דקתני כו' והוכיח רש"י ז"ל לפרש הסיפא כן דס"ל דמסגיר ע"י חבל ארוך דאל"כ לא הוי כרב אחא כלל ולא הוה מייתי גמ' ראיה כלל וכונתו הוא דלפי פירושו רישא דהלך לביתו וחוזר אזי אין ראיה כלל מזה דיכול לראות אם לא חסר הנגע אבל הראיה מאם מסגיר ע"י חבל ארוך דלא כרב אחא דאינו רואה דלמא חסר הנגע וניחא נמי לפ"ז הא דבנדרים (דף נו ע"ב) מפרש רש"י ע"י שלוחו והכא אינו מפרש כן דהתם לא צריך לפרש ע"י חבל ארוך אבל הכא דמייתי דלא כרב אחא צריך לפרש ע"י חבל ארוך כמבואר ודוק

פרק טז הלכה יג ושאר כל הבתים בין צבועים בידי אדם כו'. ונ"ל לומר הא ברייתא דאיתא במס' נדרים (דף נו ע"ב) קרא דבבית להביא היציע והעליה אף דמסיק שהוא צריך לכ"ע אף לרבנן משום דכתיב בבית ארץ אחוזתכם מ"מ רבינו לא צריך להביא זה שהוא גורס לרבות הצבוע כמו דגרסי התוס' שם והר"ן ז"ל וזהו דכתב הכא דין צבועים דאף צבוע מטמא דלא כנגעי בגדים ועליה דמטמא הוא מביא לקמן ה' ו' נראה דעליה ניתן הקורות והעליה אלמא דמטמא עליה בנגעים ודוק

הלכות מטמאי משכב ומושב

פרק ב הלכה א דם הנדה כו' אם היו המים פושרין בתחלתן אע"פ שאינן פושרין בסופן כו'. וכתב הכ"מ שם פלוגתא דתנאי היא ופוסק לחומרא שהוא דאורייתא וכתב הראב"ד אם שורין אותו מעל"ע נ"ל דלא בעינן מעל"ע אלא לשרץ ונבילה כו' טעמו כו' דברים רכים בשריה כל דהו סגי להו אבל מפשט המשנה משמע כדברי רבינו וכן הוא דעת התוס' עכ"ל. וכתב המשל"מ וז"ל דין ההוא מחלוקת ר' יהודה בן נקוסא ורשב"ג בברייתא ר"פ דם הנדה כו' ולא ידעתי למה פסק כר"י ב"נ דאף בכללא דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו הוא דוקא במשנה ולא בברייתא כו' מ"מ לגבי ר' יהודה ב"נ ה"ל למפסק כרשב"ג דהוא מרא דתלמודא טפי ועוד דמרן ז"ל כתב בפ"ט מה' ט"מ דכלל זה של הלכה כרשב"ג הוא אף בברייתא ומ"ש דרבינו פוסק לחומרא בדאורייתא הם דברים תמוהים דאדרבא קולא הוא כמו שפירש רש"י ז"ל שם כו' עכ"ל. והנה אף כי דברי הכ"מ ודאי תמוה מ"מ דברי רבינו יש ליישב דהנה בתוספתא דמס' נדה פ"ו ובירושלמי פ"ג ה"ב איתא הגירסא אפכא ר' יהודה בן נקוסא אומר בפושרין יהיה כל מעל"ע כו' וא"כ רשב"ג הוא סבור דדי בפושרין בתחלתן אע"פ שאינן בסופן וא"כ פוסק להכי הלכה כרשב"ג כמו שכתב המשל"מ וגם לרבינו היה כן הגירסא. ומה שכתב הכ"מ לבסוף הכא בדעת התוס' כן לא מצאתי בדברי התוס' זה ואדרבא לעיל (דף גב ע"ב) בתוס' ד"ה א"ד משמע אפכא גבי דם עיי"ש וצ"ע. וגם ראיתי בדברי הפ"מ שם בה"ב בירושלמי דנדה במרה"פ שכתב דהוא לחומרא כדברי הכ"מ נמי קשה כמו דמקשה המשנה למלך על דברי הכ"מ הכא וצ"ע

פרק ג הלכה ז הרואה כתם כו' ואפילו נמצא הכתם לח כו' שאני אומר מימים היה שם ועתה נפלו עליו מים ונעשה לח עכ"ל. וכתב הכ"מ ומ"ש אפילו נמצא הכתם לח שם במשנה (דף יז ע"ב) כו'. ודבריו ז"ל אינם מדוקדקים דהא אמר שם במשנה דמטמא אף לח ורבינו שכתב הטעם דעתה נפלו עליו מים הוא דברי ר"א אליבא דר"ש וכותיה פוסק רבינו וכן כתב הכ"מ גופיה לקמן פ"ח מה' אבות הטומאה כ"ד דרבינו פוסק כן ודוק

פרק ד הלכה ה ואם באו הראשונה באונס אף בשניה דיין ש שעתן עכ"ל. ונ"ל דע"ז סמיך רבינו ולא הביא דברי התוספתא פ"א דנדה דאומר שם דאם ראתה בכל פעם באונס דיה שעתה עכ"ל. והנה רבינו לא הביא זה התוספתא לא הכא ולא בפ"ט מה' א"ב לעיל דסמיך על זה דכתב הכא דכיון דראית אונס לא קבע להו הוסת דמטמא מעל"ע משום דבא מחמת האונס וה"ה בכל ראית אונס כן הוא דדיה שעתה ודוק

הלכה ו מעוברת או מניקה שראתה כו' הרואה אחר דם טוהר בתוך כ"ד שעות דיה שעתן כו' עכ"ל. והנה הכ"מ לא הראה לזה המקור והוא גמ' במס' נדה (דף לו ע"א). אך זה קשה לענ"ד על רבינו כיון שפוסק הכא דמניקה הוה כל כ"ד חודש אפילו אם מת או גמלתו כמו שכתב נמי בה' א' ופוסק נמי בזה דלא כר' יוסי דבמינקת אף בלא ג' עונות דיה שעתה וא"כ לא הוה ליה לרבינו להביא סתם דין זה דדם טוהר דיה שעתה דמשמע לאחר מ' לזכר ופ' לנקבה הרואה בתוך כ"ד שעות דיה שעתה ובאמת לפ"ז הוא כמו שכתבו התוס' סד"ה ושוין דלהכי קאמר בדם טוהר דדיה שעתה דנפ"מ אי ראתה אחר כ"ד חורש וכן טעמא דמניקה איצטריך להכי דראיה הראשונה באונס דאף השניה דיה שעתה ועיין מהרש"א ומהר"ם שם וה"ל לרבינו לבאר דדם טוהר מיירי לאחר כ"ד חודש וה"ל לבאר בה"א דכתב דאבל לאחר כ"ד חודש אף שהיא מניקה מטמא למפרע מ"מ דאי הוא ראיה טהור הוא כדמוכח מכ"ז וצ"ע. והנה בגיורת דנחלקו ר' יהודה ור' יוסי במס' כתובות (דף לז) משמע דרבינו פוסק כר' יוסי דלא מחלקינן בה וה"ל כשאר נשים ולהכי לא הביא לחלק בגיורת ודוק

פרק ח הלכה ג חומר בהיסט הזב כו' שאם נגע בכלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור ואם הסיטו טמאהו עכ"ל. והנה הכ"מ לא הביא מקור לדברי רבינו דכלי חרס המוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט ובזה מצינו מחלוקת רש"י ותוס' במס' שבת (דף פד ע"ב) דרש"י ז"ל סובר דאינו מטמא בהיסט כלי חרס המוקף צמיד פתיל והתוספות חולקים עליו וסבירא להו כרבינו דמטמא והביאו ראיות לזה שם וכן במס' בבא קמא (דף כה) עיי"ש. ונ"ל כי כן מוכח נמי להדיא בירושלמי דמסכת חגיגה פ' ב' הל' ז' דאיתא שם אבל כו' וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהור אין תימר עשוי כגופו של זב אצל התרומה אפילו מוקפין של צמיד פתיל יהא טמאין כו' ופירש הק"ע דניחוש שמא הסיטן בהצמיד פתיל אלמא דס"ל דכ"ת המוקף צ"פ מטמא בהיסט והוא כדברי רבינו והתוס' ודוק

פרק יא הלכה ב כהן שהביא לו ע"ה חבית של יין או של שמן של תרומה לא יקבל ממנו מפני שהוא בחזקת טומאה הניחה ע"ה אצלו עד גת הבאה והביאה לו יקבלנו ממנו אע"פ כו'. והנה קשה לי דשם בגמ' (דף כה ע"ב) איתא אי עבר וקבלה מהו ורוצה לפשוט מהמשנה דחבר וע"ה כו' ודחה לו ונשאר בבעיא דלא אפשטא וא"כ ה"ל ספק דרבנן וה"ל למפשט לקולא ואי עבר וקבלה להוי שרי. ונ"ל ליישב כן דרבינו אזיל לטעמיה. דהנה לקמן בה' י' כתב רבינו הפותח חביתו ברגל כו' ועבר הרגל הרי שאר החבית כו' בחזקת טומאה שהרי נגע בו. וכתב הכ"מ ודע דאמרינן בגמ' יתיב רב אמי