כתר המלך חלק ב שעז

בהמת פרה אדומה שהיא דוקא קודש א"כ יש לתמוה בסוגיא זו דמס' יומא דבארנו כיון דכתב הכ"מ דרבינו ס"ל דמקרא דאותה לא ממעטינן רק פרה אדומה כמותה א"כ מאי מקשה ות"ק הא כתיב אותה כו' דלמא כי היכא דגבי שחיטה כתיב אותה וממעטינן שלא ישחוט אחרת עמה וממעטינן דוקא פרה אדומה שהופרשה כמותה וא"כ ה"נ נימא דמה"ת לא ממעטינן גם מקרא של והוציא אותה רק פרה אדומה שהופרשה אבל בהמת חולין דמיירי הכא דאמר שחורה דהוא ודאי חולין וכן אף אדומה של חולין שריא להוציא עמה מה"ת אבל רבנן אסרו רק משום גזרה שלא יאמרו ומדרבנן הוא דאסור ומה שמסיק שם א"ב דאפיק חמור בהדה הוא תמוה דלרבי מנ"ל לאסור בבהמת חולין ואף חמור להוציא מקרא דאותה טפי משחיטה דלא אסרינן רק פ"א כמותה בהמת הקדש

וע"כ נ"ל לתרץ כן לדעת רבינו ז"ל דהנה התוס' מקשים שם וא"ת דאמרינן במס' זבחים (דף ג) שחט על מי שמחויב חטאת פסולה על מי שמחויב עולה כשרה דכתיב וכפר עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידיה שמחויב חטאת כמותו וה"נ נימא אותה ולא אותה וחברתה דומיא דידה וי"ל דהתם וכפר עליו משמע עליו מכפר ולא על חבירו מכפר המחויב חטאת כזה דשייכא בזה כפרה זו עכ"ל. והנה ק"ל לענ"ד על תירוצם ז"ל לפי מאי דאמר התם (דף ט ע"ב) בעי רבא חטאת חלב ששחטו על מי שמחויב חטאת דטומאת מקדש וקדשיו מהו מי אמרינן כרת כמותה א"ד אין קבוע כמותה עכ"ל הגמ'. והנה אם נאמר כתירוץ התוס' זה בחולין דכיון דכתיב וכפר עליו דמשמע עליו מכפר ולא על חבירו וצ"ל דחבירו מחויב כפרה והא א"כ ליתא במיא זו דנהי דאין קבוע כמותה הא מ"מ ע"ז לא קפדינן שיהא שוין כמו הכא גבי פרה אדומה דלא בעי דומיא דידה ורק על זה קפדינן דבעינן שיהא בר כפרה וא"כ בטומאת מקדש וקדשיו מחויב כפרה הוא ואף דאין קבוע כמותה מ"מ כיון דמחויב כפרה די יהיה וע"ז רק קפדינן וע"כ צריך לומר דתירוץ התוס' הוא רק לפי מאי דמתני שם מתחלה הבעיא דרבא על חטאת ששחטו לשם חטאת דטומאת מקדש וקדשיו ולא על שינוי בעלים כמו, דמתני ר"א ברד"ר אבל לפי מאי דמתני הוא הבעיא דרבא ליתא תירוץ התוס'. וע"כ צריך לומר בזה הכא בחולין כגירסת רבינו דנשחטה בהמה אחרת עמה כשרה מ"ט דבעינן אותה וחברתה דומיא דידה וגם התם בעי בכל דבר דומיא דידה ולא קפדינן רק על כפרה כדברי התוס' וא"כ שפיר מיבעיא כיון דאין קבוע כמותה ופוסק רבינו כן אבל הסוגיא דמס' יומא ס"ל כמו דמ"ד בתחלה דברי הבעיא דרבא דלא קאי אשינוי בעלים ואיכא שפיר תירוץ התוס' החילוק דהתם בעי החיוב חטאת דשייכי ביה כפרה זו וא"כ לא בעי הכא אותה וחברתה דומיא דידה וסוגיות חלוקות הן בפלוגתא דאמוראי שם בזבחים דבארנו ועתה ניחא דרבינו ס"ל בכ"ד דלא דרשינן טעד"ק וכמו שפוסק גבי סוטה והתם אמר שלא יאמרו דהא לפי הסוגיא דתולין דרבינו ס"ל כן ליתא איסור מקרא דאותה רק עם פרה מקודשת כמותה אבל פרת חולין לא נאסר רק מדרבנן משום שלא יאמרו ולהכי מביא רבינו טעם זה דלא יאמרו דמשום זה אסור מדרבנן להוציא אבל מה"ת מקרא דאותה לא אסרינן רק פרה אדומה כמותה אבל לא משום דדריש טעד"ק ורק מביא הטעם על איסור של הדרבנן כמבואר ודוק

פרק ה הלכה ד וכן המתעסק משיעשה אפר אינו מטמא בגדים כו' כך למדו מפי השמועה שהנושא פרים ושעירים הנשרפין להוציא לבית הדשן לשורפן טמא ומטמא בגדים ד"ת כ"ז שהוא עוסק בהליכתן כו'. והנה דברי רבינו הוא מהגמ' דיומא (דף סח) וזבחים (דף קו) כדברי הת"ק שם וס"ל לרבינו דמתעסק בהליכתן מטמא בגדים מפי השמועה וכן השורף נמי מטמא בגדים מקרא דהשורף כו' ודברי רש"י ז"ל במס' זבחים שם ובמס' יומא שם קשה לי דכתב דהברייתא שכתב השורף כו' והאי תנא אית ליה כר"ש דאין מטמאין בגדים עד שיוצת האור כו' ולא צריכא לזה דהא האי תנא מיירי בשעת שרפה ואומר דאין מטמא השורף רק המצית האור והמתעסק מטמא לת"ק משיצא חוץ למחנה כדברי רבינו הכא וצ"ע

הלכה הנוגע בפרים ובשעירים הנשרפין עצמן אפילו אחר שיצאו בין אדם כו' בין כו'. וכתב הכ"מ ויש לתמוה עד"ר שהם דלא כר"מ ודלא כחכמים ובתוספתא דפרה ר"ש אומר פרה מטמא טומאת אוכלין שהיה לה שעת הכושר פרים הנשרפין ושה"נ אינן מטמאין טומאת אוכלין שלא היה להם שעת הכושר ונראה שרבינו פוסק כמותו ולפ"ז לדעת רבינו פרה מטמא טומאת אוכלין וכמו שנראה ממה שכתב לעיל כו' אבל קשה למה הניח דברי חכמים ופוסק כר"ש וכתב הרי"ק שאפשר שטעמו מפני שדברי ר"ש הוזכר בכמה מקומות בגמ' כו' וצ"ע עכ"ל. וקשה לי ע"ז חדא דהיאך נוכל לומר דרבינו פוסק כר"ש גבי פרה אדומה דמטמא טומאת אוכלין הא ר"ש דאמר פרה מטמא טומאת אוכלין הוא מפני שהיה לו שעח הכושר ואומר ר"ל במס' שבועות (דף יא ע"ב) דהטעם הוא מפני שסובר ר"ש דפרה נפדית ע"ג מערכה וא"כ הא רבינו ז"ל פוסק בפ"א הל' ט' דנשחטה ע"ג מערכה אין לה פדיון עולמית וכדברי הברייתא שם בתחלה במס' שבועות וא"כ לא היה לה שעת הכושר ואיך מטמא טומאת אוכלין ועוד קשה דהאיך נוכל לומר דרבינו ס"ל כר"ש דרק פרה מטמא טומאת אוכלין אבל לא פרים ושעירים הנשרפין המה לא מטמאין הא אמרינן במס' מנחות (דף קא) ובמס' בכורות (דף ט) דלר"ש כל איסורי הנאה שלא היתה להם שעת הכושר כגון ערלה וכה"כ אינם מטמאין טומאת אוכל מטעם דאר"י שם דכתיב מכל האוכל אשר יאכל דבעי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וכיון דרבינו פוסק לקמן בפ"א מה' ט"א ה' כ"ה דערלה וכה"כ כו' אע"פ שאסורים בהנאה כולם מטמאין טומאת אוכלין והוא כת"ק דלא בעי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וא"כ איך נאמר דגבי פרים ושעירים הנשרפין פוסק כר"ש דאינו מטמא משום דהוי איסור הנאה דהוה הטעם לר"ש וצ"ע

פרק ט הלכה כ המקדש צריך שיתכוון ויתן האפר בידו עה"מ שנאמר ולקחו לטמא אבל אם נפל האפר מן הכלי שי"ב האפר ה"ז פסול עכ"ל. והנה רבינו ביאר זה אף שכתב דיתן האפר בידו דאם הפיל הוא עם השוקת כשר וכמו דאמרינן במס' סוכה (דף לז ע"ב) ומד"ר משמע דרק יתן בידו. ונ"ל דרבינו סומך על מה שכתב בפ"ז מה' לולב דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה וא"כ ודאי ל"ד דנותן האפר בידו אף אם נתן עם השוקת והפילו כשר. והנה בס' כפות תמרים שם במס' סוכה מחלק בין לכתחלה לדיעבד הכא לכתחלה צריך להיות בידו אבל כשר אי הפילו וזהו לדעת רבינו כו'. ולא ידעתי מנ"ל זה הא התם בלולב דקאמר עשה לאגודה זו כו' יצא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה והתם אפילו לכתחלה שרי בזה כמו שכתב שם הרה"מ ז"ל וא"כ ה"נ לכתחלה שרי להפיל המים בשוקת וסמיך על מה שפסק דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה אך זה קשה לי מ"ט לא ביאר רבינו הכא דהא דנפל הקידוש על ידו ואם על הצד ונפל על השוקת פסול דמיירי דוקא בשותת כמו שאמר הגמ' במס' סנהדרין (דף עז ע"ב) דאלה"כ אמרינן דכחו הוא והוי הזאה ורבינו דפוסק שם דמשחקין בכדור דכחו הוא ה"ל לבאר דמיירי דוקא בשותת ולא ביאר וצ"ע: הלכה יב מים מקודשין ששתה מהן בהמה או חיה פסולין וכל העופות פוסלין חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת ואין ריר יוצא מפיה כו'. והנה קשה לי מ"ט לא הביא רבינו הא דאיתא במס' גיטין (דף פו ע"ב) דגם קרצית שבעמיר היכא שהיא גדולה יותר מכזית ג"כ הוי כיונה דאינה פוסלת דלפי הנראה שם הכל מודים בזה בלא חולק וצ"ע

פרק י הלכה ה מי חטאת ששקלן במשקל אם הסיח דעתו פסולין ואם לאו כשרין אבל אם שקל