כתר המלך חלק ב שסא

דרשינן זה דבעי שיורו כולן ה"נ ילפינן מזה גופיה הדין דאם אמר להם בפירוש שטעו דפטורין דה"ל להם ללמוד ולא למדו הוי קרובים למזיד וזה עוד טפי עדיף מהיכא דליתא כלל אחד דלא הוי הוראה מכש"כ דאם אומר להם דטעו ותרווייהו מילחא ידעינן מזה דכל עדת דבעי שיהיה כולן ואי אחד חסר אי אומר שטעו פטורין מקרא זה דכל ודוק

הלכה ה וכן אם תלה בעצמו ואכל חלב הקיבה שהורו להתירו לא מפני הוראתן אלא מפני שהוא מותר בדעתו ה"ז חייב חטאת קבוע בפ"ע וכל החייב בפ"ע אינו מצטרף לרוב השוגגים כו' עכ"ל. והנה בפלוגתא זו דרב ור' יוחנן פוסק רבינו כר"י כדקיי"ל בכ"ד. והנה זהו הדין אם היחיד טעה ונתחלף לו חלב בשומן אבל אם הציבור טעו אחרי הוראת ב"ד ונתחלף להם חלב בשומן לא ביאר רבינו היאך הוא הדין והתוס' (דף ד) שם כתבו בד"ה עד צ"ע אם הצבור עשו בזה הענין שנתחלף להם והוי כולן בשגגה אי מחייב בב"ד עכ"ל. ונ"ל להביא ראיה לזה דשוה לנו הצבור ליחיד וכה"כ דר' יוחנן לא חשיב יחיד בזה תולה בב"ד הה"ד צבור מהא דאמרינן שם בגמ' (דף ב ע"ב) שוגגין ועשו מזידין הרי אלו פטורין הא שוגג דומיא דמזיד חייב וה"ד כגון שהורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו לימא תפשוט הא דבעי רמב"ח אמר לך כו' והנה החם הוא הפירוש שהצבור טעו ונתחלפה להם וכן מפרש לה שם בהדיא בתוס' הרא"ש ז"ל דפשוט מצבור ומדמי צבור ליחיד וא"נ דצבור שאני מיחיד ולהם אף אי נתחלפה מ"מ חייבין ב"ד ואף לר' יוחנן דמקרי כולן בשגגה אחת מה הפשיטותא לרמב"ח דילמא שאני צבור מיחיד דהא אמרינן אף לפי המסקנא לר' יוחנן ולרב שאינו משלים מ"מ צבור מקרי הוראה וב"ד חייבין אלא ודאי דשוה לנו בדין זה צבור ויחיד ולדידן פטורין דלא מקרי תולה בב"ד לר"י וחייב כל אחד ואחד ופשיט לה שפיר מדקחזינן דבצבור חייבין היכא שנתחלף להם הוראה פה"ד ביחיד ודאי שוה שפיר בדין זה ומדקפשט בצבור הה"ד ביחיד ומשני לא אגב כו' כמבואר וניחא נמי לפ"ז המשנה דאמרה שם (דף ד) הורו הב"ד שוגגין ועשו הקהל שוגגין מביאין פר אשר עמדו ע"ז התוס' לקמן בפ"ש גבי כהן משיח דקאמר שוגג ועשה שוגג פשיטא וכתבו התוס' דצ"ל לעיל דקתני שוגגין ועשו שוגגין אגב הכא דהתם ליכא לשנויי כמו הכא דכל הסנהדרין לא שכחו מאיזה טעם כו' ולפ"ד ניחא דהמשנה אמרה הורו ב"ד שוגגין ועשו הקהל שוגגין היינו מזה השוגג שהיה לב"ד שטעו בהוראה אבל אם להקהל נתחלף חלב בשומן ולהם היה שוגג אחר ממה שהיה לב"ד אזי אינו חייב פר דהוי כמו יחיד שאינו חייב בהוראת ב"ד אלא כ"א מביא לדידן חטאת קבוע ודוק

פרק יד הלכה ב לעולם אין ב"ד חייבין עד שיורו ליטול מקצת ולקיים מקצת בדברים שאינן מפורשין בתורה ומבוארים כיצד או שעקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינה מלאכה חייבין וכן אם טעו והורו שהאוכל דם שיצא בשעת שחיטה הוא החייב אבל האוכל דם הלב מותר הרי אלו חייבין עכ"ל. ונ"ל לומר דכונת רש"י ז"ל שכתב בד' ז' ע"ב בד"ה והן בדם כגון דם המובלע באברים או בין כזית לפחות מכזית נמי כונתו דם המובלע באברים הוא על דם הכנוס בלב אשר ע"ז חייב כרת כמבואר במס' חולין (דף קט) ובמס' כריתות (דף כב) דאי מיירי בשאר דם האברים ה"ל בלאו וקיי"ל דבעי שיורו כדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולא בלאו אלא ודאי מיירי בדם הלב ומה שכתב רש"י ז"ל בין כזית לפחות מכזית מבאר לה הנוב"י מה"ת (סי' לב) עיי"ש והא דמבואר הכא בתוספתא פ' י"א כיצד אמרו יש דם אבל אין חייבין אלא על דם הקרב לשלמים יש חלב בתורה אבל אין חייבין אלא על חלב הקרב לשלמים שפירשו התוס' הכא בד' ג' דכונת התוספתא שטעו דאין חלב ודם נוהג אלא בדבר הקרב למזבח כקרבן שלמים ומקשו מדם חיה שאינו קרב ותירצו דהצדוקין סוברין דגם חיה קרבה למזבח וזהו דוחק דהא בקרא כתיב שור או כשב או עז ולא יותר. אלא נ"ל לענ"ד דהפשט הוא דאינו חייב אלא בדם שחיטה דהוא ראוי לקרב וזהו דם הקרב לשלמים היינו דם שחיטה אבל לא דם הכנוס בלב וחלב נמי זהו שמקריבין אבל לא שעל הדקין ושעל הקיבה שאינן מקריבין בקרבנות אינו חייב ואף דלדידן איתא כרת בזה וזהו כונת התוספתא כמו שכתב רבינו הכא

והנה לעיל בפי"ג הל' ה' במשל"מ האריך המגיה שם וכתב וז"ל ור"ת מהכא נפ"ל לחלק ביניהם כיון דבתרווייהו שנו חכמים דבר שזדונו כרת א"ל דכיון דהאי מלתא ילפינן דאין ב"ד חייבין אלא ע"ד שזדונו כרת מזקן ממרא מג"ש דבר דבר כדאיתא בפ"ב דהוריות הרי התם גבי זקן ממרא לא בעי ממש דבר שזדונו כרת אלא יחלקו בדבר המביא לידי זדונו כרת אפילו אחר מאה דברים חייב כו' עכ"ל וליתא דבריו דבפ"ק (דף ד) מביא הגמ' הג"ש דדבר דבר רק לחד מ"ד לא על דבר שזדונו כרת ורק לענין קיים מקצת ועקר מקצת ושאר האמוראים ילפי ג"ש מילפותא אחריתא מונעלם דבר או ממצות והוא א"כ דבז"מ לא בעי קיים מקצת וביטל מקצת לר"מ או לר"ש דזהו רק לר' יהודה בעי שם והנה אפכא ילפינן במס' סנהדרין (דף פז ע"א) למ"ד דבעי בז"מ דבר שזדונו כרת ילפינן ליה דבר דבר מהעלם דבר ולא העלם דבר מזקן ממרא ודבריו ליתא. והנה הלח"מ הקשה עוד כאן וז"ל שם אמרו בעי ר"ז אין שבת בשביעית ופשטוהו דהוי כבטל מקצת וקיים מקצת כו' והשתא אמאי לא הביא רבינו הבעיא זו עכ"ל

ונ"ל ליישב כן דהנה על הבעיא דרב יוסף אין חרישה בשבת כתבו התוס' דרשא דאבות מלאכות נקיט אבל חרישה צדוקין מודין בה דכתיב בחריש ובקציר וכן כתב רש"י ז"ל שם דלענין דבר שאין הצדוקין מודין בו לא קמיירי אבל רב יוסף ודאי ס"ל דבעי שיטעו בדבר שהצדוקין מודין דהא הוא גופיה מתרץ לה על יש נדה או שבת כמו שאמר שמואל וכן כתבו התוס' זה להוכחה ולהכי נקיט רבינו שפיר אב מאבות מלאכות סתם ולא בחרישה אבל ר"ז דקמבעי אין שבת בשביעית משום דטעו בהדין קרא בחריש ובקציר בזמן דאיתא חרישה וקצירה איכא שבת בזמן דליתא חו"ק ליתא שבת דבר זה הצדוקין מודין כמו דאיתא מפורש במכילתא משפטים פ' כ' נאמרה כאן שבת בראשית לענין שביעית שלא תסתור שביעית ממקומה וכונת המכילתא הוא נמי שלא תטעה לדרוש זה דבחריש ובקציר לומר דבזמן דליכא חרישה ליתא שבת להכי כתבה התורה שבח בענין שביעית לומר דנוהג שבת אף בשביעית ובדרשא זו אף הצדוקין מודין והקרא של בחריש ובקציר אף דלא דרשי על תוספת שביעית ולא על מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה דהא הצדוקים ס"ל עצרת לאחר השבת ומתחיל ספירה מאחד בשבת ואינו חל קצירת העומר בשבת לעולם אך ידרשו זה לפי מאי שפירש בתוס' הרא"ש שם דדרשי לקיץ וחורף זמן חרישה וקצירה אבל זה דנוהג שבת בשביעית המה מודים וא"כ צריך לומר דר"ז דמבעי ליה חולק על שמואל דבעי דוקא דבר שאין הצדוקין מודין בה אבל רבינו דפוסק כשמואל משום דתנא דבר"י לקמן ורב ששת ס"ל כן ולהכי אינו מביא בעיא דר"ז דע"ז פטור אף שהוא עוקר מקצת דהוי דבר שהצדוקים מודים בזה כמבואר

ונ"ל להביא ראיה לזה דהצדוקים מודים בזה דאסור כל שבת בשביעית מהא דאיתא במס' ע"ז (דף כא) לא ישכור אדם מרחץ לעכו"ם כו' אבל לכותי שרי דאי בחוה"מ אנן נמי עבדינן וא"כ א"נ דאין הצדוקים מודים בשבת של שביעית א"כ לא ישכיר המרחץ לכותי שיעשה מלאכה בשבת שבשביעית בשלמא לענין לא ישכיר שדהו לכותי ליתא החששא דיעבוד בשבת שבשביעית דהא מלאכת שדה אסור משום שביעית אלא הכא גבי מרחץ תקשה. אמנם יש לדחות עפ"י מאי שמקשין העולם הא דלא קאסרינן להשכיר לכותי דלמא יעבוד מלאכה בעצרת דהא המה סוברים דעצרת לאחר השבת ומתרצים העולם דאיכא