כתר המלך חלק ב שפ

דנוהג ברגל אבל בלא קרא יתירא כמבואר. וענ"ל לומר דגם על מצורע דנוהג ברגל איכא קרא יתירא למפשט דאמר לעיל וביום הראות יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו כו' וכן ברגל נותנים לו כל שבעת ימי הרגל ופירש"י ז"ל דלמא מטמאין אותו וא"א דמצורע אינו נוהג צרעתו ברגל מ"ט אינו רואה אף אי יטמאנו לא יהיה נוהג צרעתו ברגל ויבוא שפיר אל המחנה כמו שפירש רש"י ז"ל והכא א"ל דאזיל לרבא דלא דריש שם מקרא דביום הראות אבל לדידן נדע מקרא זה ול"צ קרא דוהצרוע ועיין במשל"מ בפ"ז מה' יו"ט ויש לדחות כל זה ודוק

הלכה יא המצורע כו' וכבס בגדיו וטהר מפי השמועה למדו שטהור מלטמא משכב ומושב ואחד המוסגר ואחד המוחלט בכל אלו כו' ושם בה' י"ב חומרא יתירא יש במצורע שמטמא ביאתו לבית בין בימי הסגר ובין בימי החלט כו' עכ"ל. והנה בגמ' דמגלה (דף ח ע"ב) אמרינן ה"נ טהור השתא מלטמא בביאה למפרע ופירש רש"י שאפילו חזרה המספחת ופשתה ונטמאת טהור כדכתיב ואם כו' אהני ליה טבילה לטהר אח הכלים הבאין עמו לבית לפי שמצורע מטמא בביאה כו'. והנה רבינו לא הביא כאן דין זה דיטהר למפרע מלטמא בביאה וכמו שהביא לקמן בפ"ה מה' משכב ומושב הל' ט' וז"ל אע"פ שהן עושין משכב ומושב למפרע אין מטמאין כלי חרס בהיסט והכא לא הביא כלל זה הדין

ונ"ל ליישב דברי רבינו כן דהנה לפי מאי דמסיק הגמ' אלא אמר רבא מהכא והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו בגופו יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים נמצא דלפי המסקנא מסקינן דמצורע מוסגר קיל ממוחלט דפו"פ וא"כ א"ל דהקרא של וטהר דכתיב לא ויטהר לא אתי לאשמועינן דין חדש דמטהר למפרע בביאה רק די לנו שישמיענו דקיל המוסגר דלא בפי פרו"פ כמו שר"ל מתחלה דלהכי כתיב וטהר ורק גבי זב דלא מצי לומר דאמרינן זה דוטהר השתא מלטמא כלי חרס בהיסט ומתחלה דלא ידע ממקום אחר דמוסגר אינו בפו"פ ור"ל מקרא דוטהר דחי ליה דלמא אחי על מה שאינו מטמא למפרע אבל לפי האמת קרי ליה וטהור משום דטהור מפו"פ והנה בס' עין משפט ציין במגלה שם רמב"ם פ"י מה' ט"צ אך לא נמצא זה הכא וכמו שהעיר הגר"ע איגר בגליון הש"ס ודוק

פרק יא הלכה ג כשהוא מגלח כו' ואינו מגלח אלא כהן עכ"ל. והנה הכ"מ הביא המקור לזה מהתוספתא דנגעים אך שמה לא נמצא בפ"ה שם בהדיא ונמצא זה מפורש בתו"כ פ' מצורע הובא בילקוט תורת המצורע בכהן מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן אין לי אלא טומאתו וטהרתו מנין שחיטת צפרים כו' ותגלחתו בכהן ת"ל תורת המצורע בכהן עכ"ל. ועפ"ז הקשה בס' שער המלך בפי"ב מה' עכו"ם ע"ד התוס' במס' שבועות (דף ג ע"א) סד"ה ועל הזקן דכתבו אין לה"ר מדקאמר ביבמות דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה כו' משמע דכ"ע מודים דאסור ע"י אשה וכותי דאי שרי לר"א אמאי דחי הא אפשר לקיים שניהם דיש לדחות דאיצטריך קרא למימר דדחי היכא דא"ש אשה וכותי ע"כ. ותמוה הוא דהא הגלוח בכהן וכמו שכתב רבינו ואיך תוכל האשה והכותי לגלח והניח בצ"ע ונ"ל ליישב דברי התוס' כן דהנה על הלימוד של התו"כ מקרא דתורת דהוא בכהן פירש הק"א שם דמדסמיך הקרא דתורת המצורע לוהובא אל הכהן ילפינן לכל תורת המצורע שיהיה בכהן והנה קרא זה דתורת מצרכינן נמי ללמד גם על שחיטת צפרים והזאת ד"צ שיהיה בכהן והגלוח דהוא בכהן ליתא קרא מיותר ושפיר מקשים התוס' כן דהגמ' מביא קרא יתירא דראשו ללמוד על מצורע דמגלח אף ראשו דה"א דזה אסור משום הקפה ואתי הקרא לאשמועינן דעשה דחי ל"ת ושרי במצורע ומקשים דלמא אתי הקרא לאשמועינן אפכא דהקפה לאו בכהן הוא דהגילוח יהא באשה או בכותי וזה ידעינן מקרא דראשו דמקיפין כל הראש ש"מ דקרא דתורת דסמיך לוהובא אל הכהן אחי לאשמועינן על ש"ד דהוא בכהן אבל הגילוח לא בכהן מקרא דראשו דמגלה ע"ז דקרא דתורת אתי על ש"ד וא"כ מנ"ל דעשה דחי ל"ת הכא אבל אחרי דמסקינן משום עשה דחי הכא ל"ת וא"כ שוב אמרינן אפכא דגם הגילוח מגלי הקרא דתורת דהוא בכהן דוקא כמבואר והכא דחי עשה ול"ח כמבואר ודוק

הלכה ד תגלחת המצורע וטבילתו והזאתו אינן מעכבין זא"ז עכ"ל. והשיג הראב"ד ע"ז מהו זה אדרבא אלו הן שמעכבין את טהרתו לכנוס למקדש ולפנים מן החומה ולטמא בביאה כו'. והכ"מ מתרץ דרק שאין אחת מעכבת חברתה אבל עיקר התגלחת מעכבא מדברי התוספתא שהביא הראב"ד ז"ל ועיין לעיל בפ"ה מה' נזירות במשל"מ שם. והנה א"נ כפשטות דברי רבינו כאן דאין מעכב כלל נ"ל לכאורה להביא ראיה מגמ' לזה דבגמ' דסוטה (דף טז ע"א) שייר מצורע דתניא כו' ע"כ בשרו תגלחת שניה כראשונה ומשני כי קחשיב הלכה עוקבת ועוקרת הכא עוקבת ומוספת היא כו'. והנה א"נ דתגלחת מעכבא אי לא גילח התגלחת השניה כדלעת ונכנס למקדש חייב מלקות וא"כ מקרי הלכה עוקרת כמו שכתב רש"י ז"ל גבי נזיר דמקרי עוקרת כיון דמלקין ע"ז ויש ע"ז לאו דבל יוסיף עיי"ש וא"כ ה"נ אי מעכבא מלקינן ע"ז והוה עוקרת אלא ודאי דזהו לא מעכבא וא"כ ליתא בלא זה מלקות ודוק

הלכה ו ואין מטהרין שני מצורעים כאחד שאין עושין מצות חבילות עכ"ל והכ"מ לא הביא מקור לזה והיא ברייתא מפורשת במס' סוטה (דף ח ע"א) עיי"ש: פרק יג הלכה ד העור וכל כלי העור בין פשוטיהן בין מקבליהן כ"ש מטמאין בנגעים עכ"ל. וכתב המשנה למלך עיין לקמן פ"א מה' כלים ה"י ואם ס"ל לרבינו ז"ל דנשתנה דין נגעים משאר טומאות דאפילו פשוטי כלי עור מטמאין בנגעים ק"ל הא דאמרינן בפ"ד דשבת (דף כז) מה לנגעים שכן שתי וערב אמאי לא קאמר מה לנגעים שכן פשוטי כלי עור מטמא בהם עכ"ל, וכמו כן כתבו התוס' במס' שבת (דף כח ע"ב) סד"ה מה אתיא ועוד אמר ר"ש דשרצים לא אתא מק"ו דנגעים דאיכא למיפרך פשוטי כלי עור יוכיח דמטמא בנגעים ולא בשרצים עכ"ל והוא כדברי רבינו. ומה שהקשה המשל"מ מד' כ"ז נ"ל ליישב פשוט עפ"י מאי שכתבו התוס' שם ד"ה שכן ורבא אע"ג דפרכא גמורה היא לא קחשיב ליה דלא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא דגלי רחמנא בנגעים דג' על ג' קרוי בגד צמר ופשתים וה"ה בשרצים עכ"ל. וכתב הפני יהושע נראה דדוקא הך פרכא שכן מטמא בכעדשה סבר רבינו דלא הוי פרכא גמורה לענין שיעור חשיבות בגד לקבלת טומאה דלא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא משא"כ בהך פרכא דלעיל מניה דאמרינן דלאביי איכא למיפרך מה לנגעים שכן שתי וערב מטמא בהן ודאי הוא פרכא גמורה ולא גמ' בעלמא דדוקא בנגעים דאפילו שתי וערב הוי שיעור חשוב לקבלת טומאה אע"ג דאכתי לאו בגד הוא כלל אלא שראוי לארוג ממנו בגד מכש"כ בשלש על שלש דהוי בגד גמור דחזי לעניים ולעשירים נמי חזי ליה לאצטרופי כדאמרינן לעיל בגמ' וכמ"ש התוס' ד"ה השתא כו' ומשו"ה הוצרך סתמא דש"ס הכא לאסוקי אליבא דרבא ואידך אי ס"ד דנגעים חמירי עכ"ל. נמצא דבזה מתורץ היטב דלא מצי למיפרך מה לנגעים שכן פשוטי כלי עור מטמא דאיכא למדחי דהוי ג"מ דגלי רחמנא בנגעים דהוי בג' ע"ג קרוי בגד צמר ופשתים וה"ה בשרצים ורק אביי דחה בזה דשתי וערב דבזה לא מצי למדתי בגילוי מלחא כמו שמבאר הפ"י דמזה ידעינן דבעינן שיעור בגד הוי חילוק בין נגעים לשרצים אבל בהקושיא אחרינא לא מצי למדחי הכי כמבואר. ובד' כ"ת שם דפריך גבי אוהל עור בהמה טמאה מה לנגעים שכן שתי וערב טמא בהן ודאי לא מצי למיפרך מה לנגעים שכן פשוטי כלי עור מתטמאין דהא התם קאי לענין אהל עצמו שנעשה מפשוטי כלי