כתר המלך חלק ב שעח

דברים אחרים במי חטאת הואיל ועשאן משקלת פסלן שא"ז משמרת עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל אין הסוגיא הולכת במס' גיטין עפ"י פירושו והכ"מ כתב צ"ל שמ"ש מי חטאת ששקלן במשקל היינו לומר ששקלן כנגדן ומ"ש אם שקל דברים אחרים במי חטאת היינו ששקל בגופן ומ"ש שעשאן משקולת היינו שעשאן משקולת בגופן עכ"ל. ונ"ל לענ"ד דדעת רבינו הוא כמו שמפרש שם הרשב"א בשם הר"ת ז"ל ז"ל דפירש כנגדן היינו היכא ששקל אבן כנגדו בשר ושקל האבן בזה דלא לצורך הוא ולא מיפסל מטעם עובד כו' ורק משום היסת הדעת אי הסיח דעתו פסול אבל אם שקל בשר עם המי חטאת פסול עי"ש וזהו דברי רבינו ששקלן במשקל היינו שלא לצורך אינו פסול רק אם הסיח דעתו אבל אם שקל ד"א במ"ח היינו ששקל דבר לצורך ועשאן משקולת פסלן דנחשב זה למלאכה ופסול אף דלא הסית דעתו ורוק

פרק יא הלכה ב מי חטאת כו' מי שהזה עליו בשלישי ולא הוזה עליו בשביעי ושהה כמה ימים טובל בכל עת שירצה אחר השביעי כו'. וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל אינו כן בגמ' דקידושין לעולם מונה שלישי ושביעי וטובל אחר הזאה עכ"ל. וכתב הכ"מ וי"ל שגירסת רבינו בההיא דקידושין סד"א שלישי למעוטי שני כו' ואי עביד ברביעי ובשמיני דקא מפריש ימי טהרה אימא ש"ד קמ"ל ולענין הזאה בזמנה מפרשה וכדפירש רש"י בפ"ק דיומא נחלקו ר' יוסי ור' מאיר דלר' יוסי הזאה בזמנה אינה מצוה כו' ור' מאיר יליף הזאה מטבילה וסוגיא דקידושין אתיא כר' מאיר דאמר הזאה בזמנה מצוה ולכך אמרו דסד"א דברביעי ובשמיני ש"ד קמ"ל דלא ש"ד וכיון דאנן קיי"ל כר' יוסי א"כ ליתא להאי סוגיא עכ"ל. והנה קשה לענ"ד ע"ד דהא בגמ' דיומא (דף ח) שם אמר אלא דכ"ע טבילה בזמנה מצוה והכא בהא קמיפלגי ר' מאיר סבר מקשינן הזאה לטבילה ור' יוסי סבר לא מקשינן הזאה לטבילה וכתבו התוס' ד"ה מקשינן תימא אמאי פשיט להו טפי דטבילה בזמנה מצוה מהזאה י"ל משום דכתיב והזה הטהור על הטמא וחטאו כו' וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר כו' וע"כ הא דהדר קרא וכתיב וחטאו לאו משום הזאה כתיב כו' אלא ע"כ משום ורחץ איצטריך לאשמועינן דתיכף להזאה טבילה וש"מ דטבילה בזמנה מצוה ע"כ ואי כדברי הכ"מ הא נפ"ל מקרא זה על הזאה דבזמנה מצוה ול"ל לומר דילפינן מדמקשינן הזאה לטבילה והא הזאה גופיה ילפינן לפ"ד הכ"מ ולמה אומר דידעינן מההקישא לטבילה משמע דבהזאה גופיה לא נדע דהוה בזמנה מצוה כדברי הכ"מ הכא וצ"ע

פרק יב הלכה ג מחט שנתנה על החרש והוזה עליה ספק על המחט הוזה ספק מן החרש נמצא עליה הזייתו פסולה עכ"ל. והנה בזה יש חלופי גרסאות בד"ר באיזה דפוסים כתיב ספק מן החרש נמצא עליה באלף ובשארי דפוסים כתוב בה' נמצה. ונ"ל לומר דט"כ מוכרח לכתוב באלף מן הסוגיא דסנהדרין (דף עז ע"ב) דמקשה למימרא דכה"ג כחו ת"ש מחט שהיה נתונה על החרס והוזה עליה ספק על המחט הזה ספק על החרס הזה ומיצה עליה הזאתו פסולה ארחב"י משמיה דרב מצא אתמר ופירש רש"י לאו לשון מיצוי דהוי התזה אלא לשון מציאה כלומר דהזאה נמצא עליה ואינו ידוע אי בתחלה כו' או לא זה ולא זה אלא על החרס הזה והוה מדרון והלכה הזאה על המחט כו' נמצא דרבינו דפוסק שמה גבי משחקין בכדור דכחו הוא ע"כ גרים נמי מצא אתמר והכא שצריך לגרוס נמצא באלף והוה מטעם ספק שמא יצא מן המדרון כפירוש רש"י ולא מכחו אבל אי גרסינן נמצה בה' א"כ הוי כמו במשנה ומיצה עליה וא"כ מ"ט פסלה הא כחו הוא והכ"מ לא הביא מקור בזה ואינו מבאר כלל ובודאי הוא כמו שבארנו ודוק

פרק יד הלכה א כלי חרס כו' אלא אפילו הניחו ע"ג אוכל שם וכיוצא בו מדבריהם שטומאתן טומאה קלה והם מדברי סופרים הרי נטמא האפר כו'. וכתב הכ"מ ומ"ש שם נגע באוכלין ומשקין וכתבי הקודש כו' נתנו ע"ג כו' וחכמים מטמאין ואינו יודע למה השמיט רבינו כתבי הקדש עכ"ל. ונ"ל פשוט הלא גם משקין דכתיבא שם במשנה לא הביא רבינו אלא סמך על מה שמסיק וכיוצא בו מדבריהם אשר בזה הוא משקה והה"ד כתבי הקדש נמי נכלל בזה ודוק

הלכה ד וכן אוכלין ומשקין של קדש אינן ניצולין בצמיד פתיל כו' עכ"ל. והנה הטורי אבן במס' חגיגה (דף כה) כתב דאף קודם שהוקדשו אין ניצול בצמיד פתיל ואסור להקדישו והביא ראיה לזה ונ"ל להביא ראיה עוד לזה מן הירושלמי פ"ג דחגיגה הל' ד' חומר בתרומה הא בגליל לא מפני שפסקיא של כותים מפסקת והא תני שנייה להכי אר"ש תפתר במביא גרגרים וכותשן פירש שלא הוכשרו עוד וא"נ דבעוד דלא הוקדש שרי וניצול בצמיד פתיל א"כ למה להביא גרגרים הא יכול להביא שמן בצמיד פתיל ולהקדישן אח"כ א"ו דאינו ניצול כמבואר ודוק

הלכות טומאת צרעת

פרק א הלכה ו כל מראה צרעת כו' או גבוה מן העור אינו נגע אלא כמו צמח מן הצמחין העולה בגוף עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל בהשגות א"א לא נאמר זה אלא בבהרת אבל בשאת מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוה עכ"ל. וכתב הכ"מ אפשר לומר שסובר רבינו דכיון דבהרת צריכה להיות עמוקה הה"ד לשאת שהוא גבוה ומ"ש שהוא גבוה לאו למימרא שהוא גבוה ממש אלא שהוא יותר גבוה מבהרת כלומר שאינה עמוקה כמותה אבל לעולם עמוקה היא עכ"ל. ונ"ל להביא ראיה לדברי רבינו ז"ל מהא דאיתא במס' בכורות (דף מח) רבא אמר בלא שבור נמי כיון דאמר מר גרב זו חרס מחרץ חרוץ דכתיב ומראה עמוקה מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל ולכתוב רחמנא חריץ ולא בעי גרב ואנא אמינא חריץ דלא מאיס הוה מומא גרב דמאיס לא כש"כ כו' וכן שם (דף מג ע"א) אמרינן לכתוב רחמנא ילפת ולא בעי גרב כו' גרב דמאיס לא כש"כ ופירש רש"י ז"ל דקשה כו' דמשוקע בבשר ע"כ וא"נ כדעת הראב"ד ז"ל דשאת גבוה בממשות ולא במראה מנ"ל להגמ' דגרב הנגע הוא נגע כבהרת שהוא עמוק מן הצל דילמא הוא כמראה שאת שהוא גבוה ולא מחרץ חרוץ והוי נמי חרס דהוא שאת נמי נגע מקרי וע"כ צ"ל כדעת רבינו דגם שאת רק במראה הוא גבוה שהוא שחור יותר מבהרת אבל לא בממשות וגם שאת נמי מחרץ חרוץ ומאוס ושפיר יליף רבא הכא כמבואר ודוק

פרק ב הלכה ח ספק שיער לבן קודם ספק הבהרת קודם ה"ז טמא ויראה לי שטומאתו בספק עכ"ל. וכתב המגיה במ"ל הכא וז"ל הנה התוי"ט ספ"ד דנגעים כתב וז"ל והרמב"ם פ"ב מהל' ט"צ כתב דיראה לי שטומאתו בספק ועיין בחיבורו פ"ד מה' ממרים ע"כ ונראה דכונתו הוא להקשות דלפ"ד רבינו שכתב דטומאתו בספק מדרבנן לא משכחת ליה בזקן ממרא יתחייב מיתה ע"ז כיון שאינו דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבוע מאחר שטומ"ד כו' ויראה לישב דהנה בנדון זה עצמו אינו חייב כרת מ"מ הוא דבר המביא לידי כרת דאם נגע ככר של תרומה אינו נאכל כמבואר פי"ג מה' שאר אבות הטומאה וא"כ אם קידש בו את האשה אינה מקודשת כיון דאינו ש"פ וכה"ג כתבו התוס' בסנהדרין (דף פז) עכ"ל. ודבריו תמוהין דעל מה קאי אם קאי לתרץ דברי רבינו הלא רבינו כתב בהדיא בה' ממרים שם וכן אם חולק עליהן באב מאבות הטומאה כגון נגעי בשר או נגעי בגדים כו' ה"ז חייב שהרי האומר טהור מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים ולדברי האומר טמא אם נכנס במזיד ענוש כרת ובשוגג חייב חטאת אלמא דמפורש דברי רבינו בהדיא דזה דנגעים לענין אי נכנס למקדש ואכל קדשים וחייב כרת במזיד וחטאת בשוגג ולא לענין אי קידש האשה וא"כ