כתר המלך חלק ב שסג

קמזהיר כמו שמבאר הר"ן שם אבל לשוטה למאן רק כיון דמצינו דמביא על אשתו שוב מרבינן דמביא על אשתו שוטה היכא שהוא מחוסרי כפרה דס"ד דצריכין דעת במחוסרי כפרה אלמא דלפ"ז צ"ל ע"כ דחרש ושוטה מביאין עליהן קרבן כדי להאכילן בקדשים דמיקרי מחוסרי כפרה והוה כמו קטנים דמרבינן מזאת תורת הזב ה"נ מרבינן על שוטה מתורת היולדת דהוי כמו קטנה וה"ה חרש דשוה לנו אבל א"נ דעל שוטה וחרש אין מביאין עליהן שום קרבן וחטאתן אינה נאכלת אכתי מנ"ל דאדם מביא על אשתו שוטה הא לא דמי לקטן אלא ודאי דמי להדדי כדברי רבינו ודוק

פרק ד הלכה כ כנגד פתח העזרה מזרחית ושם עומדין כל מחוסרי כפרה בעת שמטהרין אותן כו'. וכתב הכ"מ בסוטה (דף ח) אהא דתנן שעל פתח כו' אלא יולדות מ"ט משום דאתיין וקיימן אקרבנייהו א"ה זבין וזבות נמי אה"נ ותנא חדא מנייהו נקיט ע"כ. והנה צריך לומר מה שכתב רבינו בעת שמטהרין אותן היינו בעת שיקרבו קרבנותיהם שיעמדו ע"ג והנה אף שמצינו מחוסרי כפרה נותנין כו' בשופר או מוסרן לכהנים ואינם עומדין ע"ג כמו שכתב רבינו לעיל בפ"א ה' י"ב אשה שיש לה כו'. והוא מגמ' דעירובין (דף לב) וצ"ל דמזה דמצווין לעמוד על קרבנותיהן הוא רק למצוה כתחלה אבל כשהוא אונס או חולה שאינם יכולים לעמוד אינה מעכבת הכפרה ושרי לאכול ובדבר זה מיירי התם בפ"א שכתב רבינו דאינה עומדת ע"ג. והנה בדבר זה נחלקו התוי"ט והתוס' חדשים בשקלים פ"ז משנה ו' דהתוי"ט כתב שם דאנשי מעמד עומדים ג"כ על קרבן יחיד היכא דהוא אינו עומד על גבי הקרבן והתוס' חדשים כתב שם דרק על קרבן ציבור עומדים האנשי מעמד אבל לא עבור קרבן יחיד אבל מה שכתבו שם התוס' חדשים דמחוסרי כפרה א"ל לעמוד ע"ג ליתא לענ"ד מסוגיא דסוטה (דף ת) דבארנו דאמר התם על כל מחוסרי כפרה דצריך לעמוד ורק צ"ל דזהו לכתחלה אבל בדיעבד כשר הקרבן בכ"ג כמבואר ודוק

הלכות תמורה

פרק א הלכה א כל המימר לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו אע"פ שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות ל"ת שא"ב מעשה אין לוקין עליהן חוץ מנשבע ומימר ומקלל כו' ג' לאוין אלו א"א שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן עכ"ל. וכתב הכ"מ ויש לתמוה דהא אמרינן בגמ' דאמר ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבורו קעביד מעשה וא"כ למה כתב רבינו שאין בו מעשה ולא חש לדר"י וכבר הרגיש בזה הרה"מ לקמן בפי"ג מה' שכירות כו'. והנה שם בהל' שכירות מה שמתרץ הרה"מ דתה זה הלח"מ עיי"ש. והמגיה הכא בכ"מ כתב וז"ל ול"נ דהטעם דרבינו לא חש להא דר' יוחנן משום דכיון דר' יוחנן אמר משום ריה"ג כל ל"ת שבתורה עשה בה מעשה אינו לוקה חוץ מנשבע ומימר ומקלל כו' ס"ל לרבינו דהדר ביה מסברתו כששמע מרבו דעקימת שפתיו לא הוי מעשה עכ"ל. ולענ"ד ליתא זה כלל דהא חזינן אפכא שם בגמ' דתמורה דתחלה מביא הגמ' דברי ר"י משום ריה"ג ואח"כ מסיק מה שאמר ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר כו' והתנא הוא מה שאומר תחלה משמו דמימר הוא לוקה בין הני דלית בהו מעשה ור' יוחנן לא הדר ביה מסברתו. ועוד דהא חזינן בכל דוכתא דר' יוחנן ס"ל דעקימת שפתיו הוה מעשה במס' ב"מ (דף צ) ומקשה שם ר"י לר"ל ממשנה דתמורה דקתני וסופג את הארבעים ואי הדר ביה גם לדידיה תקשה וכן ס"ל לר"י במס' סנהדרין (דף סה ע"ב) וכתבו התוס' כד"ה הואיל דר' יוחנן ס"ל דעקימת שפתיו הוי מעשה היכא דבדיבורו אתעביד מעשה כגון חסמה בקול ותמורה בזה הוי מעשה וא"נ דהדר ביה ובתמורה לחוד לוקה מטעם דהוא יצא מן הכלל כמו נשבע ומקלל מאי מקשה לר"ל ממשנה דתמורה הא גם הוא ס"ל לבסוף דחסימה לאי הוי מעשה ורק הכא בתמורה לקי מאיזה גמ' אלא ודאי ר"י פ"ל כן לבסוף ג"כ דתמורה כמו חסימה מחשב מעשה. ועוד דהא דברי המגיה בל"ו ליתא דהא רבינו ז"ל פוסק לקמן בה' שכירות דחסמה בקול חייב וא"כ לא מצי לתרץ כדברי המגיה רק א"נ החילוק של הרה"מ ז"ל בין חסימה לתמורה ובחסימה חושב מעשה ולא בתמורה. אך כבר דחה הלח"מ התם ד"ה שכירות ובפי"ג מהל' סנהדרין דברי הרה"מ ממילא גם דברי המגיה נדחין ובס' בה"ז דתמורה כתב וז"ל והרמב"ם ז"ל לא פסק כן אלא ס"ל דמימר לא חשיב מעשה אף דבדיבורא אתעביד מעשה וכמו דס"ל לרב לעיל דמוקי למתניתין כר' יהודה ודלא כמ"ש בכ"מ ומ"מ צריך טעם למה פוסק כרב נגד ר' יוחנן עכ"ל. ודבריו ז"ל תמוהין האיך מצא דרב חולק על ר' יוחנן הא רב אמר סתם כל ל"ת שבתורה לא עשה בה מעשה פטור ופריך הגמ' והרי תמורה דלאו שאב"מ ולקי ומשני ה"מ ר' יהודה היא דאמר לאו שאב"מ לוקין עליו וא"כ רק הגמ' מתרץ אליבא דרב דה"מ ר' יהודה היא ומנ"ל לומר דרב נמי ס"ל כן וחולק על ר' יוחנן בתמורה דלמא גם רב ס"ל כר"י בתמורה דלוקה משום דאתעביד מעשה, והנה לכאורה יש לומר דמזה גופיה יהיה ראיה לדעת רבינו מדאמר סתמא דגמ' ה"מ ר"י היא דזהו שינוי דחיקי דצ"ל דהאי תנא סבר כותיה בחדא ופליג עליה בחדא יתורץ דשאני מימר דבדיבורו אתעביד מעשה אלא מדלא משני הגמ' כן ש"מ דס"ל לסתמא דגמ' דלא כר' יוחנן בזה דבדיבור אתעביד מעשה. והנה התוס' מקשה זה שם במס' תמורה (דף ג) וז"ל וא"ת ולימא דבדיבורא אתעביד מעשה וי"ל דעדיפא מניה משני כו'. וצריך להבין מאי עדיפותא השנויא דה"מ ר' יהודה היא דצריך לומר דס"ל כותיה בחדא מלשנות ש"ה דבדיבורא אתעביד מעשה דהוא אליבא דכ"ע

ונ"ל לבאר כן דהנה לעיל (דף ב) משני רב יהודה הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה אחד אנשים ואחד נשים לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר כו' ומפרש ר"ת שם הפשט כן דתנן הכל ממירין לישנא אלימא לאשמועינן דאפילו במזיד התמורה נתפסת וסד"א ארבעים בכתפיה וכשר קמ"ל ע"כ נמצא דהמשנה דתנא לישנא אלימא דהכל ממירין אתי לאשמועינן דאף במזיד נמי התמורה נתפסת דה"א רק בשוגג מרבי קרא דיהיה על מלקות דנתפס נמי התמורה אבל במזיד לקי רק והתמורה לא נתפסת וא"כ האיך מצי לומר דרב יהודה אמר רב כאן ס"ל דלהכי בתמורה לקי משום דבדיבורו אתעביד ביה מעשה והיינו מה שהתמורה נתפסת אבל בלא זה לא לקי דה"ל לאו שאב"מ וא"כ ידעינן דלקי על מזיד דהא מקרא דיהיה מרבינן שוגג כמזיד וא"ב מזיד ע"כ נתפס נמי דאל"כ ה"ל לאו שאב"מ ולא צריך לאשמועינן לישנא אלימא דכיון דלקי ממילא ידעינן דנתפס ודאי כדי שיהיה מעשה ולהכי כתבו הכא התוס' דעדיפא משני דהוא ס"ל כתירוץ ר"ת לעיל וא"כ הכא דהוי דברי רב יהודה אמר רב דאמר כל ל"ת כו' לא מצי לשנויי דבדיבורו אתעביד ביה מעשה דאל"כ מיותר הלישנא אלימא דהכל מתפיסין ואף דלרב מצי לשנויי כמו ר' יוחנן דבדיבורו אתעביד ביה מעשה והמשנה מתרץ ע"כ כמו שכתב רש"י ז"ל בחולין (דף ב ע"א) ובתמורה משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים לאשמועינן דעל לאו שאב"מ לוקין וכמו שאמר הגמ' שם בחולין התם הוא כדקתני טעמא לא שאדם כו' אלא וסופג את הארבעים ועיין תוס' ומהרש"א שם דזה גופיה לר"י אתי המשנה לאשמועינן דמשום דבדיבורו אתעביד ביה מעשה להכי לקי וא"כ לרב נמי מצי לתרץ כן מ"מ עדיפא משני אף לרב יהודה דאמר משמיה דרב והוא אומר לעיל הכל מתפיסין זהו כונת התוס' לענ"ד. ומ"מ לרבינו ז"ל נוכל לפרש כפירוש ר"י שם בתוס' דמפרש דהכל מתפיסין אתי לאשמועינן רבותא משום נשים דה"א אהני מיעוטא ואהני ריבוי וא"כ הא מצי הגמ' לתרץ שאני מימר דבדיבורו אתעביד מעשה ומדלא משני כן ש"מ דס"ל להגמ' דלא כר' יוחנן ואף שהגמ' משני ה"מ ר' יהודה ולפ"ד רבינו הא ס"ל דבתמורה לקי לכ"ע מפי השמועה