כתר המלך חלק ב שעד

שם בגמ' אר"י מת פרט להרוג מושכב פרט ליושב כדרכו פרט לשראשו בב"כ כו' וכל הני מ"ט לא אמרי דילמא עכו"ם הוא עכ"ל הגמ' וכתב רבינו לקמן פ"ט ה"א מי שהיה חופר בשדה ומצא מתים רבים בגומא אחת כו' או שמצא הרוגים או שמצא מת יושב או רב"ר א"ח שמא מקום זה בה"ק כו' וכתב הכ"מ שם בגמ' דילמא כותי הוא כו' ומשמע לרבינו דלא ממעט אלא מדין שכונת קברות ולא מטעם תבוסה כו' ושם בה' ד' כתב רבינו העכו"ם אין להם טומאת קברים הואיל ואין מטמאין באוהל הרי הנוגע בקבר טהור כו' וכתב הכ"מ נלמד ממה שכתבתי בסמוך שאמרו במס' נזיר וכל הני מ"ט לא דילמא כותי נינהו ע"כ נמצא דהטעם של זה הסתם משנה הכא בנזיר דממעט כל הני מקברות משום דאין מטמא קברי כותים באוהל וכן כל הסוגיא שם ס"ל להאי דינא דאין מטמאין באוהל וכל היכא דהוי מחלוקת בברייתא וסתם במשנה קיי"ל דהלכה כסתם משנה ועי"ל להביא ראיה מהא דאיתא במס' ע"ז (דף ל"ט ע"א) א"ד קבר נונא אסור וסימניך קברי כותים והתוס' גרסי בשם הר"ר ז"ל אפכא וא"ד קבר נונא שרי וסימניך קברי כותים דאין מטמאין באוהל וכן משמע בסמוך כו' והנה רבינו לעיל בה' מ"א לא ביאר זה הדין דקברי נונא ורק כתב שם כלל כל שנשרו קשקשין שרי שם בפ"א וא"כ א"ל דגריס נמי כגירסת הר"ח דשרי והסימן הוא מקברי כותים דשרי ואינו מטמא באוהל ופוסק רבינו כסתמא דגמ'

ועוד נ"ל להביא ראיה מהא דאיתא במס' נזיר (דף נ"ד ע"א) או בקבר אמר ר"ל זה קבר שלפני הדיבור ופירש רש"י כלומר שהעכו"ם מטמאין במגע אע"פ שאין מטמאין באוהל כדתניא קברי כותים אין מטמאין באוהל אלא בנגיעה וכל שהיה קודם הדיבור קודם מתן תורה בין של עכו"ם ובין של ישראל קרי ליה קבר ב"נ וקבר הכותים לאחר הדיבור כקודם הדיבור שאין מטמאין באוהל לפי שלא נתנה להם תורה כו' והתוס' כתרו וצ"ע לרבנן דר"ש דאמרי אף קברי כותים נמי מטמאין באוהל דלא דרשי אדם כו' אמאי איצטריך או בקבר וי"ל דר"ש היא. מיהו קשה דהרי גבי נגיעה מודה ר"ש דקברי כותים מטמאין כדאמר ביבמות (דף סא) ודוחק לומר דלא כרבינא כו'. והנה בס' עין משפט ציין זה על הלכה זו של רבינו והוא דרבינו יפרש כמו שפירש רש"י ז"ל דהקרא דאו בקבר בא לרבות דקברי כותים מטמאין במגע ומשא ומהאי קרא ילפינן דאף דאינו מטמא באוהל מ"מ במו"מ מטמא ואתי הקרא דאו בקבר לזה ולא צריך רבינו לבאר דין קבר שלפני הדיבור דאין לנו עתה ורק נכלל בזה לרבות קברי כותים עתה כמו שכתב רש"י ז"ל דהוי כקבר שלפני הדיבור ולא ס"ל כהתוס' דזה אתיא דלא כרבינא אלא אף כרבינא אתיא ומזה גופיה ילפינן דמטמא במו"מ כפירוש רש"י וחזינן בזה דר"ל הכא ס"ל כר"ש דא"נ דמטמא אף באוהל לא צריך קרא ודאי לזה לרבות על מגעו. והנה בזה א"ל דהספר יראים שמביא המשל"מ לקמן בפ"ג מה' אבל ה"א דס"ל דאף במגע ומשא אינו מטמא ומבאר אליביה הסוגיא ביבמות שם וא"ל דמזה יהיה ראיה לשיטתו דמפרש כדברי התוס' דסוגיא זו חולק על רבינו וס"ל דאף במו"מ אינו מטמא אבל מ"מ הוא לרבינו ראיה גמורה כמבואר

והנה ראיתי בס' ושב הכהן וסי' עה) מביא ראיה מדברי הירושלמי דאמר במס' פסחים וסנהדרין דגולגלתו של ארונה היבוסי מצא תחת המזבח אלמא דמטמא באוהל וכבר הקדימו זו הראיה המשל"מ לעיל בפ"א מה' בית הבחירה הי"ג ובנ"ז כיון דמבואר בכל הני סוגיות כרשב"י ניחא דעת רבים דאין לסתור זה מן הירושלמי דחולק ע"ז כמבואר ודוק

פרק ב הלכה ו האבר והבשר המדולדלים באדם ואע"פ שאין יכולין לחזור ולחיות הרי הבשר טהור כו'. וכתב הכ"מ ומשמע לרבינו ז"ל דאפילו דאינם יכולין לחזור מיירי דאי יכולים לחזור ולחיות פשיטא עכ"ל. ובאמת נ"ל דלא צריך לומר זה מסברא על שאינם יכולים לחזור ולחיות דהוא משנה ערוכה במס' כריתות (דף טו ע"ב) כו' הולך לו אצל הרופא וחותכו עד שמניח בו כשערה ותוחבו בסירא כו' והלה עושה פסחו אלמא דאפילו אי חותכו עד שמניח רק כשערה דודאי לא יכול לחזור ולחיות מ"מ טהור כ"ז שמחובר קצת דלא נגע אלמא דאפילו אי אינם יכולין לחזור ולחיות טהור ועושה פסחו ודוק

פרק ג הלכה י בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור כו' עכ"ל. וכתב הכ"מ ר"פ דם הנדה דף נה) אמרינן דלר"י דוקא יבש כעצם טמא אפרוכי אפרך טהור ולר"ל איפרך אפרוכי נמי טמא ואמרינן בגמ' דהיכא דאקמח והוה עפרא לר"ל נמי טהור ומדברי רבינו שכתב ונעשה כקמח נראה שהוא פוסק כר"ל והוא תימא היאך פוסק כר"ל נגד ר"י כו' וצ"ל שמ"ש כאן שנפרך ועושה כקמח לא שנפרך ממש קאמר אלא היינו לומר שהוא יבש כ"כ עד שאלו יפרך ויעשה כקמח טהור כו' עכ"ל. ותמוה הוא דהא רבינו אומר ונעשה כקמח משמע דנפרך ממש כקמח

וע"כ נ"ל לומר ליישב דברי רבינו כן דבאמת פוסק כר"ל והוא משום דשם ר"ל יליף מקרא דלכל טומאתו כו' ור' יוחנן יליף מקרא דבעצם אדם כו' אדם דומיא דעצם ומקשה הגמ' מיתיבי כל שבבית מטמא חוץ מן השינים כו' אר"א בא"ה כו' עד אלא אמר מר בר"א נעשה מקומו צלקת ופירש רש"י דלתרווייהו פריך בין לר"י ובין לר"ל והתוס' כתבו שם וקשה דא"כ תקשה קרא דאו בעצם אדם אלא נראה דלר"ל פריך ופשיטא דשינים אין בכלל עצם עכ"ל. וא"כ לפ"ד התוס' שם כל הסוגיא אתיא שם דדחיק לתרץ הא דעצם אדם אתיא כר"ל וכל הני האמוראים מתרצי שפיר אליבא דר"ל ולהכי פוסק רבינו כותיה כמו דמצינו בכ"ד דרבינו פוסק דאשכח סוגיא כהאי מ"ד ודוק

פרק ז הלכה ב המת בתוך הבית ובו פתחים הרבה בזמן שכולן נעולים כולם טמאין והיושב בצד כל הפתח מהן נטמא נפתח אחד מהן או שחשב להוציא באחד מהן ואע"פ שחשב אחר שמת אפילו כו' הציל כל הפתחים כולן ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחשב עליו והשאר טהורין כו' וכן אם התחיל לחתור פתח להוציא בו משיתחיל לפתחו הציל על הפתח עכ"ל. והנה במס' ביצה (דף ע"א) איכא פלוגתא בזה דר' אושעיא ור' יוחנן ס"ל דאין מטהר אלא מכאן ולהבא אבל למפרע לא ורבא ס"ל דאפילו למפרע דאמרינן בזה ברירה והנה רבינו ז"ל לא ביאר בזה דעתו בפירוש במה שכתב מציל אי הוא למפרע או מכאן ולהבא. ונ"ל דלפי מאי שפירש רש"י שם בביצה (דף לח ע"א) וז"ל כי לית ליה לר"ה ברירה בדאורייתא כגון טומאת מת לית ליה ברירה ודרך יציאתה הלמ"מ ולא כמו שפירש שם ד' י' דהוא רק מדרבנן דגזרו חכמים טומאה ע"מ שהוא דרך יציאתה ועיין בפני יהושע מה שמבאר הסתירות בזה וא"כ כיון דהוא מדאורייתא ורבינו הא פוסק בכ"ד דבדאורייתא אין ברירה וא"כ ודאי פוסק כר"א ור"י דאין מטהר אלא מכאן ולהבא ורבינו לא צריך לבאר דרק להבא הוא לפי מאי שכתבו התוס' שם ד' י' ד"ה ב"ש דא"נ דיש ברירה ומטהר אף למפרע לא משכחת לה דכולן טמאין רק היכא שעשה פתח חדש והוציא דרך שם או שנשרף המת במקומו אבל לא בע"א דהוברר הדבר לבסוף דסופו לצאת דרך שם וא"כ כיון דרבינו סתים ולא ביאר זה דמיירי בכה"ג שכתבו התוס' ש"מ דמטהר הוא מכאן ולהבא דא"ב ס"ל. ולעיל בה' שחיטה בארנו דאף דהוה הלמ"מ מ"מ הכא שפיר פוסק לחומרא גבי ברירה אף דזהו מטעם ספק כמו שבארנו שם ודוק: פרק י הלכה ה החורש את הקבר בשדה שלו אינו עושה בית הפרס שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו שותף או כו' אינו עושה בית הפרס כו' והוא מן התוספתא דאהלות פי"ז. והנה המשל"מ והמפרשים הביאו תשובת הרלב"מ (סי' סח) שהקשה על רבינו דאיך כתב הכא דאפילו שותף אינו עושה בה"פ מטעם דאין אדם אוסר דבר