כתר המלך חלק ב שסז

ז"ל דלפי המסקנא לא ילפינן רק מסברא דא"כ מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה ולא מקרא והניח בצ"ע ולפ"ד שה"כ דילפינן לפי המסקנא מקרא ניחא. אך בל"ז יש ליישב דכרי התוס' והר"ן שם דעל סברת רבא דאמר א"כ מצינו ציבור ושותפין עושין חמורה יש הוכחה מקרא דלא כן הוא. דהנה רש"י ז"ל כתב במס' תמורה דבמשנה אמרינן דאין עושין תמורה והוא מקרא דהוקש למעשר מה מעשר קרבן יחיד אף תמורה קרבן יחיד. והנה מזה לאו הוכחה גמורה מקרא דהא צריך ההיקש גם למלתא אחריתא

אך לענ"ד יש הוכחה מזה דלעיל (דף ב) אמר דבעי קרא לרבות אשה דישנה בתמורה ולחד גירסא משום דה"ל לאו שאינו שב"כ דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה כו' וא"כ א"נ דמקדיש עושה תמורה וא"כ מצינו גם בציבור ושותפין דעושין תמורה וא"כ ה"ל לאו שישנו שב"כ ול"ל קרא לרבות נשים וא"כ מזה מוכח דמתכפר עושה תמורה וא"כ ליתא בציבור ושותפין ושפיר בעי קרא לרבות נשים ויש הוכחה מקרא דמתכפר עושה תמורה ועיין לקמן בה' ו'

והנה עפ"ז נ"ל לבאר דברי הירושלמי בפ"ד דנדרים ה"ג המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו טובת הנאה ממעשרותיכם של מי ר"א אמר של מתקן ר"ז אמר של בעל הפירות ר"ז כדעתיה דאמר ר"ז בשם רשב"ל המקדיש קרבן מצורע של חבירו המתכפר עושה תמורה ע"כ וצריך לבאר מה תליא זה בזה והלא בגמ' איתא אפכא דר"י אומר דטובת הנאה של תורם ומתכפר עושה תמורה ומפרשי הירושלמי יפרשו בדוחק. ונ"ל לומר כן דהנה בגמ' שם אמרינן טובת הנאה ש"מ א"ל תרומה דהאיך מי מתקנא כריא דההוא א"ד א"ל כריא דההוא להוי פירות תרומה א"ל א"ק תבואת זרעך ונתת וקאי על של זרעך והיינו דטובת הנאה של בעל הפירות ומ"ד דטובת הנאה של התורם אמרינן במס' תמורה שם דיליף מעשר תבואתך ונתת מי שמעשר הוא הנותן קרי ביה ונתת כמו שמביא הרא"ש הכא בנדרים. והנה לא ידענו איזה קרא נתפוס עיקר אם זה דתבואתך או דמעשר אם ונתת קאי על בעל התבואה או על המעשר. והנה שם בתמורה הוא כן אם יש לאחד בהמה ומקדישה לשם חטאת נזיר או מצורע אם הפריש לצורך מי שחייב בקרבן זה חל ההקדש על הבהמה שלו ואם אין לו בהמה לא מקדיש מידי נמצא דהכא הוא כן אי לא המחייב קרבן לא חייל הקדש על הבהמה והוה כמו כריא בההוא ובעל הבהמה דמיא לבעל הכרי ואמרינן דהעיקר הוא המתכפר וזה ילפינן מקראי או מקרא דנזרו שמבאר השאה"כ או מזה דבארנו דציבור ושותפין אין עושין תמורה וא"כ ע"כ אמרינן דהעיקר הוא מה שעליו החיוב להביא קרבן והוה כהתם בעל הכרי שחייב בתרומה וא"כ כיון דהכא המתכפר עושה תמורה והוא העיקר התם נמי בעל הכרי העיקר דא"ל כריא מי הוה פרי תרומה והתם נמי א"ל חיובא מי הוה קדוש בהמתו ומוכרח מקרא דמתכפר עושה תמורה וה"נ אומר הירושלמי דהעיקר בעל הכרי וטובת הנאה שלו ודרשינן תבואתך ונתת וגמ' דידן ס"ל דע"ז דתורם נמי איכא קרא דרשינן מעשר ונתת והוא העיקר וטוב"ה שלו כמבואר ודוק

הלכה ד אחד הממיר תם בבע"מ או בע"מ בתמים כו' והנה כמו"ח ז"ל העיר ע"ז במשמעות פשטות המאמר של רבינו דס"ל כרש"י ז"ל במס' תמורה (דף כז ע"א) דבע"מ על בע"מ אינו עושה תמורה והתוס' חולקים ע"ז שם בד"ה בע"מ ורבינו דנקיט תמים בבע"מ ובע"מ בתמים משמע דס"ל דבע"מ בבע"מ לא ועיין לקמן בפ"ג ה"ג ודוק

הלכה ו אין קדשי כותים עושין תמורה מה"ת אבל מדברי סופרים שהכותי שהמיר ה"ז תמורה הקדיש הכותי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הכותי ה"ז ספק תמורה עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל א"א שיבושין יש כאן שהכותי אינו עושה תמורה כלל לא בשלו ולא בשל ישראל אבל ישראל שהמיר בקרבן שהקדיש כותי להתכפר בו ישראל ה"ז ספק עכ"ל. וכתב הכ"מ אין קדשי כותי בפ"ק דתמורה (דף ג ע"א) ובפ' ב"ש ופוסק כר"ש אע"ג דר' יוסי פליג עליה מפני שבגמ' שם הביא לפשוט הבעיא מר"ש ועוד כתב הרי"ק דאפשר לומר דלא פליג ר' יוסי על ר"ש בהא עכ"ל. והלח"מ כתב ולא ידעתי איך אפשר לומר כן דהברייתא דהביא ריש תמורה אחר דברי ר"ש אומר ר' יוסי בכולן אני רואה להחמיר משמע דאכולהו פליג לכך נראה עיקר כמו שתירץ הכ"מ דפוסק כר"ש כו' משום דהבעיא בתמורה הוה אליביה עכ"ל. והנה לפי תירוץ השני שבתוס' תמורה (דף ב ע"ב) ד"ה קתני דלר"י לא אפשר לאוקמי הבעיא א"כ אין ראיה מזה. אמנם נ"ל לומר דגבי תמורה איכא למימר שפיר תירוץ של הרי"ק דר' יוסי לא פליג כלל על ר"ש בתמורה דשפיר ממעטינן מקראי דקדשי עכו"ם אינו עושה תמורה ומקראי דלה' לא מרבה ר' יוסי רק על פיגול נותר וטמא ומעילה לחד תירוץ של התוס' בזבחים (דף מה) דדמי לקדשי ישראל בזה אבל בהא דאין עושין תמורה לא עדיף כותי מקטן דלאו בר עונשין לא מיתפס בתמורה כמו שאמר רמב"ח שם

ונ"ל להביא ראיה לזה דאמר שם ואין עושין תמורה דכתיב לא יחליפנו וכתב בריש ענין דבר אל ב"י כו' ל"א ואין עושין תמורה מ"ט דאתקש תמורת בהמה למעשר בהמה ומעשר בהמה למעשר דגן וכתיב את מעשר בני ישראל ולא עכו"ם וכתבו התוס' שם ומעשר והיינו ר"ש ראית ליה הך דרשא אבל רבנן פליגי עליה ולישנא קמא הוא לרבנן עכ"ל. ולכאורה תקשה כיון דר"ש אית ליה ההיקש דמעשר לתמורה ויליף לקמן (דף יג) כמה דברים מזה וא"כ סגי לר"ש לימוד זה למילף דקדשי עכו"ם אין עושין תמורה ול"ל להביא הלימוד של בני ישראל. וע"כ צ"ל דר' יוסי נמי מודה דכותי אינו עושה חמורה ואמר אליבא דרבנן דפליגי על ר"ש דמעשר דגן שהביא התוס' לימוד מדבר אל בני ישראל ואף לפי מה דמסיק שם במס' זבחים (דף מה) דמעשר בהמה חובה וכותי לא מייתי ולא צריך כלל הלימוד ממעשר דגן מ"מ הא לקמן במשנה (דף יג) גם על צבור ושותפין פליג ת"ק על ר"ש ולא יליף ממעשר בהמה ולהכי מייתי לדידהו הלימוד של דבר אל ב"י ולישנא אחרינא הוא לר"ש דידעינן מהיקשא ואף שר' יוסי אומר רואה אני בכולן להחמיר מ"מ הא כתבו התוס' במס' זבחים (דף מה) ובסנהדרין (דף פד) דר' יוסי ס"ל דאין מעילה בקדשי מזבח של כותי ור"י מסיק בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדה"ב כו' אלמא דהכולן לא קאי על מעילה וה"נ לא קאי אתמורה ורק על פיגול נותר וטמא והגמ' מקשה שפיר שם בזבחים (דף מה ע"ב) אלא מעתה אשר הם מקדישים ה"נ הם ולא עכו"ם ופירש רש"י ז"ל ותימא לר"י דבקדשי עכו"ם אין חייבין משום טומאה והא קאמר בכולן אני רואה להחמיר התם ניחא שפיר דא"נ דקדשי כותי אין חייבין משום טומאה אז למידין גם על פיגול ונותר דגם כן אין חייבין דהא עיקר הילפותא מזה וא"כ לא יתחייב על כולן ושפיר מקשה כמבואר

והנה מה שמסיק רבינו דמדברי סופרים עושין תמורה כתב הכ"מ דיש ללמוד מהא דאמר לא ממירין גבי לא נהנין ולא מועלין דהיינו לא נהנין מדרבנן ולא מועלין מדאורייתא ולבסוף כתב הכ"מ דהראב"ד בהשגות שהבאתי נמי כוונתו להשיג ע"ד רבינו בזה שאומר שמדברי סופרים שהכותי שהמיר עושה תמורה וכתב שדבריו מבוארים ריש תמורה ואינם סותרין דברי רבינו דא"ל התם מדאורייתא אבל מד"ס כותי מימר. ולענ"ד לא הבנתי מנ"ל לומר מדרבנן קדשי כותים עושין תמורה הא ילפינן לה מהיקש דתמורה למעשר בהמה וכמו שיליף לה רבינו לקמן בהי"ג והא דכל הני דילפינן ציבור ושותפין וקדשי בדה"ב אין עושין תמורה כלל אף מדרבנן ומ"ש קדשי עכו"ם ולא דמי להא דאמרינן דלא נהנין מדרבנן אף דמעילה ליתא התם החמירו רבנן שלא ליהנות בהם כיון דקדשי מקרא דאיש איש שנודרין עכו"ם כישראל וכמו שהחמירו בש"ד שלא נהנין אף דלית בזה מעילה אבל מהכ"ת נימא דעושה תמורה והרי דמי לפיגול ונותר שאין חייבין אף